הדפסה
גרסת PDFהאמריקנים הם אידיאליסטים, אך אין להם ניסיון בקידום מוצלח של רעיונות ללא שימוש בכוח, ובוודאי אין להם ניסיון בממשל על–לאומי מוצלח. אין להם סיבה לשים את מבטחם במשפט הבינלאומי ובמוסדות בינלאומיים, אף שהיו שמחים לעשות זאת; לא כל שכן להפליג עם האירופים אל מעבר למחוזות הכוח. האמריקנים, שחונכו על ערכיה של הנאורות, מאמינים עדיין באפשרות לתקן את האדם, ושומרים עדיין על התקווה לתקן את העולם. אך הם נשארים ריאליסטים במובן זה שהם מאמינים בנחיצותו של הכוח בעולם רחוק משלמות. החוק המסדיר את כללי ההתנהגות הבינלאומיים, כך הם סבורים, מתקיים בזכות מעצמה כמו ארצות–הברית המגנה עליו בכוח. האירופים צודקים באמרם שהאמריקנים תופשים עדיין את עצמם במונחים הירואיים. כמו גארי קופר בסרט בצהרי היום, הם יגנו על תושבי העיירה, בין אם תושבי העיירה חפצים בכך ובין אם לאו.
הבעיה אינה נעוצה אפוא ברצון או ביכולת האמריקניים, אלא במתח המוסרי שבמצב העניינים הבינלאומי הנוכחי. כפי שקורה לא אחת בענייניהם של בני אדם, השאלה האמיתית נוגעת לגורמים ערטילאיים — לפחדים, לתשוקות, לאמונות. הבעיה היא שארצות–הברית צריכה לפעמים לשחק על פי כללי העולם ההובסיאני, אף כי בעשותה כן היא מפרה את הנורמות האירופיות. היא חייבת לסרב להיות כבולה למוסכמות בינלאומיות מחשש שאלו יגבילו את יכולתה ללחום ביעילות בג'ונגל של רוברט קופר. היא חייבת לתמוך בפיקוח נשק, אך לא תמיד להסכים להחיל אותו גם על עצמה. היא חייבת לנקוט מוסר כפול. והיא חייבת לעתים לפעול באופן חד–צדדי משום שלנוכח חולשתה של אירופה — שהתקדמה והשאירה את מחוזות הכוח מאחור — אין לה ברירה אלא לנהוג כך.
מעטים האירופים שיודו, כפי שעושה קופר במרומז, כי התנהגות אמריקנית כזאת עשויה להועיל מאוד לעולם המתורבת, ושכוחה של ארצות–הברית, גם אם יופעל על פי המוסר הכפול הזה, עשוי להיות האמצעי היעיל ביותר — ואולי אף היחידי — לקידום ההתפתחות האנושית. אדרבה, אירופים רבים החלו לראות דווקא בארצות–הברית את פורעת החוק, את הענק המשתולל. האירופים האלה קבלו על "חד–צדדיותו" של הנשיא בוש, אבל לאט–לאט הם מגיעים לידי הכרה שהבעיה איננה נשיא אמריקני זה או אחר. הבעיה היא מערכתית. והיא בלתי פתירה.
לנוכח העובדה שאין לצפות לכך שארצות–הברית תפחית מכוחה, או שאירופה תגביר במידה רבה את כוחה או את נכונותה להשתמש בו, אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהמתח הטרנס–אטלנטי ילך ויגבר. הסכנה — אם זו אכן סכנה — היא שארצות–הברית ואירופה ייעשו מנוכרות ממש זו לזו. התקפותיהם של האירופים על ארצות–הברית ילכו ויקצינו, וארצות–הברית תהיה פחות ופחות נכונה להקשיב, עד שלבסוף אולי פשוט תחדל להתייחס לביקורת. אפשר שיום יבוא, ואולי הוא כבר הגיע, והאמריקנים יְיַחדו להצהרותיו של האיחוד האירופי אותה תשומת לב שהם מקדישים להכרזותיהם של איגוד מדינות דרום–מזרח אסיה או הברית האנדית.
