המערב נתון כיום במאבק ממושך ואלים מול כוחות האיסלאם הרדיקלי. זהו סכסוך קשה ועז, הן בשל דבקותו של האויב במטרה והן, ואולי יותר מכל, בגלל התמורה התרבותית העצומה שהתחוללה באירופה ובאמריקה מאז תום מלחמת וייטנאם. במילים פשוטות, אזרחי מדינות המערב איבדו את החשק להילחם על אדמות זרות; אבדה להם התקווה לזכות בניצחון שאיננו זמני בלבד; והם איבדו את האמון בדרך החיים שלהם. אין הם יודעים עוד בבירור מה דרך חיים מחייבת אותם לעשות.

בה בעת התייצב מולם יריב חדש, המאמין כי דרך החיים המערבית פגומה מיסודה ואולי אף מחללת את כבודו של האל. במעין "התקף של היסח הדעת" אפשרו החברות המערביות ליריב זה להתקיים בתוכן - לעתים, כפי שקרה, למשל, בצרפת, בבריטניה ובהולנד, בגטאות המקיימים יחסים רופפים בלבד ואנטגוניסטיים במידה רבה עם הסדר הפוליטי הקיים. באמריקה ובאירופה גם יחד שוררת נטייה הולכת וגוברת לפייסנות: גילויים פומביים של חרטה; קבלה, גם אם בלב כבד, של הפסיקות הקשות שמוציאים חכמי הדת המוסלמים מתחת ידם; והקצנה נוספת בתהליך ההתנערות הרשמית ממורשתנו התרבותית והדתית. איש לא היה מעלה בדעתו לפני עשרים שנה כי הארכיבישוף מקנטרברי יקרא בנאום פומבי להכליל את ההלכה האיסלאמית (השריעה) במערכת המשפט האנגלית. אך כיום רבים רואים בכך קריאה לגיטימית, ואולי אף את הצעד הבא לקראת השגת פשרה בדרכי שלום.

כל זה מלמד כי אנו, אנשי המערב, ניצבים כעת בעיצומה של תקופה מסוכנת; תקופה של ויתורים, שבה אנו מתעלמים מערכן של הטענות הלגיטימיות של תרבותנו ומורשתנו או ממעיטים בחשיבותן רק כדי להוכיח כי פנינו לשלום. יחלוף זמן עד שהאמת תוכל למלא את תפקידה ההכרחי - לתקן את טעויות ההווה ולהכשיר את הדרך לטעויות העתיד. מחובתנו לשנן אפוא את האמת ולתפוס בצורה ברורה ואובייקטיבית מה מונח על הכף. לפיכך אנסה לפרט כאן כמה מתווי האופי הייחודיים של המורשת המערבית, שמן ההכרח להבינם ולהגן עליהם בעימות שבו אנו נתונים כיום. כל אחד מן התווים האלה אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה האיסלאמית המסורתית של החברה, וכל אחד מהם מילא תפקיד חיוני ביצירת העולם המודרני. האיסלאם בוחר כיום בגישה לוחמנית מאחר שלא איתר חוף מבטחים בעולם הזה, והוא מוצא לו מפלט בעיקרים ובערכים העומדים בסתירה לדרך החיים המערבית. אין פירוש הדבר שעלינו להוקיע את סגולותיה המובהקות של הציוויליזציה שלנו או להתנער מהן, כפי שרבים היו רוצים שנעשה. אדרבה, עלינו לעמוד עוד יותר על המשמר כדי להבטיח את המשך קיומן.

 

הראשונה מבין הסגולות הללו היא תפיסת האזרחות. במדינות המערביות מקובל לחשוב שהחוק שואב את מעמדו הלגיטימי מהסכמתם של הכפופים למרותו. הסכמה זו ניתנת בתהליך פוליטי שבו כל אזרח משתתף ביצירת החוק ובאכיפתו. כאשר אנו מדברים על "אזרחות" אנו מתכוונים לזכות ולחובה להשתתף בתהליך זה; אפשר לסכם את ההבחנה בין הקהילה הפוליטית לקהילה הדתית ולומר שהראשונה מורכבת מאזרחים והשנייה מנתינים ש"התמסרו מרצונם" (התמסרות לאל היא המשמעות העיקרית של המושג "איסלאם"). אם נרצה למצוא הגדרה פשוטה של המערב כפי שהוא היום, מן הראוי להציב כנקודת פתיחה את מושג האזרחות. ואגב, אותה אזרחות בדיוק היא משאת נפשם של מיליוני המהגרים המשוטטים בעולם: סדר המעניק ביטחון וחירות בתמורה להסכמה.

