הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק


ניכור עצמי מתחולל גם במהלך כניסתו של הילד אל המערך ה"סימבולי" – הסדר של השפה, של הלוגיקה ושל החוק. בעיני לאקאן, סדר זה מגולם בדמותו של האב, אשר מנתק את הילד מן האיחוד המדומיין עם אמו, אובייקט האהבה הראשון שלו, ומציג בפניו את עולם הכללים, האיסורים והדיפרנציאציות של התרבות.13 הכניסה אל המערך הסימבולי מערערת את תחושת האוטונומיה המדומה של האגו, משום שהיא מכפיפה את האדם לקודים החברתיים שמקורם במקום כלשהו "בחוץ". לאקאן מכנה מקור חיצוני זה "האחר הגדול",14 כדי להמחיש את זרותו הרדיקלית – העובדה שאי־אפשר להטמיע אותו באמצעות הזדהות דמיונית – ואת חשיבותו המכרעת לעיצובנו כיצורים חושבים ומדברים, המתקשרים עם סביבתם.

התשתית ההכרחית של הסדר הסימבולי היא מערכת הסימנים של השפה, שאליה אנו "נולדים" ושממנה איננו יכולים להתחמק.15 חשיבתו של לאקאן על השפה ועל תפקידה הסימבולי מושפעת במיוחד מן התיאוריה של החוקר השווייצרי פרדיננד דה סוסיר, אבי הבלשנות הסטרוקטורליסטית. דה סוסיר הסביר כי הסימן מורכב משני חלקים – ממְסַמֵן, שהוא תמונה מנטלית הנוצרת באמצעות צליל (כמו מילה), וממסוּמן, שאין לזהותו עם האובייקט עצמו אלא עם המושג הפסיכולוגי או ה"אידיאה" שלו. הקשר בין שני הרכיבים הללו הוא שרירותי, פרי קונבנציה חברתית ותו לא, אך דה סוסיר האמין כי הסימן מזווג אותם יחדיו באופן יציב וקבוע – כמו שני צדדים של אותו מטבע.16 לאקאן ערער על הנחה זו. לדידו, לשדה הסימבולי קיום עצמאי, שאינו תלוי במציאות חיצונית כלשהי. משמעותו של המסמן אינה נעוצה במסומן, אלא בזיקתו למסמנים אחרים. הגדרתה של מילה מסוימת במילון, למשל, משתמשת במילים נוספות, על מנת להבהיר את משמעותה.17 לעתים קרובות הקישורים הסימבוליים מבטאים גם אסוציאציות לא־מודעות ומאוויים כמוסים שעוד לא עמדנו על טיבם. בכל מקרה, ההתחקות אחר מובנו של סימן מסוים מוליכה אותנו תמיד לאורך שרשרת מורכבת ודינמית של מסמנים המזכירה, לדברי לאקאן, "טבעות במחרוזת שהִנה טבעת במחרוזת אחרת העשויה טבעות"18 – מבלי שנצא כלל מתחומיו של הסדר הסימבולי.19

מאחר שישנו הבדל שאינו ניתן לגישור בין המסמן למסומן, מכיוון שהשפה אינה מנכיחה את מה שמצוי מחוץ לה באופן מלא ומושלם, נוצרים בסדר הסימבולי פערים. תופעה זו מניעה את הדינמיקה של ה"איווּי", מושג מרכזי בתיאוריה הלאקאניאנית של הנפש. איווי, בניגוד לצורך פשוט, פירושו השתוקקות ל"משהו אחר", דבר מה הנותר לעולם מעבר לטווח השגתנו.20 מושא האיווי המקורי שלנו, האובייקט הראשוני של ילדותנו, הקשור בדרך כלל בדמותה של האם, אבד לנו, והותיר אחריו ריק המתמלא עם הזמן בתחליפים או במסמנים שונים, שמהם אנו שואבים סיפוק ארעי וחולף בלבד. הדרך היחידה לעמוד על טיבו של האיווי, להתעמת עימו ישירות, היא לפענח את האופן שבו הוא מקודד בלא־מודע, הבנוי בעצמו כמערכת סימנים דמוית שפה ומשתייך להלכה לסדר הסימבולי.21 וזוהי, על קצה המזלג, מטרתו העיקרית של התהליך הטיפולי הפסיכואנליטי.

