הדפסה
גרסת PDFג
במילים אחרות, עיקר הבעיה הטרנס–אטלנטית כיום איננה ג'ורג' בוש; הבעיה היא כוח. עוצמתה הצבאית של ארצות–הברית הולידה נטייה להפעיל כוח, ואילו חולשתה הצבאית של אירופה הולידה סלידה מובנת לגמרי מכל שימוש בו. יתר על כן, חולשה זו יצרה מצב שבו יש לאירופים עניין עצום ביצירת עולם שבו שולטים המשפט הבינלאומי ומוסדותיו, עולם שבו נאסר על אומות חזקות לפעול באופן חד–צדדי, ובו כל אומה — ואחת היא מה כוחה — ראויה ליהנות מזכויות שוות ומהגנתם של כללי התנהגות בינלאומיים מוסכמים. לאירופים יש אינטרס עמוק להביא לפיחות בכוחם, ובסופו של דבר לחיסולם, של חוקי הטבע הברוטליים המושלים בעולם הובסיאני אנרכי, שבו נחרץ גורלן של אומות באמצעות כוח, ובאמצעותו בלבד.
בדברים הללו אין כל כוונת גינוי. זה מה שביקשו לעצמן אומות חלשות משחר ההיסטוריה. זה מה שביקשה ארצות–הברית במאה השמונה–עשרה ובראשית המאה התשע–עשרה, כשהמדיניות האירופית הכוחנית והאכזרית שניהלו הענקים העולמיים צרפת, בריטניה ורוסיה, חשפה את האמריקנים שוב ושוב למהלומות אימפריאליות. זה מה שרצו גם מדינות קטנות וחלשות באירופה בשנים ההן — והמענה שקיבלו היה לעגם של מלכי בורבון ומונרכים חזקים אחרים, שדיברו על "טובת המדינה". במאה השמונה–עשרה הייתה ארצות–הברית התומכת הנלהבת ביותר בהחלת המשפט הבינלאומי על הים הפתוח, ואילו המתנגדת העיקרית הייתה "גבירת הימים" — בריטניה. בעולם אנרכי, מדינות קטנות וחלשות חוששות תמיד ליפול קרבן למדינות גדולות מהן; ואילו מעצמות גדולות חוששות מן הכללים שיגבילו אותן יותר משהן חוששות מן האנרכיה, שכן במסגרתה מבטיח להן כוחן ביטחון ושגשוג.
מחלוקת היסטורית זו בין חזק לחלש היא התשתית שעליה עומד היום הוויכוח בשאלת החד–צדדיוּת. האירופים מאמינים בדרך כלל שהסתייגותם מן החד–צדדיות האמריקנית מוכיחה את מחויבותם לאידיאלים הנוגעים לסדר העולמי. ואף שהדבר משרת מן הסתם גם את האינטרסים שלהם, אין הם מוכנים להודות בכך בפה מלא. לטענתם, החד–צדדיות האמריקנית מנציחה עולם הובסיאני שבו עתידה פגיעותם שלהם לגבור בהדרגה. ההגמוניה של ארצות–הברית עשויה אולי להיות נוחה יחסית, אבל פעולותיה מסוכנות מבחינה אובייקטיבית, משום שהן מעכבות את צמיחתו של סדר עולמי שיגן גם על מדינות חלשות.
וזוהי אחת הסיבות לכך שבשנים האחרונות מנסה מדיניות החוץ האירופית לאלץ את ארצות–הברית לפעול בשיתוף ובתיאום עם מדינות אחרות ("מולטילטרליזציה", בלשונו של משקיף אירופי אחד).4 אין לאירופים כוונה לעשות יד אחת נגד המדינה ההגמונית האמריקנית באמצעות גיבושו של כוח–נגד, כטענתם של הנטינגטון ותיאורטיקנים ריאליסטים אחרים, שהרי פניהם אינן נשואות להגדלת כוחם. אדרבה, הם נוקטים בטקטיקה של החלש: הם מקווים לרסן את הכוח האמריקני בלי להפעיל כוח בעצמם. במהלך נועז ומתוחכם הם מבקשים לשלוט בענק באמצעות פנייה למצפונו.
