הדפסה
גרסת PDFכשיצאו מיליוני אירופים לרחובות בעקבות אירועי 11 בספטמבר, האמינו רוב האמריקנים כי הם עשו זאת מתוך תחושה של איום משותף ואחדות–אינטרסים; האירופים, כך סברו, יודעים כי הם עלולים להיות הבאים בתור. אך רוב האירופים לא הרגישו כך אז ואינם מרגישים כך גם היום. האירופים אינם מאמינים באמת כי נשקף להם איום דומה. אפשר שישמשו מטרות משניות — בתור בעלות בריתה של ארצות–הברית — אך הם אינם המטרה העיקרית. אין הם ממלאים עוד במזרח התיכון את התפקיד האימפריאלי שהיה עלול לעורר כלפיהם את האיבה המופנית כלפי ארצות–הברית. כשבכו האירופים ונופפו בדגלי ארצות–הברית אחרי 11 בספטמבר, עשו זאת מתוך אמפתיה אנושית אמיתית כלפי האמריקנים. לטוב ולרע, מפגני הסולידריות האירופיים נולדו מתוך תחושת אחווה יותר מאשר מתוך אינטרס אישי.
ד
אולם פער העוצמה, חשוב ככל שיהיה לגיבוש התרבויות האסטרטגיות של ארצות–הברית ושל אירופה, הוא רק חלק מן הסיפור. בחמישים השנים האחרונות פיתחה אירופה השקפת עולם שונה בתכלית בנוגע לתפקידו של הכוח ביחסים בינלאומיים, השקפה הנובעת ישירות מניסיונה ההיסטורי הייחודי מאז סופה של מלחמת העולם השנייה. זוהי השקפה שהאמריקנים אינם שותפים לה ואף אינם יכולים להיות שותפים לה, מכיוון שההתנסות ההיסטורית המעצבת שלהם הייתה שונה.
אם נעיין שוב בתכונות המאפיינות את התרבות האסטרטגית של אירופה, נראה כי היא מרבה לעסוק במשא ומתן, בדיפלומטיה ובקשרים מסחריים, מעדיפה את הפנייה אל מערכת המשפט הבינלאומי על פני השימוש בכוח, את הפיתוי על פני הכפייה, את הרב–צדדיות על פני החד–צדדיות. הגישה הזאת ליחסים בינלאומיים לא אפיינה את אירופה לכל אורך ההיסטוריה, והיא תוצר של התפתחותה בזמן האחרון. התרבות האסטרטגית המודרנית של אירופה מייצגת דחייה מודעת של עברה, דחייתן של כל הרעות הגלומות במאכטפוליטיק האירופי. היא משקפת את תשוקתה הבוערת — והמובנת — של אירופה שלא לשוב עוד אל העבר ההוא. מי כאירופים מכיר את הסכנות הגלומות במדיניות כוחנית חסרת מעצורים, בהסתמכות יתרה על עוצמה צבאית, בתכניות פעולה הנובעות מאגואיזם לאומני ואפילו במאזן כוחות וב"טובת המדינה"? ואכן ברוח זאת הצהיר שר החוץ הגרמני, יושקה פישר, בנאום שנשא באוניברסיטת הומבולט שבברלין במאי 2000: "מאז 1945 מסתכמים עיקרי תפישתה של אירופה בדחיית עקרון מאזן הכוחות ושאיפות ההגמוניה של מדינות יחידות, תופעות שאפיינו את התקופה שלאחר שלום וֶסטפאליה ב–1648". האיחוד האירופי עצמו הוא תוצר של מאה נוראה של לוחמה באירופה.
מובן שהאינטגרציה האירופית אמורה הייתה לרסן במיוחד את "שאיפות ההגמוניה" שטיפחה אומה אחת מסוימת. שילובה ואילופה של גרמניה הם הישגה הגדול של אירופה, ומנקודת מבט היסטורית אפשר שזהו ההישג הגדול ביותר של הפוליטיקה הבינלאומית מאז ומעולם. ישנם אירופים רבים הזוכרים, כמו פישר, את התפקיד המרכזי שמילאה ארצות–הברית בפתרון "הבעיה הגרמנית". מעטים יותר מוכנים לזכור שחורבנה הצבאי של גרמניה הנאצית היה התנאי המוקדם לשלום האירופי שבא בעקבותיו. רוב האירופים סבורים שהמהפך שחל בפוליטיקה האירופית, דחייתן ונטישתן המכוונת של מאות שנות מאכטפוליטיק, הם שעשו, בסופו של דבר, את "הסדר החדש" לאפשרי. לכאורה ניתן להתרשם שהאירופים, ממציאי הפוליטיקה של הכוח, חזרו כעת בתשובה ונעשו אידיאליסטים מכוח רצונם בלבד, כשהם מניחים מאחוריהם את מה שפישר כינה "מערכת האיזונים הישנה, על הלאומיות הנמשכת שלה, על מגבלות הקואליציה, על הפוליטיקה המסורתית שאינטרסים מנחים אותה, ועל הסכנה התמידית של אידיאולוגיות לאומיות ועימותים לאומיים".