החברה האיסלאמית המסורתית, לעומת זאת, רואה במשפט מערכת של מצוות והנחיות שניתנו מידי שמים. בצווים אלה אין כל מקום לשינוי, אם כי יישומם בפועל כרוך לעתים בשיקול דעת משפטי. בעיני האיסלאם, החוק, שנוצר בידי אלוהים, תובע מן האדם צייתנות. זהו היפוכו של מושג החוק במורשת המערבית. עבורנו החוק הוא ערובה לחירות. הוא לא נוצר בידי שמים אלא בידי אדם, בהתאם לאינסטינקט הצדק הטבוע בנפש האדם. אין זו מערכת של צווים אלוהיים, אלא משקע של הסכמות אנושיות שהתגבשו ברבות הזמן.

תפיסה זו מקובלת במיוחד על אזרחים בריטים ואמריקנים, הנהנים מיתרונותיו הרבים של "המשפט המקובל" - שיטה שלא נוצרה בידי גורם שלטוני כלשהו אלא נבנתה עקב בצד אגודל בידי בתי המשפט, תוך כדי ניסיון לפתור סכסוכים ספציפיים בדרכי צדק. המשפט המערבי הוא אפוא מערכת שנבנתה מלמטה למעלה, והיא פונה אל השליט באותה נימת קול השמורה לאזרח הפשוט. היא עומדת על כך שיד הצדק - ולא יד הכוח - תהיה על העליונה. מאז ימי הביניים ברור שהמשפט תלוי אמנם בשליט לשם אכיפתו אך גם יכול להדיחו, אם זה האחרון מנסה להפרו.

עם התפתחותו של המשפט שלנו, הוא התיר את הפרטת הדת ותחומי מוסר נרחבים. חוק המטיל עונש על ניאוף, למשל, ייראה בעינינו לא רק אבסורדי אלא אף רודני. אנחנו מסתייגים מניאוף, אבל סבורים שאין זה מעניינו של החוק להטיל עונש בגין חטא רק מפני שהוא חטא. לעומת זאת, השריעה אינה מבחינה בין מוסר ובין חוק. שניהם נובעים מן האל, ושלטונות הדת אוכפים אותם בכפוף לרצון האלוהי שהתגלה לאדם. את החומרה הזאת ממתנת במידת־מה המסורת המאפשרת לפוסקים הדתיים להשתמש לא רק במידת הדין אלא גם בשיקול דעת. עם זאת, השריעה אינה מאפשרת את הפרטת ההיבט המוסרי של החיים - ועוד פחות מכך את הפרטת ההיבט הדתי.

רוב המוסלמים אינם חיים, כמובן, במסגרת חוקי השריעה. רק פה ושם - באיראן, בערב הסעודית ובאפגניסטאן, למשל - מתקיים ניסיון לאכוף חוקים אלה. במקומות אחרים בעולם המוסלמי אומצו הקודים המערביים של המשפט האזרחי והפלילי, בעקבות מסורת שהנהיגו העותמאנים בראשית המאה התשע־עשרה. אלא שהכרה זו של המדינות המוסלמיות בציוויליזציה המערבית צופנת בחובה סכנות. היא עשויה לעורר את הרושם שהחוק החילוני איננו חוק ; כלומר שבעצם אין לו סמכות אמיתית, שאולי אין הוא אלא חילול הקודש. כך בדיוק טען סייד קוטב, מנהיגם לשעבר של האחים המוסלמים, בספרו רב־ההשפעה מעאלים פי אל-טריק (אבני דרך). ואכן, קל להצדיק התקוממות נגד השלטון החילוני כאשר החוק החילוני נתפס כניסיון להחליף את הסמכות השלטונית של האל.

האיסלאם התקשה אפוא מלכתחילה לקבל את האפשרות שהאנושות זקוקה לחוק אחר, או לשלטון אחר, מלבד מה שנמסר לאדם ב. מכאן הקרע העמוק שנפער באיסלאם, עם מותו של מוחמד, בין השיעים לסונים. מנקודת מבטו של השלטון החילוני, שאלת ההעברה הלגיטימית של השלטון באה על פתרונה בחוקה המכוונת גם את פעולתו היומיומית של המשפט. בסופו של דבר, זוהי שאלה של הסכמה אנושית. אבל קהילה המאמינה כי היא נשלטת בידי האל, בהתאם לרעיונות שנמסרו לשליחו, נתקלת בקושי אמיתי עם מותו של השליח הזה: לידי מי יעבור השלטון וכיצד? העובדה ששליטי הקהילות האיסלאמיות הפגינו נטייה גבוהה מן הממוצע למצוא את מותם בידי מתנקש אינה מנותקת לחלוטין משאלה זו. הסולטנים של איסטנבול, למשל, הקיפו את עצמם במשמר של יניצ'רים שנבחרו מבין נתיניהם הנוצרים, מפני שלא יכלו להיות בטוחים שמוסלמי יוותר על ההזדמנות לתקן את העוול כלפי האל המגולם באישיותו של שליט אנושי. הקוראן עצמו מעלה נקודה זו בסורה 3 פסוק 64, האוסרת על היהודים ועל הנוצרים לצרף כל שותף לאל ולהכיר באדון אחר זולת אלוהים.