המערך הסימבולי נוכח בכל תחומי חיינו, אך אינו טוטלי וחסר גבולות. מעבר לו, ומתחתיו, מצוי ה"ממשי", שאותו אי־אפשר לייצג או לסמל. המערך הממשי אינו זהה עם המציאות, אלא עם כל מה שהשיח אינו יכול לבטא, עם כל מה שחומק מסימבוליזציה. זהו ההיבט הגס, המאיים והדוחה של הקיום, שבו אנו נתקלים בעל כורחנו, כמו "דבר מה הנדבק לסוליות של נעלינו".22 המפגש עם הממשי מעורר בנו חרדה ומותיר בנו טראומות; הוא גורם לנו לסיוטים, להזיות ולעתים אף להתמוטטות פסיכוטית. בלשונו של לאקאן, הוא מעמת אותנו עם ה"בלתי אפשרי".23

הפסיכואנליזה הלאקאניאנית מתווה מערכת סבוכה להדהים של קשרים בין הדמיוני, הסימבולי והממשי. התשתית המושגית שאותה תיארנו לעיל - בקיצור נמרץ ובפשטנות יתרה, כמובן – משמשת את לאקאן לכינונו של מבנה תיאורטי עצום, המתהדר לא רק בשלל מינוחים משונים ("אובייקט קטן a", ה"פאלוס", "שם האב", "האחר הגדול" ועוד) אלא גם בסימונים אלגבריים, במשוואות, בדיאגרמות ובטיעונים המנוסחים בלשון חידתית ובלתי חדירה. לאקאן לא טרח להקל על קהלו ומעולם לא חפץ להיות נהיר או קומוניקטיבי. נהפוך הוא: הסגנון הסתום רק העצים את ההילה האינטלקטואלית שנקשרה לתורתו – והוא, מצדו, טיפח בהנאה את המיתוס, כפי שמעידה הערה שהשמיע פעם באירוניה עוקצנית בפני תלמידיו: "ככל שאתם מבינים פחות כך אתם מקשיבים יותר".24

כך הפך לאקאן לגורו לכל דבר, מנהיגה הכריזמטי של כת חסידים קנאים העוקבים בהשתאות אחר כל התבטאות מעורפלת היוצאת מפיו. חוקר הפסיכואנליזה מיקֶל בורש־יעקבסון מציין כי תורתו של לאקאן הייתה למעשה "הפילוסופיה הרשמית של צרפת" בשנות השישים והשבעים.25 ההוקרה שלה זכה בחוג מעריציו השתוותה רק להתנגדות שעורר בקרב פסיכואנליטיקאים עמיתים, אשר ראו בו שרלטן מסוכן. השיטות הטיפוליות שהנהיג היו שנויות במחלוקת, בלשון המעטה: בניגוד לאנשי מקצוע אחרים, אשר האמינו כי תרפיה נפשית מוצלחת צריכה לאחות ולאושש את האגו הפצוע של המטופל, סבר לאקאן שעל האנליסט לנקוט את הדרך ההפוכה בדיוק – לטלטל ולזעזע את הפציינט כדי לנפץ את קשרי ההזדהות הדמיוניים שלו עם סביבתו ולעמת אותו עם עצמיותו המשוסעת והמנוכרת. לצורך השגת מטרה זו, נהג לאקאן לשתוק במפגיע במהלך הפגישות שניהל עם מטופליו ולעתים אף לקטוע אותן לאחר דקות ספורות בלבד.26 ההעזה התיאורטית גבלה במקרה זה בסכנת נפשות של ממש: גישתו השערורייתית של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי עלולה הייתה לדחוף אנשים המצויים ממילא במצב נפשי רעוע אל מעבר לקצה השפיות.

פולחן האישיות סביב דמותו של לאקאן דעך לאחר מותו בשנת 1981, אך קסמו לא התפוגג לחלוטין. רעיונותיו חלחלו לדיסציפלינות אקדמיות דוגמת חקר הספרות, לימודי הקולנוע ותיאוריות של מגדר,27 והשפעתו התיאורטית התרחבה אל מעבר לגבולות צרפת – אל ארצות־הברית, דרום אמריקה ומדינות אחרות באירופה.28 בסלובניה התגבשה אסכולה לאקאניאנית משגשגת סביב "החברה לפסיכואנליזה תיאורטית", שנוסדה בלובליאנה בשנות השבעים. עם חבריה הבולטים של האסכולה נמנו מיראן בוזוביץ', מלאדן דולר, אלנקה זופאנצ'יץ', רנטה סאלצ'ל – וכמובן סלבוי ז'יז'ק, שלא היה תלמידו של לאקאן אך זכה לקבל את ה"בשורה" מפי יורשו ומנהל עזבונו של המאסטר, הפילוסוף ז'אק אלן מילר.29

