הדפסה
גרסת PDFה
בעת שהם שוקלים את הפער שבין השקפותיהם שלהם להשקפות האירופיות, שומה על האמריקנים לזכור היטב את הנקודה המרכזית: אירופה החדשה היא אכן נס מופלא ששני הצדדים צריכים לברך עליו. לגבי תושבי אירופה, זוהי התגשמות של חלום ישן וכמעט בלתי מציאותי: יבשת משוחררת מהתנגשויות לאומיות ומסכסוכי דמים, מהתחרות צבאית וממרוצי חימוש. כיום קשה להעלות על הדעת מלחמה בין הגדולות שבמדינות אירופה. אחרי מאות שנות אומללוּת, לא רק לאירופים אלא גם לאלה שנגררו אל סכסוכיהם — כפי שקרה לאמריקנים פעמיים במאה הקודמת — מתגלה אירופה החדשה כגן עדן אמיתי. את המצב הזה צריכים הכל להוקיר ולשמר — ובייחוד האמריקנים, שדמם נשפך כמים על אדמת אירופה, וישוב להישפך אם אירופה החדשה תיפול אי פעם.
וגם אל נשכח שאירופה של ימינו היא במידה רבה תוצר של מדיניות חוץ אמריקנית בת שישה עשורים. האינטגרציה האירופית אף היא פרויקט אמריקני, שראשיתו לאחר מלחמת העולם השנייה. וכמוה, כזכור, גם החולשה האירופית. אמנם, בתחילת המלחמה הקרה קיוו אמריקנים כמו מזכיר המדינה דין אצ'יסון להפוך את אירופה לשותפה חזקה נגד ברית–המועצות, אלא שזה לא היה החזון היחיד שעיצב את מדיניותה של ארצות–הברית בנוגע לאירופה במאה העשרים. קדם לו חזונו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, שראה בעיני רוחו אירופה שאין לה כל חשיבות מבחינה אסטרטגית. רוזוולט, אומר ההיסטוריון ג'ון למברטון הרפר, ביקש "לחולל פיחות רדיקלי במשקלה של אירופה", ובכך לאפשר את "פרישתה של אירופה מן הפוליטיקה העולמית".11
הנוער האמריקני שהתבגר בתקופת המלחמה הקרה חשב על אירופה כמעט אך ורק במונחים אצ'יסוניים — בתור מעוז החירות החיוני למאבק בעריצות הסובייטית. אך אמריקנים בני תקופתו של רוזוולט ראו את הדברים אחרת. בשלהי שנות השלושים רווחה בארצות–הברית ההשקפה ש"המערכת האירופית רקובה מיסודה, שהמלחמה היא חלק בלתי נפרד מן היבשת ושהאירופים יכולים להאשים בצרותיהם רק את עצמם".12 בראשית שנות הארבעים נראתה אירופה לאמריקנים כמדגרה למלחמות עולם שיצאה מכלל שליטה — וגבתה מארצות–הברית מחיר גבוה. במלחמת העולם השנייה האמינו אמריקנים כמו רוזוולט, שהביטו אחורנית ולא קדימה, שלא יוכלו לעשות לָעולם שירות גדול יותר מלהוציא את אירופה אחת ולתמיד מן התמונה האסטרטגית העולמית. "אחרי שתפורק גרמניה מנשקה", העלה רוזוולט שאלה נוקבת, "איזו סיבה תהיה לצרפת להוסיף ולהחזיק במערך צבאי גדול?" שרל דה–גול סבר כי שאלות כאלה "יש בהן כדי להדאיג את אירופה ואת צרפת". אמנם בתקופת המלחמה הקרה נהגה ארצות–הברית על פי חזונו של אצ'יסון, אך תמיד היה במדיניותה גם משהו מתפישתו של רוזוולט. התנגדותו הבוטה של הנשיא אייזנהאואר לעמדותיהן של בריטניה וצרפת בעניין תעלת סואץ הייתה ניסיון אמריקני אחד מני רבים להשפיל את קומתה של אירופה ולצמצם את השפעתה העולמית, שהלכה ונחלשה ממילא.