בקצרה, האזרחות והמשפט החילוני הולכים יד ביד. כולנו שותפים לתהליך יצירת החוק, ולכן אנו יכולים לראות זה את זה כאזרחים חופשיים שיש לכבד את זכויותיהם ושחייהם הפרטיים הם עניינם בלבד. תפיסה זו אפשרה את הפרטת הדת בחברות המערביות ואת התפתחותו של סדר פוליטי שבו חובותיו של האזרח זוכות לקדימות על פני רגישויות דתיות. השאלה כיצד מתאפשר תהליך זה היא בעיה נוקבת המעסיקה את ההגות הפוליטית; העובדה שהוא מתאפשר היא נתון בלתי מעורער, שהציוויליזציה האירופית חוזרת ומציגה מדי יום ביומו.

 

נקודה זו מביאה אותי אל המאפיין הייחודי השני שאני מזהה בציוויליזציה האירופית - הלאומיות. שום סדר פוליטי לא יוכל ליהנות מיציבות אם לא יתבסס על תחושה של נאמנות משותפת, על "גוף ראשון רבים" המבחין בין אלה השותפים לזכויות ולחובות של האזרחות ובין אלה שאינם שייכים לקהילייה. בימי מלחמה, הצורך בנאמנות משותפת כזאת הוא מובן מאליו, אבל היא נדרשת גם בימי שלום, שבהם היא מניעה אנשים לראות באזרחותם את הגורם המגדיר את מחויבויותיהם הציבוריות. הנאמנות הלאומית דוחקת אל השוליים מחויבויות למשפחה, לשבט ולדת ומציבה בפני האזרח את ארצו - ולא אדם או קבוצה - כמוקד הרגש הפטריוטי. ארץ זו מוגדרת על ידי טריטוריה, היסטוריה, תרבות וחוק ההופכים אותה ל"שלנו". הלאומיות מורכבת מן האדמה ומן הנראטיב של הבעלות עליה.

בזכות צורה זו של נאמנות טריטוריאלית מצליחים תושבי הדמוקרטיות המערביות לחיות זה לצד זה ולכבד את זכויותיהם של האחרים כאזרחים - למרות הבדלים קיצוניים באמונות דתיות והעדר של קשרי משפחה, שארות או מנהגים משותפים עתיקי יומין אשר יקיימו את הסולידריות ביניהם. נאמנות לאומית כזאת אינה נהוגה בכל מקום בעולם, ואיננה קיימת כלל במקומות שבהם נטועים האיסלאמיסטים. נהוג להגדיר את סומליה כמדינה כושלת, מפני שאין בה שלטון מרכזי המסוגל לקבל החלטות למען העם ככלל או לכפות סדר חוקי מכל סוג שהוא. אלא שבעייתה האמיתית של סומליה איננה היותה מדינה כושלת, אלא היותה אומה כושלת. היא לא השכילה לפתח את סוג הנאמנות החילונית, הטריטוריאלית, הקשובה לחוק, זו המאפשרת לארץ לעצב את דמותה כמדינת לאום, במקום להיות אוסף של משפחות ושבטים מתחרים.

הוא הדין גם במקומות רבים אחרים שבהם נמצאים האיסלאמיסטים. גם אם יש ארצות מוסלמיות המתפקדות כמדינות - פקיסטאן, למשל - הרי שכאומות מדובר במקרים רבים בכישלון. מדינות אלה לא הצליחו לייצר את סוג הנאמנות הטריטוריאלית המאפשרת לאנשים בני דתות שונות, רשתות שארוּת שונות ושבטים שונים לחיות בשלום זה לצד זה וגם ללחום זה לצד זה למען המולדת המשותפת. קורותיהן בשנים האחרונות עשויים אולי לעורר את השאלה אם לא נטוש בסופו של דבר סכסוך אמיתי ותהומי בין הדרך שבה תופס האיסלאם את הקהילייה ובין ההשקפות שהזינו את מושג השלטון הלאומי בתרבותנו. ייתכן שמדינת הלאום היא בעצם רעיון אנטי־איסלאמי.

