ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא


רושם זה מתחזק כאשר בוחנים את המילים הספציפיות שנבחרו לתאר את איוב. תכונתו הבולטת ביותר - "תם" - אינה חיובית בהכרח, מאחר שהיא מתאפיינת בעיקר בחוסר מודעות. אבימלך מלך גְרר, לדוגמה, מתואר בספר בראשית כמי שפעל "בתום לב" כאשר חטף את שרה אשת אברהם - פשע שבגינו מכריז עליו אלוהים כבן־מוות - פשוט משום שלא היה מודע להיותה נשואה. באותו האופן, משמש אותו ביטוי בספר מלכים א לציון קשָּׁת ההורג אדם בלי משים. בשני המקרים, מחוללי המעשה אינם ראויים לשבח;19 העדר המודעות מזכה אותם מבחינה משפטית־טכנית, אך לא יותר מכך, וחפּוּת גרידא אינה צדקות.20 בדומה לזה, הבן ה"תם" בין ארבעת הבנים המצוטטים בהגדה של פסח, כמוהו כאיוב - לא חכם ולא רשע.
העדר המודעות מצד איוב ניכר בגישתו לקיום מצוות. ישנם רמזים אחדים לכך שאיוב מציית לחוקי האל "ליתר ביטחון" ותו לא.21 הוא מקריב קרבן שבועי, למשל, משום ש"אולי חטאו בני".22 בתמימותו אין הוא טורח לברר את התנהגות ילדיו לאשורה, וגם אינו סבור שעליהם להינחם על חטאיהם - אם ישנם כאלה - כדי שקרבנותיו יעלו יפה. תחת זאת, הוא מדמה לעצמו שיוכל לקדשם באופן מכני, מרחוק.23
ואמנם, מחבר הספר טורח לחדד את הרושם שביטויי האדיקות של איוב המוקדם אינם אלא מעשה שבשגרה: "ככה יעשה איוב כל הימים", נאמר לנו בפסוק ה בפרק א, כסיכום לאישיותו. אבל מה על עולמו הפנימי? היכן תפילותיו? מה עם יחסו לאל והכרתו? כל סימן לאלה נעדר מן התיאור. אין לנו אלא להיזכר במילותיו של ירמיהו: "קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם",24 ובדברי אלוהים בספר ישעיה: "בפיו ובשפתיו כבדוני, ולבו רִחַק ממני; ותהי יראתם אֹתי מצות אנשים מלֻמדה".25 ספר איוב עוסק בדיוק בסוג כזה של דתיות, המתבסס על הרגל ויראה. והנה, בחזרה המשולשת על המילים "ויהי היום"26 לציון האסונות הניחתים על איוב, מדגיש המחבר את שבירת שגרת חייו הנוחה המאלחשת את "לבו וכליותיו" של הגיבור המקראי.
שטחיות אמונתו של איוב מתחוורת מתגובתו הראשונית לאסונות אלו. כאשר הוא אומר "ערֹם יצאתי מבטן אמי וערֹם אשוּב שמה, ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבֹרך",27 אנחנו עדים לתגובה מותנית, לתשובה רובוטית הנשמעת לא־טבעית ובעייתית עוד יותר בהשוואה לתגובותיהן של דמויות מקראיות אחרות לחוויות של אבדן ואסון. זִכרו: איוב שכל זה עתה עשרה ילדים; האם יכול מישהו לדמיין את יעקב מגיב באותו האופן לאבדנו של יוסף? או את דוד למותם של חמישה בנים? חלילה! על יעקב נאמר "וימאן להתנחם ויאמר, כי ארד אל בני אָבֵל שאֹלה".28 המלך דוד, המבַכּה את מות אבשלום, זועק בקול גדול: "בני, אבשלום, אבשלום, בני בני".29 וגם אלוהים מוקיר את רחל על שביטאה צער קורע לב: "קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה… כי איננו".30 על פי קנה מידה זה, תגובתו של איוב מעוררת כמעט שאט נפש. גיבורי האמונה האמיתיים נותנים ביטוי לחורבן עולמם בקינה ובדמעות, ואילו המס שמעלה איוב לאלוהים - "בפיו ובשפתיו", כמאמר ישעיהו - אינו אלא מחווה נוספת בסדרה של טקסים שתחילתם בקריעת מעילו ובגילוח שְׂער ראשו.31 איוב, כך מסתבר, סובל מניתוק רגשי, ואינו מסוגל כלל לבטא יגון באופן אותנטי.32
בדיוק כפי שצופה השטן, הסטואיות המכנית של איוב מתחילה להיסדק רק אחרי שגופו שלו נפגע בחולי קשה. כאשר רעייתו מדרבנת אותו, "עֹדך מחזיק בתֻמתך? בָּרֵך אלהים וָמֻת", חוזר איוב אל הנוסחה הדתית ושואל: "גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל?"33 אבל תגובה זו - כפי שחושף הטקסט מיד, כאשר איוב מקלל את יום היוולדו - לוקה בחוסר יושר משווע. איוב אינו נאמן לרגשות האבדן הרוחשים בקרבו. יתר על כן, הוא ממהר להעליב את אשתו האבֵלה, למרות עוצמת הטרגדיה המשותפת שלהם, וצועק עליה: "כדַבֵּר אחת הנבלות תדברי".34 התפרצות זו עומדת בניגוד גמור לנימה המנחמת שנוקטים אברהם ויצחק נוכח התרעומת שמבטאות נשותיהם כלפי אלוהים ברגעי משבר, וחושפת בתוך כך טינה עמוקה כלפי נשים אחרות שמחוץ לחוגו החברתי. המחבר מצפה שנרגיש כי איש צדיק לעולם לא היה מתבטא כך. דווקא בגערה החסודה הזאת נחשף איוב כאדם חסר רגישות למצבו של הזולת, רגישות שבלעדיה אין קיום רוחני.35
למען האמת, קריאה זהירה בטקסט חושפת שאיוב המוקדם אינו איש רוחני כלל ועיקר. תפיסת האלוהים שלו פגומה מיסודה. תשובותיו הנוסחתיות - "ה' נתן וה' לקח", "גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל?"36 - משקפות אמונה באל שרירותי התובע צייתנות חסרת מחשבה. האל שאותו עובד איוב אינו מעורר רגשות של פליאה וכמיהה, אף לא של כעס ותמיהה; הוא התגלמות של עוצמה עיוורת ושררה, ואין לו כל יחסים עם האדם, זיקה למצפון האנושי, או יומרה לכינון צדק. אין הוא יותר מאל פגאני לכל דבר ועניין; וברוח הסגידה הפגאנית, גם את האל הזה אפשר רק לפייס.
איוב שתיארנו זה עתה אינו צדיק. אמונתו באלוהים רדודה וסתומה. בעתות רווחה הוא מקיים את חובותיו הדתיות מתוך ריחוק, כמצוות אנשים מלומדה, ולעת צרה הוא נגלה כאדם אנוכי וחסר רגש, מנותק מכאבו של הזולת, כולל אשתו.37 זהו איוב שבו נפתח הנראטיב האמיתי של הספר.
 
