יקיר פלסנר, ג'ראלד מ' שטיינברג, חנוך בן פזי ואחרים




להציל את הקופסה הכחולה
 
לעורכים,
מאמרם של יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, "להציל את הקופסה הכחולה" (תכלת 35, אביב התשס"ט/2009), טוען בזכות מדיניות המהדקת את הבעלות הלאומית על הקרקע. אלא שלמעשה, הדילמה הלאומית המעסיקה את הכותבים ניתנת לפתרון פשוט ביותר דווקא על ידי הפרטת קרקעותיה של מדינת ישראל. ברם, כדי להציע פתרון כזה יש להכיר תחילה בעובדה שמאז הקמתה של מדינת ישראל - הריבון על השטח - אין שום צורך בכך שהמדינה או קק"ל תשמרנה את בעלותן על הקרקע גם במובן הנכסי. הסיבה הפשוטה היא שאין דרך לשלול את הקרקע מעם ישראל על ידי רכישתה: כל מי שיקנה קרקע בישראל ויבקש להשתמש בה באופן הנוגד את האינטרס הלאומי יסתכן בהלאמתה על ידי המדינה (לפיכך גם אין סיבה ממשית לצעקה שקמה בעקבות עסקה שבה נרכשה קרקע בגליל במימונם של אילי הון מחצי האי ערב).
כאשר נקבע בשנת 1920 הכלל שקרקע שנרכשה בידי קק"ל לא תימכר לצמיתות (כלל שעוגן לאחר קום המדינה בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, התש"ך-1960), איש לא חשב על כך בהקשר של מדינה. החלטה זו הייתה מיותרת, והראיה היא שטרם קום המדינה לא נמכר אף לא דונם אחד של אדמה שהיה בבעלות פרטית לידי לא־יהודים. ההסבר לכך הוא כלכלי: המתיישבים היהודים ידעו להפיק מן הקרקע הכנסות גבוהות בהרבה מכפי שיכלו הערבים להפיק מהן, ולכן אלה לא היו מסוגלים ממילא לשלם בעד האדמות את הסכומים שיהודים היו דורשים מהם. ואולם, מנהיגי התנועה הציונית, שלא הצטיינו בתובנה כלכלית, ראו צורך להתגונן מפני האפשרות שקרקע תימכר ללא-יהודים ולכן קבעו את הכלל האמור. מכל מקום, גם אם היה מתברר כי יש צורך בעקרון אי-המכירה לפני קום המדינה, הרי הוא בוודאי מיותר מרגע שהקרקע נתונה לריבונות ישראלית.
החשש שמא בעלות פרטית תוביל לשימוש מופקר בקרקע ותגרום לאבדן שטחי ציבור ושאר מרעין בישין - אף הוא חסר בסיס. החוק מגביל את אופני השימוש בקרקע גם במדינות שבהן הבעלות על האדמות היא פרטית. יתר על כן, המדינה רשאית להפקיע קרקע לצורכי הציבור. כללו של דבר, מגבלות האיזוּר (zoning) תקפות בכל מקרה. המגבלות הללו, המבוססות על חוק התכנון והבנייה (התשכ"ה-1965), קובעות אילו שימושים בקרקע הם מותרים ואילו אסורים. למשל, קרקע כלשהי מותרת רק לשימוש חקלאי, ואילו בקרקע אחרת מותר לבנות בתים שגובהם עד שתי קומות בלבד.
כדי להראות כיצד ההפרטה עשויה הייתה לפתור את הבעיות שמעלים הכותבים, אדרש לאותה הדוגמה המובאת במאמר: המקרה של היישוב קציר. אילו קנו מייסדי קציר את הקרקע ממינהל מקרקעי ישראל במקום לחכור אותה, היה באפשרותם להקים אגודה ולקבוע לה כללים במסגרת החוק. האגודה יכולה הייתה אז לאמץ את הכלל הקובע כי כל המבקש להצטרף אליה נדרש בשירות חובה לפי חוק שירות הביטחון. לפיכך, לו הייתה הקרקע בבעלות פרטית, דרכו של עאדל קעדאן לבג"ץ כלל לא הייתה פתוחה. הבעלות הלאומית על הקרקע היא שאפשרה לו לעתור לבג"ץ.
אפשר לקבוע אפוא כי לא זו בלבד שהבעלות הלאומית על הקרקע גורמת נזקים כלכליים בל ישוערו, היא אף גורמת נזקים לאומיים. מי שמטיל ספק בכך שבעלות פרטית עדיפה על בעלות לאומית מנקודת מבט כלכלית, מוזמן להרהר במצב שאליו הידרדרו מקורות המים תחת הבעלות הלאומית על משק המים.
יקיר פלסנר
המחלקה לכלכלה חקלאית ומינהל, האוניברסיטה העברית בירושלים
 
