הדפסה
גרסת PDFעמי הרועים הנוודים, המכירים באלוהים בלבד כאדונם, צבאוּ על יושבי הערים ועובדי האדמה, אשר אדונם הוא אדם או ממשל (בראשית ד:ד),3 והפכו לאויביהם המוצהרים. כל עוד נמשך מצב העניינים הזה, שרויים היו שני הצדדים במאבק בלתי פוסק. ואולם, כתוצאה מכך יכלו שתי האוכלוסיות הניציות ליהנות לכל הפחות מחירות פנימית, שהיא נכס שלא יסולא בפז. (שהרי גם בימינו סכנת מלחמה היא הדבר היחיד הממתן את העריצות. שכן, למדינה דרוש בימינו עושר, קודם שהיא יכולה להיות למעצמה, ובלי חירות, אין פעילות יוצרת־עושר. עַם עני יכול לפצות על המחסור באמצעות מאמצים נרחבים לשמירה על הרכוש המשותף, ודבר זה אפשרי אך ורק אם אותו עם מרגיש שהמאמצים הללו נעשים מתוך חירות.) ברבות הימים, השפע ההולך וגדל שממנו נהנו יושבי הערים, ובייחוד אמנות הפיתוי, שהנשים העירוניות השתמשו בה ביתר מיומנות מנערות המדבר המרושלות, משכו בוודאי את רועי הצאן (בראשית ו:ב) לבוא אתם ביחסים ולנהות אחריהם אל האומללות הנוצצת של חיי הכרך. המיזוג שנוצר באופן זה בין שתי אוכלוסיות עוינות סילק אמנם את סכנת המלחמה, אך בד בבד גם שם קץ לחירות. דבר זה גרר, מחד גיסא, עריצות של רודנים בעלי עוצמה, וגם - כיוון שהתרבות אך זה החלה - ראוותנות חסרת לב שהתקיימה לצד עבדות בזויה שבבזויות. מאידך גיסא, המין האנושי שיחֵת את דרכו וסטה מן המסלול שהתווה לו הטבע, כלומר מפיתוח כוחות הגלם הטמונים בו המכוונים אל הטוב. כתוצאה מכך, הוא נעשה בלתי ראוי לקיום בבחינת מין אשר ייעודו הוא למשול בארץ, ולא לחיות חיי הנאה בהמית ועבדות שפלה (בראשית ו:יז).
האדם החושב, בניגוד לחסרי הבינה, סובל מתוגה, העלולה אף להתגלגל לכלל שחיתות מוסרית. בשעה שהאדם משווה לנגד עיניו את כל אותן רעות המעיקות על המין האנושי, בלי תקווה (כמדומה) לשיפור, מקנן בו חוסר שביעות רצון מן ההשגחה העליונה, המושלת במהלך העולם בכללותו. ואולם, נודעת חשיבות מכרעת לכך שנהיה שבעי רצון מן ההשגחה העליונה (מפרכת ככל שתהא הדרך שהתוותה לנו עלי אדמות), הן כדי שנוכל לנהוג באומץ ובאורך רוח למרות כל הקשיים, והן כדי שלא נתלה את האשמה בכל הרעות הללו בגורל, בלי להכיר באפשרות שאנו עצמנו הסיבה להן, וכך נחמיץ את ההזדמנות למצוא להן מזור באמצעות תיקון עצמי.
