הדפסה
גרסת PDFהשינוי העמוק שחל בתנועה הרפורמית השפיע בעיקר על התפוצות, אך גם בישראל החלו יהודים הדוגלים בעמדות שונות בענייני דת להתקרב אלו לאלו בדרכים שאותן אי–אפשר היה להעלות על הדעת אך לפני עשור. אף שתמורות אלו לא היו דרמטיות כמו המהפך התיאולוגי שעבר על התנועה הרפורמית, הן הולידו מהלכים בעלי חשיבות לא–מבוטלת. בינואר 1999 העניקו רבנים מובילים מעולם הישיבות תמיכה שבשתיקה להקמת הנח"ל החרדי, יחידה צבאית העונה על צורכיהם של מגויסים חרדיים; למעלה מאלף צעירים שירתו מאז ביחידה, ומספר המבקשים להצטרף לשורותיה נמצא במגמת עלייה. גם דו"ח ועדת טל, שפורסם באביב 2000, זכה לגיבוים של רבנים חרדיים חשובים. הוועדה, שמונתה בידי ראש הממשלה דאז אהוד ברק, המליצה להקל את כניסתם של אברכים לשוק העבודה על ידי כך שתינתן להם "שנת הכרעה", שבה יוכלו לעזוב את לימודיהם ולצאת לעבוד מבלי שיגויסו מיד לצבא. הוועדה הציעה גם שאותם אברכים אשר יבחרו להמשיך לעבוד לאחר שנת ההכרעה יידרשו להתגייס לצבא או לשירות לאומי. כך הוכשרה הדרך להצטרפות מספר גדל והולך של גברים חרדיים לשורות כוח העבודה במגוון תחומים ובהם משפטים, חשבונאות ואפילו היי–טק. היות שהזרם המרכזי בחברה הישראלית נוטר טינה רבת–שנים לקהילה החרדית על שאינה משתתפת שווה בשווה בנשיאת הנטל הצבאי והכלכלי של המדינה, יש בכוחם של צעדים אלו לתרום להקטנת המתחים ואולי אף להתקרבותם של הצדדים.
לאחרונה מתחיל להסתמן קונצנזוס גם בעניין אופייה היהודי של מדינת ישראל, סוגיה שהיא סלע מחלוקת מאז ייסודה של המדינה. אחת הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי הייתה "אמנת כינרת", שפורסמה ברבים באוקטובר 2001, לאחר שאושררה בידי נציגים בולטים של השמאל הישראלי הציוני, הציבור המסורתי, המחנה הדתי–לאומי והקהילה החרדית. הללו התאחדו מאחורי מסמך בן עשרה סעיפים, המכיר מפורשות בתרומתן הייחודית של הקבוצות השונות למדינה ומתווה את הדרך שיש ללכת בה כדי ליישב בדרכי שלום עימותים אידיאולוגיים בסוגיות מרכזיות:
אנו, חילוניים, מסורתיים ודתיים, מכירים אלה בתרומתם של אלה לקיומו הפיזי והרוחני של העם היהודי. אנו מאמינים שלמסורת היהודית יש מקום חשוב בפרהסיה ובהיבטים הציבוריים של חיי המדינה, אולם אל למדינה לכפות נורמות דתיות בחיי הפרט... בני עם אחד אנחנו. עברנו וגורלנו משותפים.
בשנת 2002 הציגו הרב הציוני–דתי יעקב מדן והמשפטנית הליברלית רות גביזון טיוטה של אמנה מפורטת יותר. המסמך שעליו עמלו השניים מציע עקרונות מוסכמים והסדרים לגישור על המחלוקות העמוקות ביותר בענייני דת ומדינה, דוגמת הוויכוח על שמירת השבת במרחב הציבורי, מעמדה של הרבנות בענייני אישות, היחסים בין הממשלה למוסדות הרפורמיים והקונסרבטיביים ושאלת מיהו יהודי. יזמות כגון אלה תרמו רבות להפרכת הטענה שהפילוג בקרב היהודים בישראל עמוק מכדי שיוכלו להתאחד סביב מצע משותף רחב.
אין בהתפתחויות אלו, במדינה היהודית או בתפוצות, כדי למחוק או לטשטש את המחלוקות העמוקות השוררות עדיין בסוגיות כגון קביעת היוחסין לפי האב או הלגיטימיות של נישואים חד–מיניים. התקרבות רעיונית זו גם אינה מפחיתה בהכרח את המתחים הקיימים עדיין בין יריבים ותיקים. ברם, השינויים שהתחוללו בעת האחרונה מלמדים כי התחזיות הקודרות על התפרקותו של העם היהודי היו מוקדמות מדיי; אדרבה, אנו עדים להצטמצמות הפערים בכמה מן הנושאים החשובים ביותר, תהליך היוצר הזדמנויות חדשות לאחדוּת.