פישר אמנם נמצא בסמוך לאחד מקצותיה של קשת האידיאליזם האירופי. אך אין זו באמת סוגיה של ימין/שמאל באירופה. טענתו המרכזית של פישר — שאירופה התקדמה מעבר למערכת הישנה של מדיניות הכוח, ושהיא גילתה שיטה חדשה לקידום השלום ביחסים הבינלאומיים — היא טענה שאירופים רבים מסכימים לה. באפריל 2002 כתב הדיפלומט הבריטי הבכיר רוברט קופר בשבועון אובזרבר, כי אירופה חיה היום ב"מערכת פוסט–מודרנית" שאינה נשענת על מאזן כוחות אלא על "דחיית הכוח" ועל "כללי התנהגות באכיפה עצמית". ב"עולם הפוסט–מודרני", כותב קופר, "'טובת המדינה' ותיאוריות המדינאוּת נטולות המוסר של מקיאוולי... הוחלפו בתודעה מוסרית" בעניינים בינלאומיים.
ריאליסטים אמריקנים עשויים ללעוג לאידיאליזם הזה. ג'ורג' פ' קנן הניח שרק עמיתיו האמריקנים הנאיביים, ולא אותם מקיאווליסטים אירופים שבעי קרבות ובעלי תודעה היסטורית, נפלו באמת קרבן לשגיונות הלגליסטיים והמוסריים ה"וילסוניים" האלה. אבל בעצם, מדוע שלא יגלו האירופים אידיאליזם בגישתם ליחסים בינלאומיים, ובמיוחד כשאלה מתנהלים במסגרת "המערכת הפוסט–מודרנית" של אירופה? שהרי בתוך גבולותיה, חוקיהם העתיקים של היחסים הבינלאומיים כבר עברו מן העולם. האירופים נחלצו מן האנרכיה ההובסיאנית ופסעו אל תוך עולם קנטיאני של שלום נצחי. בעשורים שחלפו מאז תום מלחמת העולם השנייה מעוצבים החיים האירופיים כמימושה של פנטזיה גיאופוליטית, נס בעל חשיבות היסטורית עולמית: הנמר הגרמני רובץ עם הגדי הצרפתי. הסכסוך שהחריב את אירופה מאז לידתה האלימה של גרמניה במאה התשע–עשרה הגיע לסיומו.
האמצעים שבהם הושג הנס הזה נעטפו כצפוי במין הילה של קדושה מיסטית בעיני תושבי אירופה, ובייחוד מאז סיום המלחמה הקרה. דיפלומטיה, משא ומתן, סבלנות, גיבוש קשרים כלכליים, פעילות פוליטית, שימוש בתמריצים במקום בסנקציות, התקדמות הדרגתית וריסון שאיפות להצלחה — אלה הכלים שהביאו להתפייסות הצרפתית–גרמנית, ולפיכך גם הכלים שאפשרו את האינטגרציה האירופית. האינטגרציה לא נזקקה לכאורה להרתעה צבאית או למאזן כוחות. להפך. הנס התרחש כתוצאה מדחיית העוצמה הצבאית ומהפסקת ניצולה כמכשיר ביחסים בינלאומיים — לפחות בתוך אירופה עצמה. בשנות המלחמה הקרה פקפקו רק אירופים מעטים בנחיצותה של עוצמה צבאית אשר תרתיע את ברית–המועצות; אולם בתוך אירופה היו הכללים שונים.