עלינו להודות כי הגדולות שברעות המעיקות על העמים המתורבתים נובעות מן המלחמה - ולא כל כך מן המלחמות בעבר או בהווה, אלא דווקא מן ההכנות הבלתי פוסקות, המתגברות־תמיד, לקראת מלחמה עתידית. כל כוחותיה של המדינה, כל פירות התרבות שהיו יכולים לשמש לפיתוחה הנוסף, מוקדשים למטרה הזאת. החירות סובלת נזקים בתחומים רבים, והדאגה האימהית של המדינה לפרט היחיד מפנה את מקומה לדרישות קשוחות ונוקשות (אפילו אם מצדיקים את הנוקשות הזאת בחשש מפני איום חיצוני). אם הפחד המתמיד ממלחמה לא גרם אפילו לראשי המדינות לגלות כבוד לאנושות, האם יעלה בידינו למצוא שוב את אותה תרבות, את אותה התאגדות של שדירות חברתיות לכדי מהות אחדותית המקדמת את רווחת הכלל? כלום נשוב למצוא את אותה אוכלוסייה, או אפילו את אותה דרגה של חירות המתקיימת עדיין על אף כל החוקים המגבילים? כל שעלינו לעשות הוא להתבונן בסין, שמצבה אמנם חושף אותה לסכנה של פלישה בלתי צפויה, אך לא למתקפה מצד אויב רב־עוצמה, וכל סימן של חירות חוסל בה בשל כך. בשלב ההתפתחותי שבו מצוי המין האנושי, המלחמה היא אמצעי חיוני לקידומה של התרבות; ורק כאשר תגיע התרבות לכדי פיתוחה השלם (אלוהים יודע מתי), יהיה השלום הנצחי אפשרי ומועיל. בעניין זה אין לנו אפוא אלא להאשים את עצמנו ברעות שאנו מרבים להלין ולהתמרמר עליהן, וכתבי הקודש צודקים לחלוטין בהציגם את התלכדות העמים לכדי חברה אחת ואת שחרורם המוחלט מסכנה חיצונית כמכשול המעכב את התפתחות התרבות - מאחר שזו אך החלה - וכשקיעה בשחיתוּת מידות חסרת תקנה.
המקור השני לחוסר שביעות הרצון של האדם בנוגע לסדר הטבע הוא קוצר החיים. אמת הדבר כי מי שעוד מקווה להאריך ימים מעבר למשכם הממשי של החיים בוודאי איננו מעריכם כראוי, שכן פירושו של דבר לא יהיה אלא הארכת הדרמה של המאבק האינסופי במצוקות. עלינו לסלוח לכוח השיפוט הילדותי של אדם המפחד מפני המוות אך אינו אוהב את החיים, ואף על פי שהוא מתקשה לרוות נחת אפילו מיום אחד של קיומו, בכל זאת הוא מבקש לחזור שוב ושוב על המטרד הזה. עם זאת, אם אך ניתן דעתנו על כל אותן דאגות המייסרות אותנו בחפשנו אחר דרכים להעביר את זמן חיינו הקצר כל כך, ועל כל אותן עוולות הנעשות מתוך תקווה להשיג הנאה עתידית אשר ממילא לא תאריך ימים, אזיי המסקנה התבונית היא שמשך חיים של שמונה מאות שנה או יותר יהיה בעוכרינו, שכן בני האדם בוודאי יחיו אז בפחד מתמיד לחייהם; והשחתת המידות של אנשים אשר יחיו חיים ארוכים כל כך תגיע בוודאי לשפל כזה, עד שהגורל היחיד שלו יהיו ראויים הוא מבול אשר ימחה אותם מעל פני האדמה (בראשית ו:יב-יג).
המשאלה השלישית, שלאמיתו של דבר איננה אלא כמיהה ריקה (שכן אנו מודעים לכך שהיא לעולם לא תתמלא), היא הערגה לאותו תור זהב שמשוררים כה הרבו בשבחו, עידן האמור לשחרר אותנו מכל אותם צרכים מדומיינים שהשפע מעמיס על גבינו, שיאפשר לנו להסתפק בצורכי הטבע בלבד, ושבו ישררו שלום נצחי ושוויון כולל בין בני האדם - ובתמצית: הנאה טהורה מחיים חסרי דאגות העוברים על האדם בבטלה ובחלומות בהקיץ או במשחקי ילדים. בעטייה של כמיהה זו רומנים כמו רובינזון קרוזו או סיפורי מסעות אל איי האוקיאנוס השקט קוסמים לנו כל כך. יתר על כן, היא מעידה על המיאוס מן החיים המתורבתים, האוחז באדם החושב כל אימת שערכם מתמצה בעיניו בהנאה בלבד, והוא מוצא מפלט בבטלה כתגובת נגד לתבונה המזכירה לו כי עליו לתת ערך לחייו באמצעות מעשים. דיוננו במצב הטבע הגולמי של האדם די בו להוכיח את ריקנותה של אותה משאלה לחזור אל תקופת הפשטות והתמימות. כפי שראינו, האדם איננו יכול להישאר במצב ההוא, מאחר שאינו בא על סיפוקו, והוא אף אינו נוטה לחזור אליו משעה שעזב אותו. לפיכך, לעולם עליו לתלות בעצמו ובבחירתו את האשמה במצוקתו הנוכחית.