אך התרומה האמריקנית החשובה יותר למעמדה הנוכחי של אירופה כעולם בפני עצמו לא צמחה מדחפים אנטי–אירופיים אלא מדחפים פרו–אירופיים דווקא. המחויבות לאירופה, ולא העוינות כלפיה, היא שגרמה לארצות–הברית להשאיר את כוחותיה ביבשת אחרי המלחמה ולפעול להקמת נאט"ו. נוכחות הכוחות האמריקניים כערובה לביטחונה של אירופה מילאה את ייעודה והייתה למרכיב קריטי בהתנעת תהליך האינטגרציה האירופית.
התפתחותה של אירופה עד למצבה הנוכחי התרחשה תחת כנפי הערובה הביטחונית של ארצות–הברית, ולא הייתה מתאפשרת בלעדיה. במשך כמעט מחצית המאה הגנה ארצות–הברית על אירופה מפני איומים חיצוניים (ברית–המועצות) ופנימיים (סכסוכים אתניים בבלקן, למשל); יתרה מזו, ארצות–הברית שימשה — ואפשר שעודנה משמשת — מפתח לפתרון הבעיה הגרמנית. בנאום שנשא באוניברסיטת הומבולט הזכיר יושקה פישר שתי "החלטות היסטוריות" שאפשרו את צמיחתה של אירופה החדשה: "החלטתה של ארצות–הברית להישאר באירופה", ו"מחויבותן של צרפת וגרמניה לעקרון האינטגרציה, ובראש ובראשונה לקשרים כלכליים". ברם, מובן שההחלטה האחרונה לעולם לא הייתה מתקבלת ללא הראשונה. נכונותה של צרפת להסתכן בשילובה המחודש של גרמניה באירופה — ובעניין זה היו לה לצרפת ספקות גדולים, בלשון המעטה — התבססה על ההבטחה להמשך המעורבות האמריקנית באירופה, כערובה נגד תחייה אפשרית של המיליטריזם הגרמני. וגם בגרמניה שלאחר המלחמה ידעו היטב כי עתידם באירופה תלוי בנוכחותו המרגיעה של הצבא האמריקני.
במילים אחרות, ארצות–הברית פתרה עבור האירופים את הפרדוקס הקאנטיאני. קאנט טען שהפתרון היחיד לזוועות העולם ההובסיאני טמון בכינונו של ממשל עולמי. אך הוא גם חשש מפני האפשרות שממשלה עולמית שתכונן "שלום אוניברסלי" תהיה איום גדול יותר על החירות האנושית מן הסדר הבינלאומי ההובסיאני, משום שמונופול הכוח שבידה עלול להפכה "לרודנות האיומה מכולן".13 על השאלה כיצד יוכלו האומות להשיג שלום נצחי בלי לפגוע פגיעה אנושה בחירות האדם לא הצליח קאנט להשיב. אבל ארצות–הברית פתרה את בעייתה של אירופה. הביטחון שסיפקה זו מן החוץ פטר את הממשלה העל–לאומית של אירופה מן הצורך לדאוג לו בעצמה. האירופים לא נזקקו לכוח כדי להשיג שלום, ואינם זקוקים לכוח כדי לשמרו.
המצב הנוכחי רווי אירוניה. יכולתה של אירופה לדחות את מדיניות הכוח ולהמעיט בערכה של העוצמה הצבאית ככלי ביחסים בינלאומיים התבססה על נוכחותם של כוחות הצבא האמריקני על אדמת אירופה. הַסדר הקאנטיאני החדש של אירופה יכול לשגשג רק תחת מטריית הכוח האמריקני, כוח המופעל על פי כללי הסדר ההובסיאני הישן. הכוח האמריקני הוא שאִפשר לאירופים להאמין שהכוח אינו חשוב עוד. והאירוניה הגדולה מכולן טמונה בכך שפתרון הבעיה האירופית, ובייחוד "הבעיה הגרמנית", באמצעות כוחה הצבאי של ארצות–הברית, הוא המאפשר כיום לאירופים להאמין שהכוח האמריקני ו"התרבות האסטרטגית" שיצרה אותו וקיימה אותו הם מיושנים ומסוכנים.