זוהי אסטרטגיה שקולה ומפוכחת — אם כי מוגבלת. ארצות–הברית היא אכן ענק בעל מצפון. היא איננה צרפת של לואי ה–14 או בריטניה של ג'ורג' ה–3. האמריקנים אינם טוענים, אפילו בינם לבין עצמם, כי אפשר להצדיק את פעולותיהם ב"טובת המדינה". האמריקנים מעולם לא קיבלו את עקרונותיו של הסדר האירופי הישן, הם מעולם לא אימצו את ההשקפה המקיאווליסטית. ארצות–הברית היא חברה ליברלית ומתקדמת לפנַי ולפנים, ואם האמריקנים מאמינים בכוח, הם רואים בו אמצעי לקידום עקרונות של תרבות ליברלית ושל סדר עולמי ליברלי. הם אפילו שותפים לשאיפות האירופיות לכינונה של מערכת עולמית מסודרת יותר שתתבסס על כללים ולא על כוח; ככלות הכל, האמריקנים פעלו לקידומו של עולם כזה עוד בימים שהאירופים היללו את חוקי המאכטפוליטיק.
אידיאלים ושאיפות משותפים אלו אכן תורמים לעיצובה של מדיניות חוץ אחידה משני עברי האוקיינוס האטלנטי, אך אין בהם כדי לבטל את ההבדלים התהומיים בנקודות המבט של האירופים ושל האמריקנים על העולם ועל תפקידו של הכוח בשדה היחסים הבינלאומיים. התנגדותם של האירופים לחד–צדדיות נובעת בין השאר מן העובדה שאין להם יכולת לבצע פעולות חד–צדדיות. האמריקנים, כפי שעולה שוב ושוב מן הסקרים, דווקא תומכים עקרונית ברב–צדדיות — ואפילו בפעולה בחסות האו"ם — אך בסופו של דבר עובדה היא שארצות–הברית מסוגלת לבצע פעולה חד–צדדית, ואף עשתה זאת פעמים רבות בהצלחה לא–מבוטלת. לגבי האירופים, תמיכה ברב–צדדיות ובמשפט הבינלאומי טומנת בחובה גמול מעשי אמיתי, ועלותה נמוכה. אך מצד האמריקנים, העתידים להפסיד לפחות מידה כלשהי של חופש פעולה, תמיכה בכללי התנהגות אוניברסליים היא באמת דוגמה לאידיאליזם טהור.
אפילו כשהאמריקנים והאירופים מצליחים להגיע להסכמה בנוגע לסוג הסדר העולמי שהם שואפים לכונן, אין הם מסכימים בשאלה מה נחשב לאיום על הסדר הזה. עיקר המחלוקת ביניהם בימים אלה נוגעת לשאלת הגדרתם של סיכונים נסבלים לעומת סיכונים בלתי נסבלים. וגם בשאלה זו נובעות עמדותיהם, בין היתר, מפערי הכוח ביניהם.
שוב ושוב מלינים האירופים על דרישתם הבלתי סבירה של האמריקנים לביטחון "מושלם" — תולדת שנים רבות של חיים מוגנים בין שני אוקיאנוסים.5 האירופים טוענים שהם מכירים היטב את טעמם של חיים בצל הסכנה, של קיום בצד הרֶשע, מכיוון שחיו כך במשך מאות שנים. לכן הם סובלניים יותר כלפי הסכנות העלולות לצמוח מעיראק של סדאם חוסיין או מאיראן של האיאתוללות. לטענתם, האמריקנים מפריזים בהערכת הסכנות הנשקפות מן המשטרים הללו.
אך הטיעון הזה נשמע מעט נבוב עוד לפני 11 בספטמבר. בעשורים הראשונים לעצמאותה התקיימה ארצות–הברית במצב קבוע של חוסר ביטחון, כשהיא מוקפת אימפריות אירופיות עוינות, ועומדת בסכנה תמידית של ביתוק בידי כוחות צנטריפוגליים בתמיכה חיצונית: בעיית העדר הביטחון הלאומי עמדה במוקד נאום הפרידה של ושינגטון. יש להימנע מהגזמה גם בהצהרות על "סובלנותם" של האירופים. במשך שלוש מאות שנה העדיפו הקתולים והפרוטסטנטים באירופה לטבוח אלו את אלו; ומאתיים השנים האחרונות גם הן אינן מעידות על סובלנות הדדית יתרה בין הצרפתים לגרמנים.