את הביטחון הקולקטיבי סיפק בינתיים מבחוץ הדֶאוּס אֶקס מַכינָההאמריקני, שפעל באמצעות המערכים הצבאיים של נאט"ו. מאחורי חומת הביטחון הזאת חיפשו האירופים סדר חדש משלהם, סדר שיהיה חופשי מן החוקים הברוטליים ואפילו מן המנטליות של מדיניות הכוח. המעבר הזה מישן לחדש החל באירופה עוד בשנות המלחמה הקרה. אך קִצה של אותה המלחמה, שסילק גם את האיום החיצוני מצד ברית–המועצות, אִפשר לסדר האירופי החדש — ולאידיאליזם החדש שלו — ללבלב ולפרוח. עתה, משהשתחררו מן הצורך התובעני להחזיק בהרתעה צבאית כלשהי, כלפי פנים וכלפי חוץ, נעשו האירופים משוכנעים עוד יותר בישימותה האוניברסלית של שיטתם ליישוב בעיות בינלאומיות.
"גאונותם של האבות המייסדים", אמר נשיא הנציבות האירופית רומאנו פרודי בנאום שנשא בפני ה'אינסטיטוט דטוד פוליטיק' בפריז במאי 2001, "התבטאה בכך שתרגמו שאיפות פוליטיות אדירות... לשרשרת של החלטות מפורטות יותר, כמעט טכניות באופיין. הגישה העקיפה הזאת אפשרה פעולות נוספות. ההתפייסות התרחשה באופן הדרגתי. מעימות התקדמנו אל נכונות לשתף פעולה בתחום הכלכלי, ובהמשך גם אל אינטגרציה". זהו הדבר שאירופים רבים סבורים היום שביכולתם להציע לעולם כולו: לא כוח, אלא הִתעלוּת מעליו. "תמציתו" של האיחוד האירופי, כותב אברטס, "היא הכפפת היחסים בין המדינות לשלטון החוק"; וניסיונה המוצלח של אירופה בממשל רב–צדדי הוליד שאיפה לסחוף אחריה את העולם כולו. אירופה "צריכה למלא תפקיד ב'הנהגה' העולמית", אומר פרודי, תפקיד שיתבסס על שכפול הניסיון האירופי בקנה מידה עולמי. באירופה "החליף שלטון החוק את משחקי הכוח המגושמים... מדיניות הכוח איבדה את השפעתה". ועל ידי "הצלחת האינטגרציה אנחנו מדגימים לעולם שאפשר ליצור נוסחה לשלום".7
אין ספק כי רבים מאזרחי בריטניה, גרמניה, צרפת ומדינות אחרות יזעיפו פנים לנוכח פרץ האידיאליזם הזה. אך רבים אחרים, ובכללם לא–מעט אישים בעמדות מפתח בשלטון, מבקשים ליישם את ניסיונה של אירופה בשאר העולם. האם אין הביקורת האירופית על גישתם של האמריקנים כלפי משטרים "פורעי חוק" ביטוי לאותה תובנה ייחודית? מדינות כגון עיראק, איראן, צפון קוריאה, לוב — כל אלה אולי מסוכנות ולא–ידידותיות, אפילו מרושעות. אך האם אי–אפשר ש"הגישה העקיפה" תישא פרי גם כאן, כמו באירופה? האם אי–אפשר לעבור שוב מעימות להתפייסות, תחילה באמצעות שיתוף פעולה בתחום הכלכלי ואז באמצעות התקדמות אל אינטגרציה בדרכי שלום? האם לא תוכל הנוסחה שיושמה בהצלחה באירופה להצליח שוב באיראן, למשל? אירופים רבים עומדים על כך שהדבר אמנם אפשרי.
העתקת הנס האירופי לשאר העולם נעשתה לבשורה התרבותית החדשה של אירופה. בדיוק כשם שהאמריקנים האמינו תמיד שגילו את סוד האושר האנושי וביקשו להפיצו לשאר האנושות, כך יש היום גם לאירופים שליחות חדשה שמקורה בגילוי השלום הנצחי.