 
ג
השינוי הראשון המתחולל אצל איוב נוטע בו חמלה ומוּדעות חברתית. אם קודם לכן הוא פעל מתוך אינטרסים אישיים, והקפיד על קיום מצוות שטחי, הרי שבמהלך שינוי זה הוא רוכש תכונה מוסרית פעילה שאינה על דרך השלילה - הוא נעשה אמפתי לסבלם של אחרים ומפתח תחושת אחריות כלפי הנזקקים.
כפי שראינו, אישיותו של איוב המוקדם גובלת באוטיזם רגשי. כשהוא מבכה את הפורענויות שהתרגשו עליו, נדמה כאילו הקרבנות האמיתיים - משרתיו וילדיו - מעולם לא היו בעולם: "ערֹם יצאתי… וערֹם אשוב",38 הוא מתפייט על עצמו בלבד. מעשיו של איוב באותו שלב מעידים אף הם על פגמיו. הקרבנות שהוא מקריב עבור בניו מוּנעים על ידי פחד ונעשים באופן לא־אישי, ומבנותיו הוא בכלל מתעלם לחלוטין.39 אליפז, המנסה להחמיא לו על אדיקותו, יכול להצביע רק על מוצא שפתיים: העובדה שאיוב "ייסר" רבים בדברי תוכחות40 - בדיוק כפי שעשה לאשתו המתאבלת. בולט בהעדרו כל אזכור של פעולה פוזיטיבית, כלומר גילוי כלשהו של חסד כלפי אנשים שגורלם לא שפר עליהם. אליפז מדגיש את הליקויים האלה בהמשך הטקסט:  
הלא רעתך רבה, ואין קץ לעוֹנֹתיך; כי תחבֹל אחֶיך חנם, ובגדי ערומים תפשיט; לא מים עיף תשקה, ומרעֵב תמנע לחם… אלמנות שִלחת ריקם, וזרֹעות יתֹמים ידֻכָּא.41
אליפז מפריז בהאשמותיו, עבירה שתדרוש כפרה סמלית בסוף הספר. אבל לנוכח העובדה שהוא חש בנוח להשמיע טענות כאלה בפומבי, ברור שמושא ביקורתו - איוב - לא יכול היה להיות מופת של צדקה.42
נוסף על הרמזים המפוזרים בפרקי הפתיחה, הדרך הטובה ביותר להתחקות אחר כוונת המחבר בתיאור פגמיו של איוב המוקדם היא לעקוב אחר השינויים העוברים עליו בהמשך. ראשיתם בנקודה שבה קלישאות האמונה התמימה מכזיבות אותו מבחינה רגשית. בעין חדה אפשר להבחין כי האנוכיות של איוב אכן נסדקת בתשובתו השנייה לאשתו, אשר צוטטה לעיל: "גם את הטוב נקבל מאת האלהים, ואת הרע לא נקבל?"43 אמנם בהתפרצות זו הוא עדיין חוזר על נוסחאות דתיות שגורות, ובכל זאת מתגלה בין השורות הבדל מכריע. אם קודם לכן השתמש איוב בלשון "אני" בלבד, כעת הוא נוקט לשון רבים וכולל גם את אשתו במסגרת ההתייחסות. מבחינה ספרותית, קולה של הרעיה מהדהד למעשה כקול חדש בתוך תודעתו של איוב עצמו. דבריה אליו - ואולי רמיזתם על התאבדות - מסמנים את פתיחתו של דיאלוג פנימי. קול חדש זה מסיר את הכישוף רב־השנים שתחתיו חי איוב כמתוך שינה, ויוצר לראשונה פער בין התנהלותו החיצונית ובין הגיון לבבו. "בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו", אומר הכתוב בהמשך אותו הפסוק, ורומז שגם אם גיבור הסיפור עדיין אינו מסוגל לבטא זאת בקול רם, הרי בלבו פנימה - תודה לאל! - החל סוף־סוף לחטוא.
זה האות לזעקתו הגדולה הראשונה של איוב. קצרה הדרך, מסתבר, מגידוף אשתו לחירוף חייו - המגיע פסוקים ספורים בלבד לאחר מכן ומיישם, כמעט מילה במילה, את ההצעה שאותה השמיעה, ושהוא דחה בשאט נפש. בפרק ג, כאשר איוב פוצה את פיו ומקלל את יומו,44 אנחנו עדים לשטף רגשות המציף אותו ומציין את ראשית המהפך שהוא יעבור, פרץ רגשות אשר סוחף עמו חיים שלמים של תמימות.45 נאומו של איוב אמיתי ומעצים, בניגוד להתבטאויותיו הקודמות, המותנות. אחרי שבוע של מדיטציה דוממת בחברת רעיו - ככל הנראה פרק הזמן האינטרוספקטיבי הראשון שחווה - ניכרים בזעקתו של איוב ניצניה של מודעות עצמית כנה:46
ויען איוב ויאמר: יאבד יום אוָלד בו… כי לא סגר דלתֵי בטני, ויסתר עמל מעינָי… למה יתן לעָמֵל אור וחיים למרי נפש?… כי לפני לחמי אנחתי תבֹא, ויתכו כמים שאגֹתי.47