לעורכים,
מאמרם של יואל גולובנסקי ואריאל גלבוע, "להציל את הקופסה הכחולה", עוסק במאבק יסודי המתנהל בבתי המשפט בישראל על זהותה היהודית והציונית של המדינה. עמותות וארגונים לא-ממשלתיים רבים בישראל פעילים במאבק זה. מימון זר מאפשר לגורמים שונים ב"חברה האזרחית" לתייג את ישראל כמדינה שבה נהוגה אפליה גזענית בשלל תחומים. בתחום התכנוני פועלות עמותות כגון 'המרכז הערבי לתכנון אלטרנטיבי' ו'במקום'; בענייני זכויות האזרח עוסקים ארגונים כגון 'מרכז מוסאוא לזכויות האזרחים הערבים בישראל', 'עדאלה: המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל' ו'האגודה לזכויות האזרח בישראל'; וסוגיית זכויות האדם מעסיקה ארגונים כמו 'בצלם', 'יש דין' ו'המוקד להגנת הפרט'. גופים אלו נהנים מתקציב רחב היקף שמעניקות להם בפזרנות מדינות אירופה, נוסף על הכספים שמוזרמים אליהם מגורמים כמו 'קרן פורד' ו'הקרן החדשה לישראל'.
ישראל היא מדינה דמוקרטית, והדעות שמשמיעים אנשי הארגונים וראשיהם הן דעות לגיטימיות. ברם, כאשר מדובר בתופעה נרחבת, שמאחוריה עומדות מדינות זרות, יש לבחון אותה מנקודת מבט אחרת. על פי מחקר מקיף של NGO Monitor ('מעק"ב'), עתירות של ארגונים כגון 'עדאלה' ו'המוקד להגנת הפרט' ממומנות בידי ממשלות אירופיות והאיחוד האירופי, המזרימים כספים לתקציבם השוטף. מימון זה הוא חלק ממלחמה נסתרת שמנהלים גורמים אירופיים מסוימים נגד ישראל. בשעה שאירופה ה"רשמית", הדיפלומטית, תומכת במשא ומתן לשלום ומבקשת לתווך בין ישראל לפלסטינים, מקדמות קרנות הסיוע האירופיות פעילות אחרת, הרחק מעיני הציבור. בעזרת המימון שהם מקבלים מן הגופים האירופיים, פועלים ארגוני "החברה האזרחית" בישראל לקידום האינטרסים הפלסטיניים ומפעילים לחץ על הממשלה; כך נוצרת, למעשה, התערבות זרה בענייניה הפנימיים של המדינה. תחת המעטה של פרויקטים לטובת "שותפות לשלום", מוזרם מימון עצום לארגונים הנוקטים סטנדרטים כפולים והטיה גלויה ומשתמשים בשיטות מחקר לא-אמינות - וכל זאת כדי לערער את עמדתה המוסרית של מדינת ישראל ולחתור באמצעות "עוצמה רכה" תחת מאבקה בטרור.
המימון האירופי מאפשר לארגונים פוליטיים לצאת במתקפה נגד ישראל גם במסדרונות בתי המשפט. בעשור האחרון, למעלה מ-15 ארגונים הנתמכים בידי גורמים זרים הגישו מאות עתירות לבתי המשפט בארץ - רובן המכריע לבג"ץ. כך מנסים הארגונים הללו, שרוממות זכויות האדם בגרונם, להשפיע על מדיניותה של ישראל בהתאם לאג'נדה פוליטית מסוימת. המימון הזר משפיע גם על סיכויי ההצלחה של העתירות: על פי מחקר שערכו יואב דותן ומנחם הופנונג, ארגונים העותרים בתדירות גבוהה לבתי המשפט - "שחקנים חוזרים" בלשון המחקר - זוכים להצלחה בשיעור ניכר בהשוואה לאנשים פרטיים ולארגונים שאינם מסוגלים לפנות שוב ושוב לבתי המשפט. השחקנים החוזרים צוברים מומחיות וידע ורוכשים קשרים משפטיים המסייעים להם במאבקם. והם נהנים מיתרון נוסף: מספר העתירות הרב מקנה להם פרסום ותהודה ציבורית, בעידודם של כלי תקשורת בעלי אג'נדה זהה (עיתון הארץ, לדוגמה), וזאת גם כאשר הם אינם זוכים בדין.
