הדפסה
גרסת PDFב
חולשתה הצבאית של אירופה איננה בגדר חידוש, אך עד לאחרונה היא לא הייתה ניכרת לעין. מלחמת העולם השנייה חיסלה כמעט כליל את מעמדן של אומות אירופה כמעצמות. בעקבות המלחמה לא יכלו עוד מעצמות היבשת להשקיע די כוחות בתחזוקת המושבות שלהן באסיה, באפריקה ובמזרח התיכון, והן נאלצו לסגת משטחים נרחבים לאחר יותר מחמש מאות שנים של שליטה אימפריאלית. זה היה, ככל הנראה, הכרסום הגדול ביותר בהשפעתה של מעצמה כלשהי בכל תולדות האנושות. ואולם, במשך כחצי מאה אחרי מלחמת העולם השנייה, נחבאה החולשה הזאת מאחורי נסיבותיה הגיאופוליטיות הייחודיות של המלחמה הקרה. אירופה המוחלשת, שגומדה משני עבריה בידי שתי מעצמות–העל, הוסיפה לשמש כזירה אסטרטגית עיקרית במאבק העולמי בין הקומוניזם לקפיטליזם הדמוקרטי. בזמן ההוא הייתה משימתה האסטרטגית היחידה — והקריטית — להגן על שטחה שלה מפני מתקפה סובייטית אפשרית, לפחות עד לבואם של האמריקנים. יחד עם זאת, גם לאחר שרוב סממני העוצמה המסורתיים ניטלו ממנה, נשארה אירופה הציר הגיאופוליטי; ועמדתה זו, לצד הצגה מתמשכת של גינוני מנהיגות עולמית, אפשרה לאירופים לשמור לעצמם מידה של השפעה בינלאומית שעלתה בהרבה על מה שהקנה להם כוחם הצבאי.
לאחר סיומה של המלחמה הקרה איבדה אירופה את חשיבותה האסטרטגית, אך חלפו עוד שנים אחדות בטרם נמוג חזיון התעתועים של העוצמה שהקרינה. עקב המלחמה בבלקן הוסיפו האירופים והאמריקנים להתמקד גם בשנות התשעים בחשיבות האסטרטגית של היבשת וברלוונטיות הנמשכת של נאט"ו. השאיפה לבסס את הניצחון במלחמה הקרה וצירופן של מדינות ברית ורשה לשעבר לברית הצפון–אטלנטית הותירו את אירופה במרכז השיח האסטרטגי.
והייתה גם ההבטחה של כינון "אירופה החדשה". באמצעות איחודן של מדינות אירופה ליחידה פוליטית וכלכלית אחת — הישגה ההיסטורי של אמנת מסטריכט מ–1992 — קיוו רבים לשחזר את גדולתה הישנה של אירופה, גם אם בכסות מדינית חדשה. בעיני רוחם ראו את "אירופה" כמעצמת–העל הבאה, לא רק מבחינה כלכלית ופוליטית אלא גם מבחינה צבאית; גורם שיהיה ביכולתו לטפל במשברים ביבשת, כדוגמת הסכסוכים האתניים בבלקן, ולהשיב לעצמו את תפקידו כשחקן מרכזי בזירה העולמית. בשנות התשעים יכלו האירופים לטעון בביטחון כי כוחה של אירופה המאוחדת ישקם, סוף–סוף, את ה"רב–קוטביות" הכלל–עולמית שנהרסה בשל המלחמה הקרה ותוצאותיה. ורוב האמריקנים הסכימו — אם כי ברגשות מעורבים — כי מעצמת–העל האירופית היא העתיד. סמואל הנטינגטון מאוניברסיטת הרווארד חזה כי גיבושו של האיחוד האירופי יהיה "המהלך החשוב ביותר" בריאקציה העולמית נגד ההגמוניה האמריקנית, מהלך שיוליד מאה עשרים ואחת "רב–קוטבית באמת".3
ברם, היומרות האירופיות והחששות האמריקניים התבררו כמשוללי יסוד. שנות התשעים לא היו עדות לעלייתה של מעצמת–על אירופית אלא לדעיכתה של אירופה ולהיחלשותה. הסכסוך בבלקן בתחילת העשור חשף את העדר היכולת הצבאית ואת האי–סדר הפוליטי באירופה; ובסוף העשור חשף הסכסוך בקוסובו פער טרנס–אטלנטי בטכנולוגיה הצבאית וביכולת לנהל מלחמה מודרנית — פער שהלך והעמיק בשנים הבאות. מחוץ לגבולות אירופה נעשו הבדלי הכוחות בסוף שנות התשעים בולטים עוד יותר, ככל שהתברר כי יכולתן של מעצמות אירופה — ביחד ולחוד — לשגר כוחות בקנה מידה של ממש לאזורי סכסוך מחוץ ליבשת היא זניחה. האירופים יכלו לשלוח כוחות לשמירת השלום בבלקן — ובסופו של דבר אמנם סיפקו את חלקם הגדול של הכוחות האלה בבוסניה ובקוסובו — אך חסרו להם האמצעים הדרושים לשיגורו של כוח לוחם ולקיומו בטריטוריה עוינת, אפילו בתחומיה של אירופה עצמה. במקרה הטוב הסתכם התפקיד האירופי במילוי שורותיהם של כוחות שמירת השלום, לאחר שארצות–הברית כבר ניהלה את השלבים המכריעים של המערכה וייצבה את המצב בכוחות עצמה. וכך הגדירו כמה אירופים את חלוקת העבודה הזאת: האמריקנים "הכינו את הארוחה" ואילו האירופים "הדיחו את הכלים".