רוב האירופים אינם קולטים את גודל הפרדוקס: מַעברם–שלהם אל הפוסט–היסטוריה הותנה בכך שארצות–הברית לא תבצע בעצמה מעבר דומה. כיוון שלאירופה אין רצון ואף לא יכולת לשמור על גן העדן שלה מפני פלישתם הרוחנית והפיזית של אלו שטרם קיבלו על עצמם את מרות "התודעה המוסרית", היא נעשתה תלויה בנכונותה של ארצות–הברית להשתמש בעוצמתה הצבאית כדי להרתיע ולהכריע את הגורמים ברחבי העולם שעדיין מאמינים בפוליטיקה של כוח.
אבל יש אירופים שבכל זאת מבינים את הדילמה. כמה בריטים, ולא במפתיע, מבינים אותה טוב מכולם. רוברט קופר, למשל, כותב על הצורך להתמודד עם האמת העירומה ולהכיר בכך ש"אף כי בתוך תחומו של העולם הפוסט–מודרני [דהיינו באירופה של ימינו] אין איומים ביטחוניים במובן המסורתי", בכל זאת בשאר העולם — ב"אזורים מודרניים וקדם–מודרניים" בלשונו של קופר — עדיין אורבות סכנות. אם העולם הפוסט–מודרני לא יגן על עצמו, הוא מסתכן בהשמדה. אך כיצד תגן אירופה על עצמה בלי לזנוח את אותם האידיאלים והעקרונות שעליהם מתבססת המערכת שוחרת השלום שלה?
”האתגר שבפניו עומד העולם הפוסט–מודרני", אומר קופר, "הוא להתרגל לרעיון של מוסר כפול". בינם לבין עצמם רשאים האירופים "להתבסס על חוקים ועל ביטחון משותף וגלוי". אבל בכל הנוגע להתמודדות עם העולם שמחוץ לאירופה, "עלינו לחזור אל השיטות הקשוחות של עידן קדום יותר — כוח, פעולות מנע, הונאה — כל מה שדרוש". וזהו העיקרון שמנסח קופר להגנת החברה: "בינינו ובין עצמנו אנו מצייתים לחוק, אך כאשר אנחנו פועלים בג'ונגל, עלינו להישמע גם לחוקי הג'ונגל".
הטיעון של קופר מכוון לאירופה, ומשולב כיאות בקריאה לאירופים לחדול מלהזניח את הגנתם, "הפיזית והפסיכולוגית כאחת". אבל בכך אין קופר מתאר בעצם את עתידה של אירופה, אלא את ההווה של אמריקה. שכן ארצות–הברית היא שנאלצה לתמרן בין שני העולמות: מצד אחד היא נדרשת לציית לחוקי החברה המתורבתת המתקדמת, להגן עליהם ולחזק את מעמדם בעולם, אבל מצד שני אין היא יכולה לעשות זאת בלי להפעיל כוח צבאי נגד אלה המסרבים לציית לאותם החוקים. ארצות–הברית כבר פועלת על פי עקרון המוסר הכפול של קופר, ומאותן סיבות עצמן שהעלה. גם המנהיגים האמריקנים מאמינים שביטחונו של העולם ושל הסדר הליברלי — כמו גם גן העדן האירופי ה"פוסט–מודרני" — לא ישרדו לאורך זמן אלא אם תפעיל ארצות–הברית את כוחה בעולם המסוכן, ההובסיאני, המוסיף לשגשג מחוץ לאירופה.
כך מצאה עצמה ארצות–הברית בסיטואציה כפוית טובה: לאחר שהוליכה את אירופה אל גן העדן הקנטיאני הזה, ובעודה פועלת ללא הרף כדי לאפשר את קיומו — אין היא רשאית להיכנס אליו בעצמה. היא מאיישת את החומות אך אינה רשאית לעבור בשער. ארצות–הברית, על כל כוחה העצום, נשארה תקועה בהיסטוריה: היא נאלצת לטפל בסדאמים ובאיאתוללות, בקים–ז'ונג אילים ובג'יאנג דזה–מינים, ומניחה לאחרים ליהנות מפירות עמלה.