המאבק על הנראטיב הוא חלק מן המתקפה הרחבה נגד המדינה היהודית, שמנהלים גורמים אינטרסנטיים המציגים את ישראל כמפרה סדרתית של זכויות האדם. גופים בינלאומיים גדולים וארגון האומות המאוחדות, על ועדותיו השונות, נשענים על דו"חות שמפיקים הארגונים בישראל כדי למתוח ביקורת חריפה על המדינה. מתקפה זו מסיטה את תשומת הלב מהפרות זכויות האדם במקומות אחרים ברחבי העולם, תוך ניצול כללי המוסר האוניברסלי בצורה חד-צדדית ומוטה.
העתירות של 'עדאלה' ושל 'האגודה לזכויות האזרח בישראל' הן דוגמה מצוינת למדיניות של איפה ואיפה: מחד גיסא הארגונים מוחים על האפליה שנוקטת מדינת ישראל כאשר היא מאפשרת - כמדינה יהודית - ליישב יהודים בלבד בשטחי קק"ל, ומאידך גיסא הם נאבקים במדינה כאשר היא מבקשת להשתמש בשטחים ערביים לצורכי ציבור, כגון סלילת כבישים. נוסף על כך, ארגונים אלה ככל הנראה אינם מוטרדים במיוחד מן הפגיעה בעקרון השוויון כאשר הם טוענים כי אסור ליהודים להתיישב במקומות בעלי צביון ערבי, כמו יפו או העיר העתיקה בירושלים, ואף מכנים זאת "ניסיון לטרנספר". לגישתם, יש למחוק כליל את הנוכחות היהודית בת מאות ואלפי השנים בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט לטובת 19 שנים של כיבוש ירדני; רק היגיון כזה מאפשר להם לכנות את התושבים היהודים ברובע היהודי בירושלים בתואר "מתנחלים". זאת ועוד, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" האשימו ארגונים רבים את ישראל ב"גזענות ממסדית", בביצוע "פשעי מלחמה" ובהטלת "ענישה קולקטיבית" על האוכלוסייה הפלסטינית. לעומת זאת, אותם ארגונים כמעט שלא מתחו ביקורת על החמאס, שנהג במשך שנים לשגר טילים מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית בעזה אל לב האוכלוסייה האזרחית בישראל.
ההיבט האירוני של המימון האירופי בא לידי ביטוי בדו"ח סודי של האיחוד האירופי שפורסם במרס 2009. רבות מן הקובלנות שמעלה האיחוד האירופי בדו"ח זה בדבר המצב הנוכחי בירושלים נלקחו כמעט במדויק מדו"חות שפרסמו ארגונים ישראליים הממומנים בידי האיחוד. כך, למשל, הטענות כי רק 12 אחוזים משטחי ירושלים המזרחית משמשים למגורים, וכי רק חמישה עד עשרה אחוזים מתקציב העירייה מוקדשים לאוכלוסייה הערבית החיה בירושלים, נלקחו ישירות מדו"חות של 'בצלם'. הטענה בדבר חפירת מנהרה שתחבר בין בית הכנסת 'אוהל יצחק' למנהרת הכותל נלקחה מדו"ח של העמותה 'עיר עמים'.
