הדפסה
גרסת PDFהנה כי כן, השמירה על צביונם היהודי של יישובים שונים הפזורים ברחבי הארץ - ובעיקר אם מדובר בקהילות קטנות יחסית - היא כורח המציאות הגיאופוליטית כשם שהיא מוצדקת מסיבות היסטוריות ומעוגנת בנורמות רווחות במשפט העמים. כמובן, ישראל אינה רשאית להפלות את המיעוטים החיים בקרבה. ואולם, אפילו מדיניות שוויונית אין פירושה בהכרח חלוקה שווה של כל משאב ומשאב באופן דווקני וללא מחשבה יתרה. יש להביא בחשבון את התמונה הכוללת ואת הצרכים השונים של האזרחים והקבוצות השונות. המדינה היהודית יכולה לממש את חובותיה כלפי אזרחיה הלא־יהודים באופנים שונים: היא יכולה להקצות יישובים או שכונות נפרדות ללא־יהודים (כפי שאמנם נהגה ביחס לאוכלוסייה הבדווית); להוציא מכרזים המיועדים לבני מיעוטים בלבד, במקומות שבהם שוכנת אוכלוסייה גדולה מאותו מגזר, או להעניק להם עדיפות במכרזים בערים מעורבות. כל הדרכים הללו פתוחות בפני המדינה היהודית, ובלבד שתזכור את התכלית שלשמה נועדה מלכתחילה, ואת העובדה שערך השוויון, היקר כל כך ללבם של שוחרי הדמוקרטיה בישראל ובעולם כולו, אינו יכול לשמש אמתלה לפגיעה בזכויותיו של לאום הנלחם על עצם קיומו במדינה משלו.
למרבה הצער, זה זמן מה שרשויות המשפט במדינה, ובג"ץ בראשן, מתנערות בהדרגה מן העקרונות המונחים ביסודו של מפעל ההתיישבות היהודית. נטייה זו באה לידי ביטוי מובהק ביחסן לקק"ל, אחד הגופים המרכזיים המשרתים את החזון הציוני. הקרן, שמילאה תפקיד מכריע בשיבת עם ישראל למולדתו ההיסטורית, מוצאת עצמה כיום מתגוננת על עצם ההצדקה לקיומה - בעוד שהמדינה שלה תרמה כה רבות מפנה לה כתף קרה.
מוטב אפוא שנרענן מעט את זיכרוננו בנוגע למטרותיה של קק"ל ולדרך שעשתה עד כה. בשנת 1901, במהלך הקונגרס החמישי של התנועה הציונית בבאזל, הודיע חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, על הקמת 'קרן קיימת לישראל' כזרוע הביצועית לרכישת קרקעות של ההסתדרות הציונית העולמית. שמו של הארגון נלקח מפסוק במשנה - "ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא".25 התנועה הציונית החליטה שהקרן תהיה פרטית, ושמקור הכנסותיה העיקרי יהיה תרומות של יהודים מכל רחבי העולם. הרצל, שראה בחזונו מדינה שבה יחיו גם מיעוטים, קבע שהקרן צריכה לשרת את העם היהודי ואותו בלבד. "הקרן הקיימת היא רכושו של העם היהודי, רכוש שאין לנגוע בו", קבע, והוסיף: "העם יהיה לא רק המייסד של הרכוש לשם מטרה זו, אלא תמיד ותדיר גם בעליו. על ידי כך יימנע שימוש שרירותי, שלא כמטרות המייסד".26 כלל ברזל שאומץ בידי קק"ל כבר מראשית דרכה היה ההחלטה שלא למכור קרקעות אלא להחכירן בלבד, בהתבסס על הפסוק המקראי "והארץ לא תִמָּכֵר לצמִתֻת".27