ו
האם יכולה ארצות–הברית לסבול את מצב העניינים הזה? במובנים רבים, התשובה חיובית. שלא כסברה הרווחת, ארצות–הברית מסוגלת לשאת בנטל קיום הביטחון העולמי גם בלי שתקבל עזרה של ממש מאירופה. כיום מוציאה ארצות–הברית מעט יותר משלושה אחוזים מן התמ"ג שלה על ביטחון. אבל אפילו הגדילו האמריקנים את הוצאות הביטחון שלהם לארבעה אחוזים מן התמ"ג — כלומר אילו הוציאו יותר מ–500 מיליארד דולר בשנה — עדיין היה השיעור הזה נמוך מן ההוצאה האמריקנית השנתית על הביטחון במשך רוב מחצית המאה האחרונה. אפילו פול קנדי, אשר טבע את המונח "השתרעות–יתר אימפריאלית" בשלהי שנות השמונים, כשארצות–הברית הוציאה בסביבות שבעה אחוזים מן התמ"ג שלה על ביטחון, מאמין שארצות–הברית מסוגלת להתמיד ברמה הנוכחית של הוצאות ההגנה שלה ולהישאר הכוח הדומיננטי בעולם עוד שנים רבות. האם תוכל ארצות–הברית להתמודד עם שאר העולם ללא עזרה מאירופה? התשובה היא שהיא עושה זאת כבר היום. ארצות–הברית מקיימת יציבות אסטרטגית באסיה, למשל, בלי עזרתה של אירופה. במלחמת המפרץ הראשונה הייתה העזרה האירופית סמלית בלבד. כך היה לאחרונה באפגניסטן, שם נראו שוב האירופים "מדיחים כלים", וכך היה גם בפלישה לעיראק. מאז שנסתיימה המלחמה הקרה, האירופים אינם יכולים עוד להציע הרבה לארצות–הברית במונחים אסטרטגיים צבאיים — חוץ מן הנכס האסטרטגי החשוב ביותר: שלום באירופה.
ארצות–הברית מסוגלת להסתדר אפוא בכוחות עצמה, לפחות מן הבחינה החומרית. ואיש לא יוכל לטעון שהעם האמריקני אינו מוכן לשאת בנטל העולמי הזה, היות שהוא עושה זאת כבר יותר מעשור. ואחרי 11 בספטמבר, דומה שהאמריקנים מוכנים להמשיך לעשות זאת עוד זמן רב. לא ניכר בהם כל צער על כך שנמנע מהם לבוא בשעריה של אותה אוטופיה "פוסט–מודרנית". וגם אין כל ראָיה כי הם רוצים בכך — בין השאר מפני שהם כה חזקים, והם מתגאים בעוצמתה הצבאית של אומתם ובתפקידה המיוחד בעולם.
האמריקנים לא חוו התנסויות שיגרמו להם לאמץ את האידיאלים ואת העקרונות המניעים היום את אירופה. תפישת עולמם של האמריקנים מושתתת על מערכת שונה מאוד של חוויות. במחצית הראשונה של המאה העשרים ניהלו האמריקנים רומן קצרצר עם סוג מסוים של אידיאליזם אינטרנציונליסטי. האמונה שפעמה בחזונו של הנשיא ווּדרו וילסון, שכינה את מלחמת העולם הראשונה "המלחמה שתחתום את כל המלחמות", הביאה כעבור עשור לחתימתו של מזכיר המדינה האמריקני על אמנת קלוג–בריאן — האמנה שהוציאה את המלחמה אל מחוץ לחוק. הנשיא רוזוולט השליך את יהבו על הסכמי אי–לוחמה ורק ביקש שהיטלר יבטיח לא לתקוף את המדינות המופיעות ברשימה שהציג לו. הסכם מינכן ופרל הרבור ניפצו את האשליה, ולאחר רגע חולף של אידיאליזם מחודש שקעה ארצות–הברית אל תוך המלחמה הקרה. "לקח מינכן" החל לשלוט בחשיבה האסטרטגית האמריקנית, ואף שהומר למשך זמן מה ב"לקח וייטנם", חזר לשמש היום כפרדיגמה הדומיננטית. למרות שחלק קטן של העילית האמריקנית עדיין מייחל ל"ממשל עולמי" שידחה כל שימוש בכוח, בכירים אחרים, משמאל ומימין, ממדלן אולברייט ועד דונלד רמספלד, מברנט סקוקרופט ועד אנתוני לייק, זוכרים עדיין את מינכן, כמושג אם לא כמציאות היסטורית. ובני הדור הצעיר, שאינם נוצרים את מינכן או את פרל הרבור בזיכרונם, יתקשו לשכוח את 11 בספטמבר, שיש לו לגביהם משמעות זהה.
