שנה בצל השפיטה

דוד חזוני

בית המשפט העליון החל להוציא פסיקות מהפכניות בקצב שלא נודע כמוהו בעבר


התערבות בית המשפט בענייני המשפחה לא פסחה אפילו על שאלות בסיסיות של אופן הגדרת היחידה המשפחתית. בחודש מאי האחרון פרסם בית המשפט העליון פסיקה תקדימית בתיק ברנר-קדיש נ' שר הפנים, בעניין בקשתן של זוג לסביות, רותי וניקול ברנר-קדיש, כי משרד הפנים ירשום את שתיהן כ"אם" של מתן, בן שאחת מהן ילדה והשנייה אימצה על פי חוקי מדינת קליפורניה. בהחלטה שהתקבלה ברוב של שניים מול אחד, אשר נכתבה במשותף בידי השופטות דליה דורנר ודורית בייניש, הורה בית המשפט למשרד הפנים לרשום את שתי הנשים כאמהות לילד, וזאת למרות שהחוק הישראלי אינו מכיר בנישואים הומוסקסואליים, וגם קובע כי "אין אימוץ אלא על ידי איש ואשתו יחד". על פי פסק הדין, מאחר שמשרד הפנים התבקש רק להכיר באימוץ חוקי שנעשה בחוץ לארץ, ומכיוון שאין זה מסמכותו של המשרד לבדוק את העוּבדות במסמכים המוצגים לו (שני טיעונים שנופצו לרסיסים בדעת המיעוט של השופט עבד א-רחמן זועבי), לא הייתה למשרד זכות להתעלם מהמסמכים המשפטיים הקובעים כי שתי הנשים הן אמהותיו של הילד.
השלכותיו של פסק דין טכני-לכאורה זה מרחיקות לכת. מן ההיגיון שבו ניתן להסיק בנקל שמדינת ישראל חייבת להכיר בכל מבנה משפחתי שהוכר כחוק בכל מדינה אחרת, אם תרצה אותה משפחה להירשם אצל הרשויות בארץ. התוצאה היא, כמובן, צמצום ביכולתה של החברה הישראלית ככלל, ושל הכנסת בפרט, לקבוע מהי משפחה מוכרת על פי חוק - שכן כל ישראלי שיבקש הכרה רשמית במבנה משפחתי "אלטרנטיבי" יצטרך רק להשיג הכרה כזאת במדינה אחרת.
בנוסף לגיחות לתחומי הביטחון והמשפחה, החל בית המשפט לפרוץ דרך חדשה גם בענייני דת ומדינה - ובכלל זה גם בשאלה הרגישה אילו נהגים דתיים מותר או אסור לקיים במקומות הקדושים בארץ. ב-22 במאי השנה פסק בית המשפט, בעניין הופמן נ' מנכ"ל משרד ראש הממשלה, כי חובה על הממשלה לאפשר לקבוצת מתפללות יהודיות, המכונה 'נשות הכותל', לקיים בכותל המערבי תפילות, לרבות קריאה בתורה ותקיעה בשופר, כשהן עטופות בטליתות ומניחות תפילין - בהתאם לאמונתן אך בניגוד למנהג המקובל באתר מזה מאות שנים, אשר זכה לגיבוי ממשלת ישראל מאז איחוד ירושלים ב-1967.
יש לציין כי קיימת בישראל מסורת שיפוטית חשובה של פסיקה עקבית לטובת השמירה על נהגים קיימים במקומות הקדושים לכל הדתות, ולו גם במחיר של ויתור מסוים על ביטוי דתי מלא של קבוצות כאלה ואחרות. הסיבה לכך פשוטה: מקומות קדושים הם, מטבעם, סיר גועש של רגישויות ורגשות עזים, שעליהם מוכנים אנשים להגן לעתים גם באמצעים קיצוניים. כל ניסיון של השלטונות לשנות נהגים בני מאות שנים בקודשי היהודים, הנוצרים או המוסלמים עלול להביא להחרפת המתחים ואפילו להתלקחות בין אינטרסים דתיים מנוגדים, ובין אינטרסים אלה למדינה. מסיבה זו, רוב המקומות הקדושים אינם מנוהלים מכוח חוקים מפורשים, אלא בהתאם להסדרים בלתי פורמליים, המשקפים את רגישות העניין ומעודדים הימנעות משימוש בכוח - כולל כוח משפטי - לפתרון סכסוכים. אולם, במקרה שלפנינו קבע השופט אליהו מצא, בכתבו את פסק הדין שהתקבל פה אחד בהרכב של שלושה שופטים, שעקרון השוויון מחייב להתיר לקבוצת הנשים להתפלל בכותל לפי אמונתן, בלי להתחשב בהשלכות האפשריות.
ייתכן שתומכי 'נשות הכותל' צודקים בטענתם שאסור שלזרם זה או אחר ביהדות יהיה מונופול על הגישה למקום המקודש ביותר לדת ישראל. אולם, בתור תקדים משפטי, פסיקה זו היא אסון בפוטנציה, שכן היא מסמלת את הסרת ההגנה שממנה נהנו נהגים קיימים באתרים הקדושים מאז ימי העותומנים. אפילו אישי ציבור ליברלים ביותר, כמו חבר הכנסת עוזי ברעם (ישראל אחת), חשבו שמדובר בתקדים חסר אחריות. במאמר בידיעות אחרונות כתב ברעם שההחלטה "מחזקת את אי-האמון כלפי רשות המשפט" ושכתוצאה מכך "תושלם הדה-לגיטימציה של המערכת המשפטית בקרב הציבור הדתי". ביקורת דומה השמיע העיתונאי ירון לונדון: "בימים אחרים, ופה ושם אף בימינו, שינויי נוסח קטנים יותר מאלה שהנהיגו 'נשות הכותל' חוללו דתות חדשות ונהרות של דם...", כתב בידיעות אחרונות. "יש והשופטים מחישים צדק לקובל מבלי שיטריחו את מוחם בשלל התסריטים שהמציאות מסוגלת לכתוב. כאשר מתממשים התסריטים האלה, מסתבר שהצדק היה רק למראית העין". 






רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

קהלת, החולף והנצחי

איתן דור־שב

המפגש של המלך שלמה עם המוות

החרדים: כתב הגנה

אהרן רוז

רואי השחורות לא רואים מעבר לשחור

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל

הומאניזם אמיתי יותר

ליאון קאס

המדע העניק לנו מתנות רבות, אבל הוא אינו יכול להבטיח שלא נאבד בגללן את נשמתנו


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021