קק"ל נרשמה כחברה פרטית באנגליה בשנת 1907. למן ימיה הראשונים עסקה באינטנסיביות ברכישת אדמות בארץ ישראל עבור העם היהודי - "גאולת קרקעות" בלשון הימים ההם. הודות למאמצי ההתרמה העולמיים הנרחבים שמימנו את פעילותה, עלה בידי קק"ל לקנות, "רגב אחר רגב" כמילות השיר, כמעט מיליון דונם עד קום המדינה. היישובים שקמו על האדמות הללו לא רק פיתחו את החקלאות העברית ושינו את המבנה הסוציו־אקונומי של האוכלוסייה היהודית בארץ; הם גם עיצבו, במידה לא מעטה, את הגבולות שעל פיהם קיבל האו"ם את החלטת החלוקה.28
זמן קצר לאחר הקמת המדינה עוגן מעמדה של קק"ל בדין הישראלי. מתוך הכרה בחשיבות תרומתה למפעל הציוני, חוקקה הכנסת ב־23 בנובמבר 1953 את חוק קרן קיימת לישראל. החוק לא הפך את קק"ל לגוף ממשלתי או ציבורי; היא נרשמה כחברה ישראלית פרטית, והיא מוסיפה להיות כזו עד עצם היום הזה.29 תזכיר הקרן, שאושר בידי שר המשפטים דאז, פנחס רוזן, קבע כי המטרה שלשמה הוקמה היא "לקנות, לרכוש בחכירה או בחליפין, לקבל בחכירה או באופן אחר - קרקעות, יערות, זכויות חזקה ושעבודי הנאה וכל זכויות כיוצא באלו, וכן נכסי דלא ניידי מכל סוג אחר, בתחום שנקבע (והוא כולל לפי מובנו בתזכיר זה, את מדינת ישראל בכל שטח הנתון לשיפוטה של ממשלת ישראל) או בכל חלק ממנו, לשם יישוב יהודים על הקרקעות והנכסים כאמור".30
בעשור הראשון לקיומה של המדינה, עם גלי העלייה הגדולים, פקד את ישראל משבר כלכלי חמור. במשרדי הממשלה תרו אחר מקורות הכנסה שיאפשרו למדינה הצעירה לשאת בנטל. בין השאר פנו הרשויות לקק"ל, שנהנתה מעודפי נזילות, וביקשו ממנה כי תרכוש קרקעות מן המדינה. ב־1949 וב־1950 מכרה המדינה לקק"ל כשני מיליון דונם במסגרת מה שזכה לכינוי "עסקת המיליון הראשון" ו"עסקת המיליון השני". החוגים העומדים מאחורי העתירות נגד מדיניות הקצאת הקרקעות של קק"ל טוענים כיום כי אדמות אלו, שברובן היו נכסי נפקדים ערבים מ־48', הועברו לקרן ללא תמורה הולמת. לדבריהם, העסקאות בין המדינה לקק"ל לא היו אלא מעשה מרמה שנועד להבטיח שליטה יהודית בקרקע ערבית גזולה. אלא שמחקרו של הגיאוגרף ארנון גולן מאוניברסיטת חיפה מעלה כי הקרן שילמה מחיר ריאלי עבור האדמות שרכשה - 18.25 לירות לדונם. אחרי הכל, מטרתן של עסקאות אלו הייתה מלכתחילה הזרמת מזומנים לקופתה הריקה של המדינה.31
בשנות החמישים ניהלה קק"ל בכוחות עצמה את הקרקעות שרכשה לאורך השנים. כאשר פנתה אליה המדינה בבקשה שתעביר את ניהולן של האדמות האלה לידי מינהל מקרקעי ישראל, כדי לרכז את הטיפול בקרקעות המדינה בידי גוף אחד, הסכימה קק"ל, אך התנתה מספר תנאים: שהבעלות על האדמות שתמסור לניהול המדינה תיוותר בידיה, כלומר בידי העם היהודי; שקרקעות קק"ל לא תימכרנה, אלא תוחכרנה בלבד; ושמינהל מקרקעי ישראל ינהל את קרקעות הקרן בכפוף לתזכיר קק"ל, הקובע, כזכור, שרק יהודים יוכלו לחכור את האדמות הללו או לשבת עליהן דרך קבע.