בקרב האירופים יש שיטענו כי דווקא משום שאירופה חוותה סבל רב כל כך, יש לה עמידות גדולה יותר בפני כאב בהשוואה לאמריקנים ולפיכך גם סובלנות רבה יותר כלפי סכנות. סביר יותר שההפך הוא הנכון. זיכרון הסבל הנורא של מלחמת העולם הראשונה לא הגביר את סובלנותן של בריטניה וצרפת כלפי גרמניה הנאצית, אלא את פחדן ממנה; והפחד הזה תרם תרומה ניכרת למדיניות הפיוס של שנות השלושים.
הסבר טוב יותר לסובלנותה הרבה של אירופה הוא, שוב, חולשתה היחסית. בגלל חולשתה חשופה אירופה למספר קטן יותר של סכנות בהשוואה לארצות–הברית, החזקה ממנה פי כמה, ולכן היא יכולה להרשות לעצמה לנהוג בסובלנות.
את הפסיכולוגיה של החולשה לא קשה להבין. אדם חמוש בסכין עשוי להחליט שדוב המשחר לטרף ביער הוא סכנה נסבלת, שכן החלופה — הניסיון לצוד אותו בסכין — מסוכנת יותר משמירה על פרופיל נמוך בתקווה שלא יתקוף. אך אותו האדם, כשהוא חמוש ברובה, יחשב בוודאי אחרת את רמות הסיכון היחסיות: למה לו לחכות ולהסתכן במוות במלתעותיו של הדוב אם ביכולתו להרוג אותו?
ההתנהגות האנושית הנורמלית הזאת תרמה לתקיעת טריז בין ארצות–הברית לאירופה בחודשים שקדמו לפלישה לעיראק השנה. האירופים הסיקו, בצדק מבחינתם, כי הסכנה הנשקפת מסדאם חוסיין אינה שקולה כנגד הסיכון הכרוך בסילוקו. אך סף הגירוי של האמריקנים ביחס לסדאם ולאמצעי ההשמדה ההמוניים שלו היה נמוך יותר — עמדה סבירה בהתחשב בכוחם ובמה שאירע להם ב–11 בספטמבר. האירופים מכנים את האמריקנים "פותרי בעיות כפייתיים"; אבל טבעי שמי שיש בידו היכולת לפתור בעיות גם ירבה להשתמש בה, בהשוואה למי שאין בידו היכולת הזאת. האמריקנים מסוגלים היו להעלות בדעתם את הפלישה המוצלחת לעיראק ואת הפלתו של סדאם חוסיין, ויותר משבעים אחוזים בחברה האמריקנית תמכו בפעולה הזאת. האירופים, שלא במפתיע, התקשו לדמיין תרחיש כזה, ולכן גם נבהלו מעצם הרעיון.
העדר יכולת להגיב לאיומים מוליד לא רק סובלנות אלא גם הכחשה. הניסיון להדחיק מן התודעה תרחישים שאין כל אפשרות להשפיע עליהם הוא נורמלי לגמרי. לדברי סטיבן אֶבֶרטס, מנהל התכנית הטרנס–אטלנטית של המרכז לרפורמה אירופית, קובעי המדיניות האמריקנים נבדלים מעמיתיהם באירופה אפילו במינוח שבו הם משתמשים: האמריקנים, הוא כותב, מתמקדים ב"איומים" כגון "הפצתם של האמצעים להשמדה המונית, ושגשוגם של הטרור ושל 'מדינות פורקות עול'". ואילו האירופים מתמודדים עם "אתגרים" כגון "סכסוכים אתניים, הגירה, פשע מאורגן, עוני ופגיעה בסביבה". לדבריו של אברטס, ההבדל העיקרי קשור פחות בתרבות ובפילוסופיה ויותר ביכולת. האירופים "מוטרדים יותר מכל מסוגיות... שיש סיכוי גדול לפתרן באמצעות עשייה פוליטית וסכומי כסף עצומים". במילים אחרות, האירופים מתמקדים בהתמודדות עם "אתגרים" שיכולים להביא לידי ביטוי את יתרונותיהם היחסיים, ולהימנע מעימות עם "איומים" שחולשתה של אירופה עלולה להקשות על פתרונם. אם התרבות האסטרטגית של אירופה מעדיפה אמצעים של כוח רך, כמו כלכלה ומסחר, על פני שימוש בכוח ישיר, האין זאת, בין השאר, משום שאירופה חלשה מבחינה צבאית וחזקה מבחינה כלכלית? האמריקנים ממהרים להכיר באיומים— ואפילו להבחין בקיומם במקום שאחרים אינם רואים אותם — פשוט מפני שהם מסוגלים להעלות על הדעת את האפשרות שיתייצבו מולם וימגרו אותם.