ואפשר שכאן אנו מגיעים אל הסיבה החשובה ביותר להבדלי ההשקפות בין אירופה לארצות–הברית. עוצמתה של ארצות–הברית ונכונותה להפעיל את כוחה — לעתים אפילו באופן חד–צדדי — מאיימות על תחושת השליחות החדשה של אירופה, אולי יותר מכל גורם אחר. קובעי המדיניות האמריקנים מתקשים לקבל זאת, אך פקידי ממשל ופוליטיקאים בכירים באירופה היו מודאגים יותר מן הדרך שבה טיפלה ארצות–הברית בבעיית עיראק — באמצעות פעולה צבאית חד–צדדית, פעולה שמחוץ לחוק הבינלאומי — מאשר מסדאם חוסיין עצמו ומן הנשק להשמדה המונית שהיה ברשותו. אין ספק שהטרידה אותם האפשרות כי פעולה כזאת תערער את יציבותו של המזרח התיכון ותגרום לאבדן חיים מיותר, אך ביסוד הדברים היה טמון חשש עמוק יותר.8 פעולה אמריקנית מסוג זה מאיימת על עצם מהותה של אירופה ה"פוסט–מודרנית". יש בה משום מתקפה על האידיאלים החדשים של אירופה וכפירה בתקפותם האוניברסלית, ממש כשם שהמשטרים המלוכניים של אירופה במאות השמונה–עשרה והתשע–עשרה הטילו צל מאיים על האידיאלים הרפובליקניים של ארצות–הברית. מי כמו האמריקנים יודע שאיום על אמונותיו של אדם עלול להפחידו לא פחות מאיום על ביטחונו הפיזי.
כמו האמריקנים במשך שתי מאות, גם האירופים מדברים היום בביטחון על העליונות של תבונתם המדינית, על היעילות הרבה יותר של דרכם לטיפול בבעיות בינלאומיות ועל החכמה שיש בידם להציע לאומות אחרות בנוגע ליישוב סכסוכים. ברם, כמו בעשור הראשון לקיומה של הרפובליקה האמריקנית, גם מן הדברים שמשמיעים האירופים על "הצלחתם" מבצבץ קורטוב של חוסר ביטחון; דומה שהם צמאים לאישורן ולהכרתן של מדינות אחרות, ובראשן ארצות–הברית הכבירה. אחרי הכל, מי שמערער על תקֵפותו של האידיאליזם האירופי החדש מעורר ספקות עמוקים בנוגע לעצם עתידו של הפרויקט האירופי. אם אי–אפשר ליישב בעיות בינלאומיות בדרך האירופית, האם אין פירוש הדבר שאירופה עלולה להיכשל בסופו של דבר במציאת פתרון לבעיותיה שלה, על כל הזוועות המשתמעות מכך?
וכמובן, זהו בדיוק החשש המרחף עדיין מעל ראשם של האירופים, אפילו בשעה שאירופה מוסיפה להתקדם הלאה. האירופים, ובייחוד הצרפתים והגרמנים, אינם משוכנעים לגמרי כי הבעיה שנודעה פעם בשם "הבעיה הגרמנית" אמנם נפתרה. הצעותיהם המגוונות והשונות לחוקה האירופית מעידות כי הצרפתים עדיין אינם משוכנעים שהם יכולים לסמוך על הגרמנים, ואפילו הגרמנים עדיין אינם משוכנעים שהם יכולים לסמוך על עצמם. החשש הזה עלול לעכב את ההתקדמות אל אינטגרציה עמוקה יותר, אך הוא גם מדרבן את האירופים להתקדם הלאה למרות קשיים ומכשלות רבים מספור. הפרויקט האירופי חייב להצליח, שאם לא כן כיצד יהיה אפשר להתגבר על מה שכינה פישר בנאומו באוניברסיטת הומבולט, "הסכנות והפיתויים הטבועים אובייקטיבית בממדיה של גרמניה ובמיקומה המרכזי?" אותם "פיתויים" גרמניים היסטוריים טורדים את מנוחתם של אירופים רבים. ובכל פעם שאירופה שוקלת להשתמש בכוח צבאי, או בכל פעם שארצות–הברית מאלצת אותה לעשות כן, אי–אפשר שלא להידרש, ולו לרגע, להשפעותיה האפשריות של פעולה צבאית כזאת על "השאלה הגרמנית".
