הצעד הרביעי והאחרון שעשתה התבונה - ובכך רוממה את האדם והציבה אותו מעל ומעבר לחברת החיות - היה הבנתו (הבנה עמומה ככל שתהיה) שהוא בעצם תכלית הטבע, וששום בעל חיים עלי אדמות איננו יכול להתחרות בו בכך. מרגע שאמר לכבשה: הצמר שנתן לך הטבע, לא לשימושך שלך נתן לך אותו, כי אם לשימושי שלי, ונטלו ולבש אותו ככותונת לגופו (בראשית ג:כא), או אז נעשה מודע לזכות־יתר שיש לו מכוח טבעו על פני כל החיות. מכאן ואילך לא ראה בהן עוד בריות אחיות, אלא אמצעים וכלים, הכפופים לרצונו, להשגת מטרות כראות עיניו. השקפה זו כוללת (גם אם במעומעם) רעיון אחר: דבר מעין זה אסור לו לומר לאדם אחר, שכן עליו לראות בזולתו שותף בעל חלק שווה במתנות הטבע. מדובר אפוא בהכנה ראשונית לקראת המגבלות שהתבונה עתידה הייתה להשית על הרצון ביחס לבני אדם אחרים, הכנה שנחיצותה לשם הקמת חברה עולה אפילו על זו של החיבה או האהבה.

 

מן התיאור הזה של ראשית תולדות האדם אפשר להסיק את המסקנות הבאות: יציאתו של האדם מגן העדן לא הייתה אלא מעבר מן הגולמיות שבקיום חייתי גרידא אל קיום אנושי, מהליכון־התינוקות של האינסטינקט אל הדרכת התבונה, ובתמצית: מן האפוטרופסות של הטבע אל מצב של חירות. האם יצא האדם נשכר או נפסד מן השינוי הזה? שאלה זו מקומה לא יכירנה כאן שעה שמביאים בחשבון את תעודתו של המין האנושי, שאינה אלא התקדמות לקראת שלמוּת, ויהיו הניסיונות הראשונים להשיג תכלית זו פגומים ככל שיהיו (גם אם אחריהם באה שורה ארוכה של ניסיונות עוקבים). בכל הנוגע למין בכללותו, המעבר הזה הוא התקדמות מרע לטוב, אך לא כך לגבי האינדיבידואל. לפני שהתעוררה התבונה, לא התקיימו לא ציוויים ולא איסורים, ומכאן שלא התקיימו גם עבירות; ברם, משהחלה התבונה לפעול, ונכנסה, חלשה כשהייתה, לתגרה עם החייתיות על כל עוצמתה, כי אז מן ההכרח שנולדו מכך כל מיני רעות. יתרה מזו: כאשר נעשתה התבונה מתורבתת, היא הולידה באורח בלתי נמנע מידות רעות, שהיו זרות לחלוטין לתמימות של מצב הבערות. מנקודת המבט של המוסר, הצעד הראשון אל מחוץ למצב הזה היה אפוא בגדר נפילה; מבחינה גופנית, הנפילה הזאת הייתה עונש, שכן היא גררה אין ספור רעוֹת שלא נודעו כמותן עד אז. מכאן שתולדות הטבע ראשיתן בטוב, מאחר שהוא מעשה ידי האל, ואילו ההיסטוריה של החירות ראשיתה ברוע, משום שהיא יציר האדם. האינדיבידואל יצא נפסד מן השינוי הזה, שהרי בשימושו בחירותו הוא נותן דעתו על עצמו בלבד; ואילו הטבע יצא נשכר, שכן תכליתו בנוגע לאדם היא המין כולו. לאינדיבידואל יש אפוא סיבה להאשים את עצמו בכל הרעות המתרגשות עליו, אך בד בבד, בבחינת איבר של השלם (של המין), יש לו סיבה להתפעל מחכמתו של הסדר הכולל ולהלל את תכליתיותו. באופן זה ניתן ליישב את הטענות הסותרות לכאורה שמעלה ז'אן ז'אק רוסו המהולל (טענות שלא אחת פורשו שלא כהלכה). במסותיו "האם סייעה התפתחות המדעים והאמנויות להתפתחותם המוסרית של בני האדם?" וכן "על מקור אי־השוויון בין בני האדם" הוא מראה נכונה כי קיימת סתירה בלתי נמנעת בין התרבות ובין טבע המין האנושי בבחינת מין פיזי, אשר כל פרט ופרט בו אמור למלא לחלוטין את תעודתו. אבל בספרים אמיל, על האמנה החברתית וכן בכתבים אחרים הוא מבקש לפתור את הבעיה הקשה הזאת: כיצד על התרבות להתקדם כדי להבטיח שיכולות האדם, בבחינת מין מוסרי, תתפתחנה התפתחות נאותה בהתאם לתעודתה של האנושות, כך שהתעודה [המוסרית] הזאת לא תעמוד עוד בסתירה להיותה של האנושות מין טבעי? מאחר שבהתאם לעקרונותיו האמיתיים של החינוך, המבקש להפוך את האדם לבן אנוש ולאזרח כאחד, טרם החלה כנראה התרבות את התפתחותה - לא כל שכן השלימה אותה - הרי שהסתירה הנזכרת למעלה היא מקור כל הרעות המעיקות על חיי האדם וכל המידות הרעות המביאות עליו קלון.² בה בעת, אותם דחפים שרואים בהם את סיבתן של המידות הרעות הם טובים כשלעצמם, ובתור כוחות גלם טבעיים הם הולמים את תכליתם. ואולם, מאחר שכוחות הגלם האלה היו מותאמים למצב הטבע, התקדמות התרבות מערערת אותם, והם בתורם מערערים אותה, עד שהאמנות אשר הגיעה לכלל שלמות חוזרת ונעשית טבע - וזוהי תכליתה האחרונה של תעודתו המוסרית של המין האנושי.