אין לתמוה כלל על חוסר האיזון הזה, אם נזכור שמגבלות אלו בדיוק הן שדחקו מלכתחילה את אירופה מעמדה של השפעה עולמית. האמריקנים והאירופים שהציעו שאירופה תרחיב את תפקידה האסטרטגי מעבר ליבשת הציבו בפניה יעד בלתי סביר בעליל. תפקידה האסטרטגי של אירופה בשנות המלחמה הקרה הסתכם בהגנה על עצמה. אין זה מציאותי לצפות ממנה שתחזור למעמדה כמעצמת–על בינלאומית, אלא אם יגלו עמי אירופה נכונות להפנות משאבים מתכניות רווחה לפיתוח צבאי.
עם הזמן התברר כי אין כל נכונות כזאת. האירופים לא רק סירבו לממן הפעלת כוחות מחוץ לאירופה; לאחר המלחמה הקרה הם אף סירבו לממן בעצמם את הכוחות הדרושים לפעולות צבאיות מוגבלות בתוך היבשת ללא עזרה אמריקנית. נדמה שאין זה משנה כלל אם יתבקשו עמי אירופה להקדיש את משאביהם לחיזוקה של נאט"ו או לחיזוקה של מדיניות חוץ וביטחון אירופית עצמאית — תשובתם תהיה זהה. במקום לראות בקריסת ברית–המועצות הזדמנות להפגנת שרירים גלובלית, תפשו אותה האירופים כהזדמנות לפדות דיבידנד שלום נכבד. תקציבי הביטחון הממוצעים באירופה צנחו בהדרגה אל מתחת לשני אחוזים מן התמ"ג. התוצאה הישירה הייתה פיגור ניכר של היכולות הצבאיות של אירופה אחרי אלו של ארצות–הברית — פיגור שנמשך כל שנות התשעים.
מעברו האחר של האוקיאנוס הביא סיומה של המלחמה הקרה לתוצאות שונות מאוד. למרות שגם האמריקנים ביקשו ליהנות מפירות השלום, ואף שגם הם קיצצו בתקציבי הביטחון, הוצאותיה של ארצות–הברית לצרכים צבאיים ממשיכות לתבוע יותר משלושה אחוזים מן התמ"ג. זמן קצר לאחר קריסת האימפריה הסובייטית פלשו העיראקים לכווית, והאמריקנים יצאו לפעולה הצבאית הגדולה ביותר שלהם מזה רבע מאה. בשנים שלאחר מכן קיצצו הממשלים האמריקניים בהיקף הכוחות שהחזיקו בתקופת המלחמה הקרה, אך לא באופן קיצוני: בקנה מידה היסטורי, עוצמתה הצבאית של ארצות–הברית — ובייחוד יכולתה להפעיל עוצמה זו בכל קצווי תבל — נשארה ללא מתחרים.
קריסתה של האימפריה הסובייטית הגדילה מאוד את כוחה של ארצות–הברית בהשוואה לשאר העולם. הארסנל הצבאי האמריקני הגדול — שבעבר הספיק בקושי להתמודדות עם העוצמה הסובייטית — הופעל כעת בעולם שבו לא עמד מולה שום יריב של ממש. סיטואציה חד–קוטבית זו חוללה תוצאה טבעית וצפויה לגמרי: היא הגדילה את נכונותה של ארצות–הברית להפעיל כוח מעבר לים. בהעדרו של הבלם הסובייטי יכולה ארצות–הברית להתערב בכל מקום בכל עת שתחפוץ. עובדה זו השתקפה היטב בגידול המיידי במספרן של ההתערבויות הצבאיות האמריקניות: בתקופת כהונתו של בוש האב יזמה ארצות–הברית פלישה לפנמה ב–1989, מלחמה במפרץ ב–1991, והתערבות הומניטרית בסומליה ב–1992, שנמשכה גם בתקופתו של קלינטון, תקופה שבה התרחשו גם ההתערבויות הצבאיות בהאיטי, בבוסניה ובקוסובו; וכל זה, יש להדגיש, עוד לפני ספטמבר 2001 ומצב המלחמה הכולל שנוצר בעקבותיו. אפשר שפוליטיקאים אמריקנים דיברו על הסגת הכוחות מארצות אחרות בעולם, אבל במציאות התערבה ארצות–הברית בעניינים שמחוץ לגבולותיה לעתים קרובות יותר משעשתה במשך רוב שנות המלחמה הקרה. הטכנולוגיות החדשות שעמדו לרשותה גם אפשרו לה להשתמש בכוחה ממרחק יחסי, באמצעות תקיפות אוויריות או מטחי טילים — דבר שעשתה בתכיפות גדֵלה והולכת.