ואמנם, המדינה קיבלה את תנאי קק"ל ועיגנה אותם בשלושה חוקים שהתקבלו בכנסת בשנת 1960. חוק יסוד: מקרקעי ישראל, חוק מקרקעי ישראל התש"ך־1960 וחוק מינהל מקרקעי ישראל התש"ך־1960 מהווים למעשה מקשה חוקתית אחת ומתווים את ההסדרים המרכזיים הנהוגים כיום בישראל בענייני מקרקעין.32 ערב חקיקת החוקים האלה הציע חבר הכנסת משה סנה מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית להעביר גם את הבעלות על אדמות קק"ל - ולא רק את ניהולן המעשי - לידי המדינה. חבר הכנסת זרח ורהפטיג, יושב ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט, יצא נחרצות נגד הרעיון. "הצעתו של חבר הכנסת סנה היא מרחיקת לכת", אמר. "הוא מדבר על הלאמת הקרן הקיימת לישראל. הוא מציע שכל הקרקעות יהיו מקרקעי המדינה. קרן קיימת לישראל - וזה ודאי זכור לחבר הכנסת סנה - קנתה את כל קרקעותיה תמורת כספים שקיבלה מהעם כולו… וכיוון שהקרקע נקנתה בכספי האומה, הרי היא צריכה להישאר ברשותה של הקרן הקיימת. באיזו זכות אנו יכולים לקחת את קרקעותיה ולהעבירן למדינה?"33
נוסף על חקיקת הכנסת, התחייבויותיה של המדינה לקק"ל קיבלו משנה תוקף גם באמנה שנכרתה ביניהן ב־28 בנובמבר 1961. באמנה נקבע חד־משמעית כי "אדמות הקרן הקיימת לישראל ינוהלו… בכפיפות לתזכיר ולתקנות ההתאגדות של הקרן הקיימת לישראל".34 במילים אחרות, המדינה קיבלה על עצמה להחכיר את קרקעות קק"ל, המצויות ב"בעלות העם", לצורך התיישבות יהודית בלבד. כל חריגה מן העיקרון הזה, כך הוסכם, תחייב את הסכמתה של הקרן.35
וחריגות, חשוב להדגיש, אמנם התרחשו לא פעם ולא פעמיים בחלוף השנים, אלא שהמדינה וקק"ל הסדירו אותן לרוב ביעילות. כל אימת שהרשויות נזקקו לאדמות המצויות בבעלותה של הקרן כדי להקצותן למגורי אזרחים לא־יהודים - בדרך כלל באזורים שבהם חיו ממילא ריכוזים צפופים של יישובי מיעוטים, דוגמת המשולש והגליל - הן העניקו לה תמורתן קרקעות באזורים שבהם התגוררה אוכלוסייה יהודית. ברם, נוהג זה הוקפא ב־2004 בהחלטת היועצת המשפטית של מינהל מקרקעי ישראל דאז, רחל זכאי, בעקבות מסקנות הביניים של ועדת גדיש. הוועדה, שמונתה על ידי הממשלה כדי לבחון אפשרויות לרפורמה יסודית בתחום המקרקעין, המליצה על עסקת חילופין גדולה, שבמסגרתה תעביר הקרן עשרות אלפי דונמים של קרקע עירונית לידי המינהל, בתמורה לבעלות על אדמות בהיקף זהה בגליל ובנגב.36
המגעים בין מינהל מקרקעי ישראל ובין קק"ל לקראת ביצוע "עסקת המקרקעין הגדולה" - הנמשכים, רצופי מהמורות, זה שנים מספר - הביאו, כאמור, להפסקת עסקאות החילופין הפרטניות, המצומצמות בהיקפן, בין הגופים. כתוצאה מכך, כאשר ביקשו בני הזוג אבו ריא (שאותם הזכרנו בתחילת המאמר) לרכוש בית על קרקע בבעלות קק"ל, לא ההין מינהל מקרקעי ישראל לפתור את בעייתם על פי המתכונת שהייתה מקובלת עד אותו הזמן, והשיב פניהם ריקם. עתירתם לבג"ץ, והעתירות הכוללניות שהגישו בעקבותיה הארגונים הערביים, ערערו על עיקרי היסוד של קק"ל בטענה כי אלה פוגעים באורח בוטה בערך השוויון. בטענה זו אולי אין משום הפתעה של ממש; תשובת היועץ המשפטי, לעומת זאת, מזעזעת את אמות הספים של המפעל כולו.