הצגה כזאת של תולדות האדם עשויה להועיל לאדם, להנחותו ולשפרו, אם היא מורה לו את הלקח הזה: אל לו להאשים את ההשגחה העליונה ברעות הפוקדות אותו, ואין הוא רשאי לתלות את עוונותיו בחטא קדמון של אבות אבותיו, ולטעון, למשל, שהם הורישו לצאצאיהם נטייה לעבירות דומות (שכן, פעולות שרירותיות אינן יכולות להיות מוּרשות). אדרבה, עליו להכיר באותן פעולות ראשונות של אבות אבותיו כפעולותיו שלו עצמו, ולפיכך עליו לתלות בעצמו בלבד את האשמה בכל אותן רעות הנובעות מן השימוש השגוי בתבונתו. הרי הוא בוודאי מסוגל להכיר בכך שבנסיבות זהות, חזקה עליו שהיה נוהג באותו האופן בדיוק, ושהשימוש הראשון שלו בתבונה היה אז אפוא בלתי הולם (ואפילו מנוגד לנטיית הטבע). כאשר נקודה זו, הנוגעת לרעות המוסריות, תובן כהלכה, תוכלנה הרעות הפיזיות גרידא להטות אך בקושי את המאזניים לטובתנו בבואנו לשקול את מעלותינו ואת אשמותינו אלה מול אלה.
וזו המסקנה שעלינו לגזור מן הניסיון לשרטט את ראשית תולדות האדם בעזרת הפילוסופיה: עלינו להיות שבעי רצון מן ההשגחה העליונה, אשר אינה מתחילה בטוב ומתקדמת לעבר הרוע, אלא מתפתחת בהדרגה מן הגרוע אל הטוב ממנו; וכל אחד ואחד נקרא על ידי הטבע עצמו לתרום ככל יכולתו להתקדמות הזאת.
תרגם: גדי גולדברג
* בגרמנית: Sittsamkeit
הערות
1. הדחף לתקשר היה בוודאי מה שהניע בראשונה את האדם, שהיה עדיין לבדו, להכריז על קיומו בפני יצורים חיים מחוץ לעצמו, בעיקר בפני אלה שהפיקו קולות שאפשר היה לחקותם ושיכלו לשמש לאחר מכן כשמות. השפעה דומה של הדחף הזה אנו מוצאים אצל ילדים ואצל רפי שכל, המפריעים לחלק החושב של הציבור בצווחות, בצעקות, בשריקות, בזמרה ובשעשועים רועשים אחרים (ותכופות אף בתפילות רועשות). אינני רואה כאן כל מניע אחר להתנהגות הזאת, מלבד רצונם להכריז על קיומם בפני כל באי עולם.
2. להלן כמה דוגמאות לאותה סתירה בין שאיפתה של האנושות להגשים את תעודתה המוסרית ובין ציותה לחוקים האינהרנטיים לטבעה, המתאימים למצב של גולמיות וחייתיות:הטבע קבע כי האדם יגיע לבגרות, כלומר לגיל שבו יש לו הן דחף והן יכולת לפרות ולרבות, כאשר ימלאו לו שש־עשרה או שבע־עשרה שנים. זהו הגיל שבו במצב הטבע הגולמי הנער נהיה, פשוטו כמשמעו, לגבר. בגיל הזה יש לו היכולת לקיים את עצמו, לפרות ולרבות, וכן לקיים את צאצאיו ואת אשתו. פשטות הצרכים במצב הטבע מקלה עליו בכך. לעומת זאת, כדי להצליח באותן משימות במצב מתורבת הוא נזקק לאמצעי סיוע רבים, למיומנויות שונות וכן לנסיבות חיצוניות נוחות. לפיכך, גיל הבגרות נדחה בממוצע בעשר שנים. ואולם, הטבע לא שינה את גיל הבשלות כדי שיתאים לעידונה ההדרגתי של החברה; תחת זאת, הוא מוסיף לקיים בעקשנות את החוק שקבע, כדי לקיים את בני האדם בבחינת בעלי חיים. כתוצאה מכך, השפעת מנהגי החברה על תכלית הטבע - ולהפך - היא הרסנית בהכרח. שכן, בגיל הבגרות הטבעי, האדם בבחינת אזרח (שאינו מאבד, כמובן, את צד הטבע שבו) אינו אלא נער, שלא לומר ילד; שהלוא כך ראוי לכנות את מי שעקב גילו הצעיר (במצבו כאזרח) איננו מסוגל לקיים את עצמו, לא כל שכן את צאצאיו, על אף הדחף לשמוע בקול הטבע הקורא לו לפרות ולרבות. הטבע בוודאי לא נטע באדם אינסטינקטים ויכולות כדי שזה יילחם בהם וידכא אותם, אבל היכולות הללו לא נועדו כלל למצב התרבותי, אלא אך ורק לקיום האדם בתור בעל חיים. לכן, מתגלעת סתירה בלתי נמנעת בין האדם כיצור בן תרבות ובין האדם בבחינת בעל חיים, סתירה שרק חוקה אזרחית מושלמת תוכל לסלקה. לעת עתה, מרחב הביניים [שבין מצב הטבע ובין מצב השלמות] מלא ברגיל במידות רעות ובתולדותיהן, דהיינו באומללות האדם על ריבוי פניה.