לאלה מאיתנו שהגיעו לבגרות בשנות המלחמה הקרה, הפירוד האסטרטגי בין אירופה לארצות–הברית נראה מפחיד. כשנשאל דה–גול על חזונו של רוזוולט בדבר עולם שבו תהיה אירופה בלתי רלוונטית, נחרד ואמר שהחזון הזה "עלול לסכן את העולם המערבי". אם אירופה המערבית תיחשב "עניין משני" בעיני ארצות–הברית, שאל, האם לא "יחליש בכך רוזוולט את אותה התכלית עצמה שביקש לשרת — את הציביליזציה?" אירופה המערבית, התעקש דה–גול, "חיונית למערב. דבר לא יוכל להחליף את הערך, את הכוח ואת המופת המאיר של עמיה הקדומים". דה–גול התעקש, כצפוי, כי הדבר "נכון יותר מכל כשמדובר בצרפת". אך גם אם נתעלם מן האהבה העצמית הצרפתית, האם לא הייתה מידה של צדק בדברים אלו? אם יחליטו האמריקנים שאירופה אינה אלא גורם טורדני ובלתי רלוונטי, האם לא יסתכנו בכך בהינתקות — גם אם הדרגתית — ממה שאנו מכנים כיום "המערב"? אין להקל ראש בסיכון הזה, הן מעברו המזרחי והן מעברו המערבי של האוקיאנוס האטלנטי.
מה אפשר לעשות, אם כן? התשובה המתבקשת היא שאירופה צריכה לשעות לעצתם של קופר, אש, רוברטסון ואחרים, ולהגדיל את יכולותיה הצבאיות, ולו במעט. אין סיבה אמיתית לצפות שהדבר יקרה, אבל מי יודע, בעצם? אולי החשש מפני כוחה המופרז של ארצות–הברית יעורר את אירופה בדרך כלשהי. אולי אפשר לפרוט על המיתרים האטביסטיים שעדיין רוטטים בלבותיהם של הגרמנים, של הבריטים ושל הצרפתים — זיכרון הכוח, ההשפעה העולמית, השאפתנות הלאומית. עדיין יש בריטים הזוכרים את האימפריה, צרפתים העורגים לתהילה וגרמנים החפצים במקום משלהם תחת השמש. כיום מתועלים הדחפים הללו בעיקר אל הפרויקט האירופי הגדול, אך מן הסתם אפשר גם למצוא להם ביטוי מסורתי יותר. האם יש לקוות לכך או לחשוש מכך? זאת כבר שאלה אחרת. אך מוטב יהיה אם יצליחו האירופים להתעלות מעל לפחד ולכעס שמעורר בהם הענק שמעבר לים, ולהזכיר לעצמם שוב ושוב עד כמה חיונית ארצות–הברית חזקה — לָעולם בכלל ולאירופה בפרט.
האמריקנים יכולים לעזור. קשה להכחיש שממשל בוש החל את כהונתו ברוח לוחמנית. אל אירופה החדשה הוא התייחס בעוינות — גישה שאפיינה, אם כי במידה פחותה, גם את ממשל קלינטון — בראותו אותה לא כל כך כבעלת ברית אלא כמעמסה. אפילו אחרי 11 בספטמבר, כשהציעו האירופים לסייע, ביכולותיהם הצבאיות המוגבלות, במלחמה באפגניסטן, סירבה ארצות–הברית מתוך חשש כי שיתוף הפעולה האירופי הוא תחבולה שנועדה להצר את צעדיה. בהחלטה ההיסטורית של נאט"ו לסייע לארצות–הברית בהתאם לסעיף 5 — סעיף ההגנה ההדדית באמנת הארגון — ראה ממשל בוש לא ברכה כי אם מלכודת. וכך הוחמצה ההזדמנות למשוך את אירופה אל תוך מאבק משותף בעולם ההובסיאני, ולו גם בתפקיד משני.
האמריקנים חזקים דיים כדי שלא יצטרכו לחשוש מן האירופים אפילו כשהם נושאים להם מנחות. במקום שיראו בארצות–הברית גוליבר כבול בחבלים ליליפוטיים, צריכים המנהיגים האמריקניים להכיר בכך שבעצם אין ביכולתה של אירופה להגביל אותם באמת. אם תצליח ארצות–הברית להתעלות מעל לחרדה הנובעת מתפישה מוטעית זו, תוכל אולי לגלות יותר הבנה לרגישויותיהם של אחרים ומעט גדלות נפש. היא תוכל להפגין את הכבוד שהיא רוחשת לרב–צדדיות ולשלטון החוק, ואולי אף לנסות לצבור הון פוליטי בינלאומי לקראת הרגעים שבהם תיאלץ לפעול שוב באופן חד–צדדי. היא תוכל, בקצרה, לפעול על פי המלצתם של האבות המייסדים בהכרזת העצמאות האמריקנית, "לחלוק כבוד ראוי לדעתה של האנושות".