ואמנם, תמיכת היועץ בעמדות העותרים הערבים עומדת בניגוד גמור לאמנה שנחתמה בין מינהל מקרקעי ישראל ובין קק"ל ב־1961 ולמארג החקיקתי השלם שנועד לעגן את עקרונותיה ואת ייעודה של הקרן במשפט הישראלי; קביעת היועץ המשפטי כי על קק"ל לנהוג באורח שוויוני בהקצאת קרקעותיה לכלל האזרחים משמעה בעצם התנערות של המדינה מהתחייבויותיה כלפי הקרן וכלפי העם היהודי. יתרה מזו: היא מתעלמת במפגיע מן העובדה שקק"ל אינה חברה ממשלתית, המשרתת את הציבור כולו, אלא גוף פרטי, שהוקם למען העם היהודי ובתמיכתו. תגובת הקרן לעתירות שהוגשו נגדה מחדדת את הנקודה שטושטשה, כמדומה, בידי מבקריה:
קק"ל אינה נאמן של הציבור היושב בישראל. נאמנותה של קק"ל נתונה לעם היהודי - בגולה ובארץ… לא זו בלבד שאין מוטלת על קק"ל חובה לפעול לטובת כל אזרחי המדינה, אלא שמוטלת על קק"ל חובה לפעול לרכישת קרקעות לשימושם של יהודים. מסירת קרקעות לשימושם של כל אזרחי המדינה, סותרת, באופן חזיתי, את מטרותיה של קק"ל ואת תכלית קיומה. לקק"ל אסור לפעול להקצאת קרקעות לתושבי המדינה כולם. אם תידרש קק"ל לפעול, בהקצאת אדמותיה, לטובת אזרחי המדינה כולם - משול הדבר לחיסולה ולהלאמת קניינה.37
כדי לחזק טענות אלו פנו לבג"ץ כמה אישים בולטים, ובהם חתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, רב־אלוף (במיל') משה יעלון ומזכ"ל התק"ם לשעבר דובי הלמן, וביקשו להצטרף כמשיבים לעתירות הארגונים הערביים. בבקשתם הדגישו כי בשעה שפעלו כמתרימים וכתורמים בשירותה של קק"ל סברו כי הכסף שגייסו נועד לגאולת אדמות עבור העם היהודי. כל שימוש בקרקעותיה של הקרן לתכלית אחרת ומנוגדת מערער אפוא את בסיס האמון שעליו היא ניצבת:
לקק"ל התחייבות ברורה ונהירה לפעול על פי מטרתה ולשמור על הקרקעות שרכשה בבעלות העם היהודי - התחייבות חוזית כלפי המבקשים, כתורמים ומתרימים אחרים, והתחייבות על פי דין כנאמן המחויב לפעול על פי תנאי הנאמנות ומטרתה… לא ניתן כיום, לאחר חלוף עשרות שנים, שבמהלכן תרמו היהודים מנכסיהם לקק"ל במטרה לרכוש קרקעות כקניין העם היהודי, לעשות שימוש בקרקעות למטרה שונה מזו אשר לשמה נתרמו הכספים ולשמה נרכשו הקרקעות באמצעותם. לא ניתן לפגוע בהסתמכותם של רבבות יהודים ולהפנות עורף לתורמים ולצוואתם. לא ניתן לפגוע בזכויות היסוד של התורמים ולכפות עליהם ליתן קניינם למטרה בה אינם חפצים.38
החתירה תחת מעמדה של קק"ל הכתה גלים גם ברשות המחוקקת. חברי הכנסת זאב אלקין, משה כחלון ואורי אריאל הניחו על שולחן בית המחוקקים הצעת חוק פרטית,39 בתמיכתם של שרים ופרלמנטרים מימין ומשמאל, המבקשת להעניק משנה תוקף להתחייבות שקיבלה המדינה על עצמה ב־1961 לנהל את קרקעות קק"ל בכפוף לתזכיר הקרן - כלומר, למען יהודים בלבד. ב־18 ביולי 2007 זכתה הצעת החוק לתמיכה רחבה בקריאה טרומית (64 מצדדים מול 16 מתנגדים) - תופעה חריגה בכנסת בשנים האחרונות - ונכון לרגע כתיבת שורות אלו היא מונחת על שולחן ועדת הכלכלה.40 מטבע הדברים, היזמה נתקלה בהתנגדות עזה של הנהגת המגזר הערבי, שאליה הצטרפו קולות רמים באקדמיה ובחוגי התקשורת.41 הגדיל לעשות עיתון הארץ, שפרסם מאמר מערכת בנושא ב־20 ביולי 2007, תחת הכותרת "מדינה יהודית וגזענית". "החקיקה הזאת משקפת את הידרדרות המפעל הציוני אל תהומות שלא נחזו במגילת העצמאות", קבע הכותב. "הקרן הקיימת אמנם רכשה קרקעות בעבור העם היהודי בהיותו בגולה, אך מדינת ישראל כבר קמה, ועל האדמות לשרת עכשיו את כל אזרחיה".42