אולי אין זה רק מקרה שההתקדמות המדהימה שהתרחשה בזמן האחרון לקראת אינטגרציה אירופית לוּותה לא בלידתה של מעצמת–על אירופית אלא דווקא בצמצום יכולתה הצבאית של אירופה בהשוואה לארצות–הברית. החלום על הפיכתה של אירופה למעצמת–על שתאזן את כוחה של ארצות–הברית העניק לרעיון האיחוד האירופי דחיפה גדולה בשלביו המוקדמים — והרי מדיניות חוץ וביטחון עצמאית נועדה להיות אחד מתוצרי הלוואי החשובים ביותר של האינטגרציה. אלא שבפועל, ישנה מידה של אנכרוניזם בשאיפה ל"עוצמה" אירופית. זהו דחף אטביסטי שאינו מתיישב עם האידיאלים של אירופה הפוסט–מודרנית, אשר עצם קיומה תלוי בדחיית הפוליטיקה של הכוח. תהא אשר תהא כוונתם של אדריכליה, האינטגרציה האירופית התגלתה כאויבתה הגדולה של העוצמה הצבאית האירופית, ומכאן גם כאויבתה של השאיפה האירופית למלא תפקיד מרכזי בהנהגת העולם.
תופעה זו השתקפה לא רק בצמצומם של תקציבי ההגנה האירופיים אלא גם בדרכים אחרות — אפילו בתחומי הכוח ה"רך". מנהיגים אירופים מדברים על תפקידה המהותי של אירופה בעולם. פרודי משתוקק "לגרום לקולנו להישמע, לגרום למעשינו להיחשב". נכון שהאירופים מוציאים סכומי כסף לא–מבוטלים על סיוע חוץ — יותר כסף לנפש בהשוואה לארצות–הברית, הם ממהרים לציין. האירופים מפעילים כוחות צבא מעבר לים, כל עוד תפקידם של אלה מוגבל בדרך כלל לשמירת השלום. אך למרות שהאיחוד האירופי תוחב את אצבעותיו מדי פעם לקלחת הלוהטת של המזרח התיכון או של חצי האי הקוריאני, דומה שמדיניות החוץ שלו היא התוצר האנֵמי ביותר של האינטגרציה. צ'רלס גרנט, אחד מפרשניו האוהדים של האיחוד האירופי, אמר לאחרונה שמעטים המנהיגים האירופים "המקדישים לכך זמן או מרץ מרובים".9 היזמות האירופיות בתחום מדיניות החוץ אינן מאריכות ימים בדרך כלל, ורק לעתים נדירות יש להן גיבוי יציב ומתמשך מצד אומות אירופה עצמן. מסיבה זו הן גם נהדפות בקלות רבה כל כך, כפי שהמחיש ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, כשטרפד במרס 2002 את פגישתם המתוכננת של הממונה על מדיניות החוץ של האיחוד האירופי, חאבייר סולנה, ויאסר ערפאת (ולמחרת אִפשר קיומה של פגישה, בדרג נמוך הרבה יותר, בין חבר בצוות המשא ומתן האמריקני למנהיג הפלסטיני).
מובן מאליו גם שסוגיות חוץ–אירופיות, שלא כמו ענייני פנים מובהקים, אינן מעוררות עניין רב בקרב תושבי אירופה. דבר זה הפתיע ותסכל את האמריקנים מכל קצות הקשת הפוליטית והאסטרטגית: היטב זכורה אכזבתם של הליברלים באמריקה מן המחאה המינורית שנשמעה באירופה בתגובה לנסיגתו של בוש מן האמנה להגבלת טילים אנטי–בליסטיים. אך בהתחשב בסדר היום הארוך והמורכב של האינטגרציה, קשה להאשים את האירופים בנטייתם להתמקד בענייניהם הפנימיים. הרחבת האיחוד האירופי, קידום המדיניות הכלכלית והחקלאית המשותפת, המתח בין הריבונות הלאומית לממשלה העל–לאומית, התגוששותן של המדינות הגדולות באירופה, מורת רוחן של המדינות הקטנות, גיבושה של חוקה אירופית חדשה — כל אלה הם אתגרים כבדים שאי–אפשר להימנע מהתמודדות עימם. הקשיים היו נראים בלתי אפשריים לולא הראה כבר פרויקט האינטגרציה האירופית התקדמות של ממש.