מקרה דומה הוא דו"ח של ארגון דרום אפריקני שפורסם במאי 2009 בהשתתפות 'עדאלה', הארגון הפלסטיני 'אל־חאק' ועורך הדין מיכאל ספרד מארגון 'יש דין'. מטרתו העיקרית של הדו"ח היא להוכיח כי קיים דמיון מוחלט בין משטרהּ של ישראל למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה. הדו"ח מצטט רבים מן הארגונים הלא-ממשלתיים בישראל, ובהם 'בצלם', 'יש דין', 'המוקד להגנת הפרט', 'עדאלה', 'רופאים לזכויות אדם' ו'הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל', ונעזר בעבודתם בשביל להוקיע את ישראל ברחבי העולם.
דוגמה מובהקת למלחמת הנראטיב נגד ישראל מופיעה בכמה גרסאות של רעיון "החוקה הדמוקרטית" ובניירות העמדה שמפרסמים הארגונים 'עדאלה', 'מוסאוא' ו'האגודה לזכויות האזרח בישראל'. בפרסומים אלו נטען כי עצם קיומה של מדינה יהודית, והזכויות המוקנות בה לרוב היהודי, יוצרים מציאות גזענית המפלה את תושביה הערבים של הארץ. כדי לתקן את המצב הם תובעים לשנות או לבטל את המנון המדינה, את סמליה, את דגלה ואת מוסדותיה - וזאת תוך התעלמות ברורה מדוגמאות של מדינות לאום אחרות בעולם. עיקרו של המאבק הזה הוא הניסיון לשלול את הלגיטימציה לקיומה של מדינה יהודית.
המימון הזר, יש לציין, מוענק לא רק לארגונים הטוענים כי הם פועלים לקידום זכויות האדם, אלא גם לגופים פוליטיים מוצהרים. דוגמה לכך היא תנועת 'שלום עכשיו'. על פי נתוני רשם העמותות, 40 אחוזים מהכנסותיה של התנועה בשנת 2007 הגיעו מממשלות זרות. העמותה 'עיר עמים', העוסקת בהיבטים הפוליטיים והכלכליים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בירושלים, זכתה בשנת 2007 לתמיכה בהיקף של 67 אחוזים מתקציבה מממשלות זרות; למעלה מ-40 אחוזים מהמימון הגיעו ישירות מהאיחוד האירופי עצמו.
המערכה שמנהלים ארגוני "החברה האזרחית" בבתי המשפט איננה מקרית. המימון האירופי נועד לסייע למלחמת הנראטיב הניטשת במערכת המשפטית ובזירות אחרות. זו מלחמה שישראל מתקשה לנצח בה. לצערנו, המערכה הציבורית החשובה שבה נחלה ישראל הצלחה לאחרונה - ועידת דרבן השנייה - היא אירוע נדיר, אך אולי יש בה כדי לסמן מגמה חדשה ומרעננת. המלחמה נגד הציונות היא רחבת היקף ומתנהלת בחזיתות רבות; על ישראל להכיר בכך ולהשיב מלחמה שערה.
ג'ראלד מ' שטיינברג
NGO Monitor - 'מעק"ב'; המחלקה למדע המדינה, אוניברסיטת בר-אילן
אלי קלוטשטיין
NGO Monitor - 'מעק"ב'






ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

האם איראן היא המודל היחיד למדינה יהודית?

דניאל פוליסר

היה מי שחלם על משהו אחר

החיים היפים על פי הנרי ג'יימס

ראסל רנו

מאחורי הפרוזה התובענית של הסופר המודרני הגדול מסתתר מסר ערכי צלול ואקטואלי להפליא

קיסר או קאטו

אסף שגיב

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2021