כיצד אפוא יכול פער הכוחות המתרחב הזה משני צדי האוקיאנוס האטלנטי שלא ליצור גם הבדלים בתפישות האסטרטגיות? גם בתקופת המלחמה הקרה גרם הפער הזה לחילוקי דעות גדולים, ולעתים חמורים. הגוליזם הצרפתי, האוסְטְפּוליטיק המערב גרמני, והתנועות השונות לקידומן של עצמאות ואחדות אירופיות, ביטאו לא רק את שאיפתה של אירופה ליחס של כבוד ולחופש פעולה; הם שיקפו גם את ביטחונם של האירופים כי גישתה של ארצות–הברית למלחמה הקרה היא מתנצחת מדי, צבאית מדי, מסוכנת מדי. האירופים האמינו כי מוטב להתמודד עם הסובייטים באמצעות התקשרות ופיתוי, יחסי מסחר ופוליטיקה, סבלנות והבלגה. זו הייתה דעה לגיטימית, שאמריקנים רבים היו שותפים לה. אך היא שיקפה גם את חולשתה של אירופה בהשוואה לארצות–הברית: את המגוון המוגבל של אופציות צבאיות שעמדו לרשותה, ואת פגיעותה היתרה בפני העוצמה הסובייטית. ייתכן שדעה זו שיקפה גם את הזיכרון האירופי מן המלחמה שניטשה ביבשת. האמריקנים, לעומת זה, כשלא שקעו בעצמם בנפתולי הדטנט, תפשו את הגישה האירופית כמעין מדיניות של פיוס, חזרה למנטליות המדאיגה של שנות השלושים. אך פיוס לעולם אינו מילה גסה בעיני אלה שחולשתם האמיתית אינה מותירה בידם ברירות רבות; לדידם, זוהי מדיניות המעידה על תחכום.
קץ המלחמה הקרה והגידול בפער הכוחות בין ארצות–הברית לאירופה החריפו את המחלוקות. כיום מקובל לראות בכניסתו של ג'ורג' בוש הבן ללשכת הנשיא בינואר 2001 את העת שבה החלה המתיחות הטרנס–אטלנטית; אך המתיחות הזאת ניכרה כבר בימי כהונתו של הנשיא קלינטון, ואפשר להצביע על ניצניה אפילו בימי ממשלו של ג'ורג' בוש האב. עוד ב–1992 החליפו הצדדים האשמות הדדיות לגבי המדיניות בעניין בוסניה, מקום שבו ארצות–הברית סירבה לפעול ואילו אירופה לא יכלה לפעול. בתקופת כהונתו של קלינטון החלו האירופים להתלונן ש"הבריון ההגמוני" מטיף להם מוסר. באותה התקופה גם טבע וֶדרין את הביטוי "היפֶּר–מעצמה", בבקשו לתאר ענק אמריקני שהתואר "מעצמת–על" כבר אינו הולם את מידותיו (ואולי הייתה זו תגובה להתעקשותה של מזכירת המדינה האמריקנית דאז, מדלן אולברייט, על כך שארצות–הברית היא "אומה שאין בִּלתָּהּ"). במרוצת שנות התשעים צצה לה גם מחלוקת מרה בעניין התכניות האמריקניות להגנה מפני טילים; אירופים רבים החלו לרטון על הנטייה האמריקנית להעדיף את השימוש בכוח ובענישה על פני הדיפלומטיה והשכנוע.
בינתיים החל ממשל קלינטון — שבעצמו היה הססן ומאופק יחסית — לאבד את סבלנותו לנוכח הססנותה של אירופה, ובייחוד לנוכח חוסר נכונותה להתעמת עם סדאם חוסיין. הקרע בין בעלות–הברית בעניין עיראק לא התחיל בעקבות הבחירות של שנת 2000, אלא כבר ב–1997, כשממשל קלינטון ניסה להגביר את הלחץ על בגדאד ומצא עצמו במחלוקת עם צרפת, ואפילו עם בריטניה (אם כי במידה פחותה מעט), במועצת הביטחון של האו"ם. גם המלחמה בקוסובו עוררה בכמה מבעלות הברית — בייחוד איטליה, יוון וגרמניה — חרדה מפני גישתה הצבאית, ה"תקיפה" מדי לטעמן, של ארצות–הברית. ואף כי בסופו של דבר הציגו האירופים והאמריקנים חזית אחידה בעימות עם בלגרד, הסיפוק שנגרם לאירופה בעקבות השלמתה המוצלחת של המלחמה בקוסובו לא הגיע למדרגת חוסר הנוחות שחשה למראה מפגן העוצמה האמריקני. דאגה זו רק גברה לנוכח הפעולות הצבאיות שנקטה ארצות–הברית אחרי אירועי 11 בספטמבר 2001.