אף שהנאום עוסק באופן כפייתי במוות, מבחינה מנטאלית מדובר ברגע של לידה. לא במקרה המחשבה על המוות היא שעוררה אישי רוח והוגי דעות, מבודהה ועד קאמי, לצאת למסע רוחני. ואולם לפני איוב עוד נותרה כברת דרך ארוכה, שכן מבנה האישיות המשתקף בנאומו הראשון הוא רגרסיבי במובהק:  
למה לא מֵרֶחֶם אמות? מבטן יצאתי ואגוָע; מדוע קִדמוני ברכים, ומה שדים כי אינק? כי עתה שכבתי ואשקוט; ישנתי, אז ינוח לי.48
אי־אפשר להתעלם מהשלכות הִתקשרות־האֵם העזה של איוב, או מן העובדה שמשאלת המוות שלו מבטאת דחף פרוידיאני אינפנטילי לשוב אל הרחם. בפנטזיה של איוב, ה”שינה” המיוחלת היא החסד האבוד של הרחם, שאליו כבר הבטיח לחזור במערומיו בפרק א.49 נוסף על כך, לתלונותיו של איוב אין בשלב זה נמען; הוא אינו מפנה אצבע מאשימה כלפי אדם או כלפי האל.50 תחת זאת, הוא משתלח כילד קטן בהפְשטוֹת כגון יום הלידה או חלקי גוף ערטילאיים.51






פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

הדמוקרטיה באינטרנטיה

מרשל פו

'פולחן החובבן' מאת אנדרו קין ו'הנה באים כולם' מאת קליי שירקי

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017