הבחנה זו רלוונטית כמובן במידה רבה למזרח התיכון של ימינו, שבו מתקיימים שרידיה של אימפריה איסלאמית גדולה שנחלקה למדינות לאום. למעט כמה יוצאים מן הכלל, החלוקה הזאת היא תוצאה של גבולות מדיניים ששורטטו בידי מעצמות המערב, ובעיקר בידי בריטניה וצרפת בהסכם סייקס־פיקו משנת 1916. אין פלא אפוא כי לעיראק, שמעולם לא הייתה אומה, יש היסטוריה משובשת כל כך כמדינת לאום. ברבות הימים יוכלו אולי הכורדים, הסונים והשיעים של עיראק לראות בעצמם עיראקים, אבל הזהות הלאומית הזאת תהיה ככל הנראה שברירית ומפוצלת, ובכל סכסוך תמצאנה שלוש הקבוצות הללו את עצמן בצדדים שונים של המתרס. דומה שרק הכורדים פיתחו זהות לאומית של ממש, והיא אינה מתיישבת עם זו של המדינה שאליה הם משתייכים. באשר לשיעים - נאמנותם הראשונית היא לדת, ובתקופות סוערות הם נושאים את עיניהם אל איראן, מרכזם האמיתי.

נכון אמנם שלא כל מדינות הלאום נוצרו באורח שרירותי משרידי האימפריה העותמאנית. תורכיה, עמוד השדרה של האימפריה, הצליחה לברוא את עצמה מחדש כמדינת לאום אמיתית - אם כי לא בלי גירוש וטבח של רבים מבני המיעוטים הלא־תורכיים שחיו בה. לבנון ומצרים נהנות מסוג של זהות כמו־לאומית בחסות המערב מאז אמצע המאה התשע־עשרה. וכמובן, ישראל כוננה צורה מערבית לחלוטין של ממשל לאומי בטריטוריה הניצבת במוקדה של מחלוקת בדיוק מסיבה זו. אבל דוגמאות אלה אינן יכולות בשום אופן להפיג את החשד שהאיסלאם אינו ידידותי למושג הנאמנות הלאומית, ובהחלט אינו אוהד את הרעיון שבזמן משבר אמורה הנאמנות הלאומית לזכות לקדימות - אפילו על פני זו הדתית.

ניקח לדוגמה את תורכיה. כמאל אתאתורכ יצר את מדינת הלאום התורכית באמצעות שורה של צעדים נחרצים: קביעת חוקה חילונית; אימוץ שיטת משפט בהשראה צרפתית ובלגית; הוצאת הלבוש האיסלאמי המסורתי ונוהג ריבוי הנשים אל מחוץ לחוק; איסור על חכמי ההלכה האיסלאמית ("עולמא") לשרת במשרות ציבוריות; עקירת המילים הערביות מן השפה התורכית ואימוץ הכתב הלטיני. כתוצאה משינויים מהפכניים אלה הצליח אתאתורכ לדחוק אל מתחת לפני השטח את הקונפליקט בין האיסלאם ובין המדינה החילונית, ולמשך זמן רב נדמה היה שהסדר שיצר שומר על יציבות. אלא שכיום מתפרץ הקונפליקט הזה מחדש במלוא עוזו: החילונים ניסו להוציא אל מחוץ לחוק את המפלגה האיסלאמית השלטת (AKP), שרשמה בבחירות האחרונות ניצחון סוחף, והממשלה מנסה להעמיד לדין את בכירי החילונים בתואנות מפוקפקות.

דוגמה נוספת היא לבנון: מדינה זו חבה את מעמדה החריג בעולם הערבי לעובדה שפעם התקיים בה רוב נוצרי, כמו גם לברית הממושכת שנכרתה בין המרונים ובין הדרוזים נגד הסולטן העותמאני. חולשתה הנוכחית נובעת במידה רבה מהתעצמות האיסלאמיסטים של חיזבאללה, שחברו לאיראן ולסוריה ושאינם מוכנים לקבל את לבנון כמסגרת לאומית הדורשת מהם חובת נאמנות. גם מצרים הצליחה לשרוד כמדינת לאום רק מפני שנקטה צעדים קיצוניים נגד האחים המוסלמים; המורשת המשפטית והפוליטית שעליה היא נשענת לא הייתה זוכה לעולם בקולותיהם של תושביה המוסלמים אילו נערכו בה בחירות חופשיות. ומדינת ישראל - עליה נגזר לחיות תחת מצור מתמיד של שכנותיה.