מה ניתן לעשות כדי לעודד את המגמות הללו, ולהפיק מהן את התועלת המרבית לעם היהודי? בראש ובראשונה, יש להכיר בכך שהמסורת היהודית אינה מתמצה רק בתרבות ובמנהגים משותפים, אלא נשענת גם על מכלול מובחן של רעיונות יהודיים, ובהם האמונה באל אחד, באמת מוסרית, בכבוד הפרט, במרכזיות המשפחה, ביזמה האישית, באחריות הקהילתית, בשלטון החוק, בריבונות לאומית ובאידיאל השלום העולמי. הרעיונות האלה, שמקורם במקרא, מילאו תפקיד חשוב במיוחד בליכודו של העם היהודי בכל תולדותיו, ואף הטביעו את חותמם על הציביליזציות השכנות. אותם רעיונות משתקפים היום, בצורות שונות, בכל הזרמים המרכזיים ביהדות, ומקנים להם "דמיון משפחתי" רב, למרות הבדלי הגישות בעניינים עקרוניים הנוגעים למחשבה ולמעשה.
רעיונות אלו הם המורשת המשותפת שלנו. הגיעה העת שנגדיר לעצמנו גרעין של יהדות משותפת, ליבה של עמדות שלגביהן שוררת הסכמה רחבה בקרב הרוב המכריע של היהודים. על ידי התמקדות בליבה זו יוכלו חוקרים, רבנים ומעצבי דעת קהל נוספים לחזק את התחושה האינטואיטיבית, שרבים שותפים לה, כי יש באחדות היהודית הרבה מעבר לרגש של אחווה שבטית גרידא.
גישה כזאת תביא בהכרח לצמצום תשומת הלב הניתנת למחלוקות בין הזרמים השונים ביהדות. במשך דורות התרגלנו להגדיר את עצמנו בעיקר על פי הסוגיות המפלגות אותנו: המחיצה המפרידה בין גברים לנשים בבית הכנסת, הסמכתם של הומוסקסואלים ולסביות לרבנות, שימוש בעוגבים ובגיטרות בשבת, וכיוצא באלה. עניינים כאלה יוסיפו לעורר פולמוס, ואין בהתמקדות במכנה המשותף הרעיוני כדי לדרוש ממי מן המשתתפים בוויכוח לוותר על אמונותיו בעניינים שנויים במחלוקת או לתבוע את קִצן של ההשתייכויות לזרמים הקיימים. אולם יש צורך בשינוי פרדיגמה ברוח ההצעה שהעלה החוקר והמחנך שלמה זלמן שכטר לפני כמאה שנים במאמרו "האופוזיציה הנאמנה של הוד מלכותו". לטענתו של שכטר, יהודים המחזיקים בהשקפות שונות צריכים לראות את עצמם כאזרחים המשתייכים למפלגות פוליטיות יריבות במסגרת רפובליקה אחת גדולה; למרות המחלוקות השוררות ביניהם בסוגיות אחדות, עליהם לתפוס את עצמם בראש ובראשונה כאזרחי העם היהודי, המקדמים את האינטרסים של האומה ואת תפיסת העולם המשותפת שהיא מייצגת, ורק בעדיפות שנייה כפעילים "מפלגתיים", המבקשים לשכנע את הציבור בצדקת נקודת המבט המסוימת שבה הם מחזיקים.
גישה כזאת אינה מבטלת את מקומה של ההתייחסות ההשוואתית, אך היא משנה את מוּשאה: במקום להדגיש את הפערים בין הזרמים השונים ביהדות, היא מתמקדת בבחינת ההבדלים הרעיוניים בין היהדות בכללותה ובין הציביליזציות, הפילוסופיות והדתות החשובות שעימן היא מתחרה בשדה הרעיוני, בין אם מדובר בנצרות, בבודהיזם או בזרמים המרכזיים של הנאורות. למרות שמדובר בשיח מסוג שאינו שכיח בימינו, אפשר להזכיר כמה חיבורים המדגימים אותו היטב, כמו היהודים: קורותיהם, תרבותם ודתם (1955), בעריכת לואיס פינקלשטיין, נשיא הסמינר היהודי התיאולוגי; במה נבדלת היהדות(1956), מאת אבא הלל סילבר, הוגה דעות ופעיל רפורמי מן השורה הראשונה; ורדיקלי בעבר ורדיקלי בהווה (2000) מאת יונתן זקס, הרב הראשי של בריטניה.
כל השוואה בין–תרבותית צריכה להיות הוגנת, וחייבת להיעשות בענווה ומתוך כבוד לאמיתות המקופלות בתורות ובמנהגים של עמים אחרים. ועם זאת, קיימת תועלת רבה בבחינת ההבדלים האמיתיים בין היהדות למתחרותיה בעולם הרעיונות. חקירת ההבדלים הללו עשויה לחשוף את הנקודות שבהן טמונה תרומתה הגדולה של המסורת שלנו לאנושות ולהצביע על התחומים שבהם יכולה היהדות להוסיף ולתרום לעולם.
בלב לבה של היהדות המשותפת שוכנת האמונה בכך שהרעיונות המאחדים את היהודים יכולים להיטיב עם האנושות כולה, וכי כל היהודים יכולים ליטול חלק בפיתוח החזון עתיק היומין של תיקון העולם. אף שליכוד היהודים סביב הרעיונות הגדולים של המסורת שלנו אינו עניין של מה בכך, סיכויי ההצלחה של החזון הזה רבים היום יותר משהיו זה זמן רב.
דניאל פוליסר,
בשם העורכים
דניאל פוליסר,
בשם העורכים