עמדות מסוימות של הממשל האמריקני, שאינן מתקבלות באהדה יתרה בשל תוכנן — כמו בעניין האמנה להגבלת טילים אנטי–בליסטיים, המערכה נגד עיראק והתמיכה בישראל — נעשות אהודות עוד פחות כיוון שהן גורמות להסחת דעתה של אירופה מענייניה הבוערים. לעתים קרובות מציינים האירופים את ניתוקה של ארצות–הברית מן העולם ואת קרתנותה; אך לאמיתו של דבר גם האירופים התכנסו לאחרונה בתוך עצמם. במאמר בפייננשל טיימס מיום 11 במרץ 2002 ציין דומיניק מואיזי, סגן מנהל המכון הצרפתי ליחסים בינלאומיים, כי במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות צרפת לא עלתה "התייחסות כלשהי... לאירועי 11 בספטמבר ולתוצאותיהם המרחיקות לכת". איש לא שאל "מה צריך להיות תפקידן של צרפת ושל אירופה במערך הכוחות החדש שנוצר בעקבות 11 בספטמבר? אילו שינויים נדרשת צרפת לבצע בתקציב הביטחון ובדוקטרינה הצבאית שלה בהתחשב בצורך לקיים מידה כלשהי של שוויון בין אירופה לארצות–הברית, או לפחות בין צרפת לבריטניה?" הסכסוך במזרח התיכון היה לנושא מרכזי במערכת הבחירות בשל גודלה של האוכלוסייה הערבית והמוסלמית בצרפת — כפי שהראה שיעור התמיכה הגבוה בלה–פן. אך לה–פן אינו מבטא עמדות נציות בשאלות של מדיניות חוץ. וכפי שציין מואיזי, "לגבי רוב הבוחרים הצרפתים בשנת 2002, 'ביטחון' איננו סוגיה גיאופוליטית מופשטת ורחוקה. השאלה היא מי הפוליטיקאי שיוכל להגן עליהם באופן היעיל ביותר מפני הפשע והאלימות הפושים ברחובות הערים ובפרבריהן".
האם תוכל אירופה לשנות כיוון ולמלא תפקיד חשוב יותר בזירה הבינלאומית? לא מעט מנהיגים אירופיים מעוניינים בכך מאוד. רפיונה הנוכחי של מדיניות החוץ האירופית לא יימשך בהכרח גם בעתיד, אם נביא בחשבון את יכולתו המוכחת של האיחוד להתגבר על חולשות בתחומים אחרים. אולם לאירופה חסר, כמדומה, הרצון הפוליטי לתבוע לעצמה תוספת של עוצמה והשפעה; שהרי שליחותה העיקרית היא הפצת ההתנגדות לכוח, לא הפעלתו. אירופה, כך נראה, אינה מעוניינת במיוחד בהרחבת תחום ההשפעה האסטרטגי שלה, וגם אותם האירופים הקוראים היום לחיזוקה הצבאי מנמקים את עמדתם בצורך לרסן את ארצות–הברית ולחייבה לפעול באופן רב–צדדי. "כוחה של ארצות–הברית רב מכדי שיועיל לאיש, כולל לה עצמה", כותב החוקר הבריטי הפרו–אמריקני טימותי גרטון אש בניו יורק טיימס.10 אירופה מוכרחה אפוא לצבור כוח, אך רק כדי להציל את העולם ואת ארצות–הברית מפני הסכנות הגלומות במצב הנוכחי, הלא–מאוזן.
תהא דעתנו על המשימה הזאת אשר תהא, ספק אם היא תצליח לעורר את התלהבותם של האירופים. אפילו ודרין אינו מדבר עוד על יצירת משקל נגד לכוחה של ארצות–הברית. כעת הוא רק מושך בכתפיו ומעיר כי "אין לאירופים שום סיבה להתאמץ להשתוות למדינה שמסוגלת לנהל ארבע מלחמות בעת ובעונה אחת". אמנם בשנות התשעים הגדילה אירופה את כלל הוצאותיה בתחום הביטחון מ–150 ל–180 מיליארד דולר בשנה, בשעה שארצות–הברית הקצתה 280 מיליארד דולר לצורך זה; אך היום, כשארצות–הברית מוציאה כמעט 500 מיליארד דולר בשנה לצורכי ביטחון, לאירופה אין כל כוונה ללכת בעקבותיה. פרשנים אירופים מבכים את "האי–רלוונטיות האסטרטגית" של היבשת. המזכיר הכללי של נאט"ו, ג'ורג' רוברטסון, החל לכנות את אירופה "ננס צבאי", בניסיון לבייש את האירופים ולדרבן אותם להקצות משאבים רבים יותר לתיקון המצב. אך מי מאמין ברצינות שהאירופים ישנו באופן מהותי את התנהלותם? יש להם סיבות רבות שלא לעשות כן.