 

את תחילתה של התקופה הבאה מסמן המעבר מעידן הנינוחות והשלווה אל עידן העבודה וחוסר ההרמוניה, בבחינת האוברטורה לאיחוד בחברה. כאן עלינו לדלג שוב דילוג גדול ולבחון את האדם כאשר הוא כבר בעלים של חיות בית ושל יבולי שדה, יבולים שהוא יכול להרבות בכוחות עצמו לצורכי מזון באמצעות זריעה או שתילה (בראשית ד:ב), אם כי ייתכן שהמעבר מחיי ציד או מחיים של ליקוט שורשים ופירות היה אטי למדיי. בנקודה זו בוודאי התחילו להתגלע עימותים בין בני האדם, שעד אז חיו בשלום זה לצד זה. כתוצאה מכך, נפרדו דרכיהם של מי שהיו בעלי אורחות חיים שונים, והם נפוצו על פני כל הארץ. חייו של רועה צאן אינם נינוחים בלבד, אלא גם מספקים את אמצעי הקיום הבטוחים ביותר, מפני שבארץ לא־מיושבת בוודאי אין מחסור במזון לבעלי חיים. ואילו חייו של עובד אדמה קשים ביותר, תלויים בשיגיונות מזג האוויר, ולפיכך אינם בטוחים; נוסף על כך, הם דורשים השתכנות ביישובי קבע, בעלוּת על קרקע, ודי כוח כדי להגן עליה. רועה צאן, לעומת זאת, סולד מן הקניין הזה, מאחר שהוא מגביל את חופש המרעה שלו. לכן יכול היה עובד האדמה לקנא ברועה הצאן ולחוש שהשמים נוטים לו חסד (בראשית ד:ד). לאמיתו של דבר, רועה הצאן היה לו למטרד כל אימת שעדריו רעו בקרבת מקום, שכן החיות המבויתות אינן חסות על גידוליו של עובד האדמה. לרועה הצאן קל אפוא להוסיף ולנדוד עם עדריו, וכך לחמוק מתשלום פיצויים על הנזק שגרם, כי אין הוא משאיר אחריו דבר שלא יוכל למצאו בקלות גם במקום אחר. לפיכך, אין ספק כי עובד האדמה נאלץ להשתמש בכוח כדי לנסות ולמנוע את הנזקים שגרם רועה הצאן, אך מכיוון שאי־אפשר למנוע אותם לחלוטין, הוא נאלץ לבסוף להתרחק ככל יכולתו מן הרועים כדי לשמור על פירות עמלו (בראשית ד:טז). זהו הפירוד המסמל את תחילתו של השלב השלישי.

בני אדם התלויים למחייתם בעיבוד האדמה (ובייחוד בנטיעת עצים), נאלצים לחיות ביישובי קבע, וההגנה על הקרקע מפני פגעים דורשת מספר רב של אנשים שיהיו מוכנים לעמוד זה לימין זה. לכן, בני אדם שאימצו אורח חיים כזה שוב לא יכלו לחיות ביחידות משפחתיות פזורות, אלא היו מוכרחים לדבוק האחד בזולתו ולהקים כפרים כדי להגן על רכושם מפני ציידים או מפני עדריהם של רועי צאן נודדים. את צורכי הקיום הראשונים שדרש שינוי זה באורח החיים (בראשית ד:כ) אפשר היה להשיג באמצעות סחר חליפין. כך נולדה התרבות, וכמוה גם האמנות, הן בבחינת דרך להעביר את הזמן והן בבחינת עיסוק (בראשית ד:כא-כב). בראש ובראשונה, פירוש הדבר היה כי נעשו צעדים ראשונים לכינון חוקה אזרחית ולניהול ציבורי של הצדק. תחילה, בלי ספק, הופעל המנגנון המופקד על עשיית צדק רק במקרים חמורים של אלימות, שהנקמה עליהם שוב לא הופקדה בידי יחידים, כמו במצב הפרא, אלא בידי סמכות חוקית שאיחדה את השלם, כלומר בידי סוג של ממשלה (בראשית ד:כג-כד). מן ההתחלה הראשונית והגולמית הזאת התפתחו כל כשרונות האדם, שהמועילים שבהם הם חברתיות וביטחון אזרחי. המין האנושי יכול היה לפרות ולרבות ולהתפשט לכל עבר - כמו כוורת דבורים - באמצעות שליחת מתיישבים מתורבתים. בעידן הזה החל גם אי־השוויון בין בני האדם, אותו מעיין שופע של רעות רבות כל כך, אך גם של כל הטוב עלי אדמות. מכאן ואילך הוא רק הלך וגדל.