אולם ההבדל בתפישות האיום של ארצות–הברית ושל אירופה אינו רק עניין פסיכולוגי. יש לו בסיס גם במציאות המעשית. שכן עיראק ומדינות "פורקות עול" אחרות אינן מאיימות על האירופים ועל ארצות–הברית במידה שווה. ראשית, ישנה ערובת הביטחון האמריקנית, שממנה נהנות מדינות אירופה זה שישה עשורים, מאז קיבלה ארצות–הברית על עצמה לקיים את הסדר באזורים שמהם נסוגה מרבית העוצמה האירופית — מחצי האי הקוריאני ועד למפרץ הפרסי. תושבי אירופה מאמינים, בדרך כלל, בין אם הם מודים בכך בפני עצמם ובין אם לאו, שאם יהפוך אי פעם האיום–בכוח מצד עיראק לסכנה ברורה ומיידית, ארצות–הברית תהיה שם כדי לטפל בו, כשם שעשתה ב–1991. אם בשנות המלחמה הקרה נאלצה אירופה לתרום תרומה גדולה להגנתה שלה, היום נהנים האירופים מרמה חסרת תקדים של "ביטחון בחינם", משום שמרבית האיומים הפוטנציאליים מצויים הרחק מן היבשת, באזורים שבהם רק ארצות–הברית יכולה להפעיל כוח ביעילות. בכל מובן מעשי — דהיינו בכל הנוגע לתכנון אסטרטגי אמיתי — עיראק, איראן, צפון קוריאה או כל מדינה "פורקת עול" אחרת פשוט אינן בעיה של אירופה. ואין ספק כי הדבר נכון גם לגבי סין. גם האירופים וגם האמריקנים מסכימים כי הטיפול בבעיות הללו מוטל בעיקר על ארצות–הברית.
מסיבות אלו, סדאם חוסיין איננו מאיים על אירופה כמו שהוא מאיים על ארצות–הברית. לפיכך הוטלה משימת ריסונו של סדאם חוסיין בעיקר על ארצות–הברית ולא על אירופה, והכל מסכימים על כך — אפילו סדאם, שראה בארצות–הברית ולא באירופה את יריבתו העיקרית.6 ארצות–הברית ממלאת את תפקיד האוכפת הגדולה במפרץ הפרסי, במזרח התיכון וברוב אזורי העולם האחרים — ובכלל זה אירופה. "אתם כל כך חזקים", אמרו לא פעם האירופים לאמריקנים, "אם כן, מדוע אתם מרגישים מאוימים כל כך?" אך כוחה הגדול של ארצות–הברית הוא שעושה אותה למטרה הראשית, ופעמים רבות למטרה היחידה. נקל אפוא להבין מדוע מוכנים האירופים להשאיר את המצב הזה על כנו.
האירופים אוהבים לכנות את האמריקנים "קאובויים". ויש בזה מן האמת. ארצות–הברית אכן פועלת כשריף בינלאומי; אולי שריף מטעם עצמו, אך כזה המתקבל תמיד בברכה כשהוא מנסה לאכוף מעט שלום וצדק במה שנתפש בעיני האמריקנים כעולם פראי שבו צריך להרתיע פושעים או לחסלם, לעתים קרובות באמצעות קנה הרובה. אירופה, על פי השוואה זו למערב הפרוע, דומה יותר לבעל המסבאה. פושעים יורים בשריפים, לא בבעלי מסבאות. למעשה, לבעל המסבאה יש סיבות טובות לחשוש יותר מניסיונו של השריף לאכוף סדר בכוח מאשר מן הפושעים עצמם, שלפחות לעת עתה ביקשו אולי רק להרטיב את הגרון.