דוגמה אחרת, העשויה לאשר את אמיתוּת הטענה כי הטבע נטע בנו שתי יכולות מובחנות לשתי תכליות שונות, מגולמת במשפטו של היפוקרטס Ars longa, vita brevis (המלאכה מרובה, החיים קצרים). אדם יחיד בעל כשרים מתאימים, אשר באמצעות אימון ממושך ורכישת דעת הגיע לכלל בשלות אמיתית של שיפוט, היה יכול לקדם את המדעים ואת האמנויות הרבה יותר משיכולים לקדם אותם דורות שלמים של מלומדים, אילו רק חי ושמר על כוחות הנעורים שבו במשך תקופת החיים העומדת לרשות כל הדורות הללו יחדיו. ברי אפוא כי הטבע קבע את אורך חיי האדם לא מתוך נקודת המבט של קידום המדעים, אלא על פי שיקול אחר כלשהו. דווקא כאשר המדען המאושר עומד על סף הגדול בגילויים שהוא רשאי לקוות להם על פי מיומנותו וניסיונו, דווקא אז קופצת עליו הזקנה; חריפות שכלו מתקהית, ועליו להניח לדור הבא (אשר שב ומתחיל מבראשית ונאלץ לחזור ולעבור את כל כברת הדרך שכבר נעברה) לעשות צעד נוסף בהתקדמות התרבות. נראה, אם כן, כי התקדמות המין האנושי לקראת השגת תעודתו בשלמותה נקטעת שוב ושוב, וסכנה תמידית מרחפת עליה לחזור וליפול אל מצב הגולמיות. תלונתו של הפילוסוף היווני איננה משוללת יסוד: "מצער לחשוב שעל האדם למות בדיוק כאשר התחיל להבין כיצד עליו לחיות".
כדוגמה שלישית יכול לשמש אותנו אי־השוויון בין בני האדם. אין כוונתי לאי־שוויון מבחינת מתת הטבע או מנת הגורל, כי אם לאי־שוויון מבחינת זכויות האדם האוניברסליות, אי־שוויון שעליו קונן רוסו בצדק רב, ושיוסיף להיות חלק בלתי נפרד מן התרבות כל עוד היא מתקדמת בלא תכנית (מצב שהוא בלתי נמנע במשך תקופה ארוכה). מכל מקום, בוודאי לא הטבע הוא שגרם לאי־השוויון הזה בין בני האדם, שהרי הוא העניק להם חירות ותבונה, והתבונה קבעה שחירות זו לא תוגבל אלא על פי החוקיות האוניברסלית והחיצונית שלה עצמה - חוקיות הידועה בשם זכויות האזרח. על האדם היה לחלץ עצמו בכוחות עצמו מן הכוחות הטבעיים הגלומים בו ולרומם את עצמו מעליהם, ובה בעת להשגיח שלא לפגוע בהם; אך הוא יכול לצפות לרכוש את המיומנות הזאת רק בשלב מאוחר בהתפתחותו ולאחר ניסיונות נֵפֶל רבים. ובינתיים האנושות נאנקת תחת הרעות שהיא מביאה על עצמה מחמת חוסר ניסיונה.
3. הבדווים החיים במדינות ערב עדיין מתארים את עצמם כצאצאיו של איזה שייח קדום, מייסד שבטם (לדוגמה, "בני חאלד" וכולי). ואולם, אותו שייח בשום פנים איננו אדונם ואין הוא יכול לכפות עליהם את שרירות לבו. בקרב עַם נוודים אין לאיש נכסי דלא ניידי שאין הוא יכול לקחתם עמו, ולכן כל משפחה אשר איננה מרוצה מן החיים בשבט, יכולה לנטוש אותו בקלות ולחבור לשבט אחר.