בעשור האחרון ביסס ז'יז'ק את מעמדו כפרשן המבריק – ובוודאי הפרודוקטיבי ביותר – של לאקאן. בתשעה־עשר ספרים ובעשרות רבות של מאמרים פרי עטו ניתח ההוגה הסלובני מגוון רחב של תופעות תרבותיות לאור אבחנותיה של הפסיכואנליזה הצרפתית, תוך שהוא משיב לה בכך משהו מכוח המשיכה האינטלקטואלי של ימי זוהרה. אבל ההיבט המשמעותי ביותר במפעל פורה זה הוא ניסיונו של ז'יז'ק לנסח משנה פוליטית בעלת אוריינטציה לאקאניאנית.30 כפי שנראה, מדובר במהלך בעל השלכות קיצוניות: המסר ה"חתרני" של הפסיכואנליזה, שאותו רומם לאקאן, הפך בידיו של ז'יז'ק למשהו מאיים ואלים הרבה יותר, המתיימר להרחיב את השפעתו מעבר לגבולות הקליניקה הפסיכיאטרית וחדרי ההרצאות של האקדמיה.

 

ג

הגותו הפוליטית של ז'יז'ק עומדת בסימן הזדהותו העמוקה עם המסורת ההומניסטית של המודרניות ועם תקוותה לשחרורו של המין האנושי מעול הדיכוי והדעה הקדומה. זוהי עובדה מפתיעה, לכאורה, בהתחשב בכך שלאקאן, אביו הרוחני של התיאורטיקן הסלובני, מתויג בדרך כלל כהוגה דעות פוסט־מודרני, שמשנתו רחוקה מאוד מן הפרויקט האוניברסלי של הנאורות. אך ז'יז'ק מבקש לתקן את הרושם המוטעה באמצעות סינתזה מתוחכמת בין השקפותיו הפרובוקטיביות של לאקאן ובין רעיונות שנצרפו בכור ההיתוך של האידיאליזם הגרמני, זרם פילוסופי המזוהה עם המודרניות.31 שלא במפתיע, זיווג זה מוליד תפיסה מרתקת אך בעייתית מאוד של מהות האדם ויחסו אל המציאות.

כדי להבין עד כמה נועזת היא יומרתו של ז'יז'ק בנקודה זו ראוי להזכיר עם איזו מורשת אינטלקטואלית הוא מתמודד. הנאורות, מדקרט ואילך, השליכה את יהבה על קיומו של "קוגיטו" (אני חושב) אנושי אוניברסלי, כלומר על האמונה שבכל אחד ואחת מאיתנו טמון סובייקט בעל מודעות עצמית, כושר תבוני ויכולת לאוטונומיה מוסרית. גילויו וטיפוחו של מכנה משותף רחב זה אמור היה להעניק לאנושות את האפשרות להתגבר על הפילוגים הפנימיים בתוכה ולכונן חברה עתידית נאורה ורציונלית יותר. אבל לאקאן מצייר תמונה שונה בתכלית: בעיניו, הסובייקט האנושי הוא ישות מפוצלת ותלותית, הנשלטת בידי "האחר הגדול" של השפה והחוק. בניגוד לאגו, המשתייך למערך הדמיוני, הסובייקט מתקיים רק בשדה הסימבולי; הוא מתהווה ומתאווה באמצעות הלשון וכפוף לתכתיביה ולמגבלותיה. ומאחר שאין הוא אלא "יש מדבֵּר", המתכונן על ידי קודים חיצוניים ומגע עם סביבתו, אי־אפשר לראות בו הוויה אוטונומית, המסוגלת לפעול באורח חופשי ועצמאי, כפי שסברו בטעות הוגי הנאורות. ברי אפוא מדוע נחשב לאקאן לחבר של כבוד בבית המדרש הפוסט־סטרוקטורליסטי, יחד עם הוגים כז'אק דרידה, רולאן בארת או מישל פוקו, אשר ביקשו לערער על התפיסה ההומניסטית של הסובייקט כ"מהות" אוניברסלית, ולהציגו, תחת זאת, כתוצר של הבניה תרבותית, חברתית ופוליטית.32







האדם כיוצר עצמו

דוד הד

הביו־טכנולוגיה מאפשרת למין האנושי לממש את מה שעושה אותו לייחודי באמת

מאה שנה ל'מדינת היהודים'

יורם חזוני

מי זוכר היום את היסודות שעליהם קיווה הרצל להקים את המדינה היהודית?

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ

דוד חזוני

על חשיבותה של המדינה במסורת היהודית


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017