כל אלה הם צעדים קטנים, שאין בהם משום פתרון לבעיות העמוקות המכבידות כיום על הקשר הטרנס–אטלנטי. ואולם, אחרי הכל, יש יותר משמץ של אמת בטענה שארצות–הברית ואירופה שותפות למערך דומה של השקפות מערביות. השאיפות שהן מטפחות לגבי עתידה של האנושות דומות, אף שפערי הכוחות הכבירים ביניהן הציבו אותן במקומות שונים מאוד. ואולי לא יהיה זה תמים ואופטימי מדי להאמין שבעזרת מעט הבנה משותפת נוכל להתקדם כברת דרך ארוכה.
רוברט קגן הוא עמית בכיר בקרן קרנגי לשלום בינלאומי ועורך עמית בוויקלי סטנדרד ובניו ריפבליק. גרסה קודמת של מאמר זה הופיעה באנגלית בכתב העת פוליסי רוויו.
הערות
1. משקיף צרפתי טיפוסי אחד מתאר את "דפוס החשיבה האמריקני" ש"נוטה להדגיש פתרונות צבאיים, טכניים וחד–צדדיים לבעיות בינלאומיות, אולי על חשבון פתרונות משותפים ופוליטיים". ראה Gilles Andreani, “The Disarray of U.S. Non-Proliferation Policy,” Survival 41:4 (Winter 1999-2000), pp. 42-61.
2. בוסניה בתחילת שנות התשעים היא דוגמה טובה למצב שבו כמה אירופים, ובייחוד ראש הממשלה הבריטי טוני בלייר, תמכו בקידומה של פעולה צבאית באופן נחרץ יותר מממשל בוש וממשל קלינטון אחריו (בלייר היה גם מראשוני התומכים בהפצצות מן האוויר במשבר קוסובו, ואחר כך אפילו בהכנסת כוחות קרקע לאזור). האירופים, יש לזכור, שיגרו לבוסניה כוחות קרקע עוד לפני ארצות–הברית, אף שמשימתם — שמירת שלום מטעם האו"ם — התגלתה כמשימה חסרת סיכוי ברגע האמת.
3. Samuel P. Huntington, “The Lonely Superpower,” Foreign Affairs78:2(March-April 1999), p. 45.
4. Steven Everts, “Unilateral America, Lightweight Europe? Managing Divergence in Transatlantic Foreign Policy,” Center for European Reform Working Paper, February 2001, p. 18.
5. למעשה, אותה ההשקפה מופיעה בדרך כלל גם בספרי לימוד אמריקניים.
6. על אף התרומה הבריטית לפיקוח על "האזור האסור בטיסה".
7. Speech by Romano Prodi, “For a Strong Europe, with Grand Design and the Means of Action,” Institut d’Etudes Politiques, Paris, May 29, 2001.
8. הטיעון האמריקני המקובל, שלפיו את המדיניות האירופית כלפי עיראק ואיראן מכתיבים שיקולים כלכליים, נכון רק בחלקו. האם האירופים חמדנים יותר מן האמריקנים? האם התאגידים האמריקניים אינם משפיעים על מדיניות ארצות–הברית באסיה ובדרום אמריקה, כמו גם במזרח התיכון? ההבדל נעוץ בכך שהשיקולים האסטרטגיים של ארצות–הברית מתנגשים לעתים באינטרסים כלכליים — ולעתים אף גוברים עליהם. מן הטעמים המוצגים במאמר, ניגוד אינטרסים כזה נדיר הרבה יותר כשמדובר באירופה.
9. Charles Grant, “A European View of esdp,” Center for European Policy Studies Working Paper, April 2001.
10. Timothy Garton Ash, “The Peril of Too Much Power,” The New York Times, April 9, 2002.
11. John Lamberton Harper, American Visions of Europe: Franklin D. Roosevelt, George F. Kennan, and Dean G. Acheson (Cambridge: Cambridge, 1996), p. 3.
12. William L. Langer and S. Everett Gleason, The Challenge to Isolation: The World Crisis of 1937-1940 and American Foreign Policy (New York: Harper, 1952), pp. 13-14.
13. ראה Immanuel Kant, “On the Common Saying: This May Be True in Theory, but It Does Not Apply in Practice,” in Immanuel Kant, Political Writings, ed. Hans Reiss, trans. H.B. Nisbet (Cambridge: Cambridge, 1999), pp. 73-79.
