הדפסה
גרסת PDFברית המילה, אותו אות שחותמים היהודים בבשרם, היא המצווה הראשונה שניתנה לבניו של אברהם והיא, ככל הנראה, גם המשונה ביותר. חובת הפגיעה בגופו של התינוק החדש עוררה את זעמם של אנשים רבים, יהודים ולא־יהודים כאחד, במרוצת הדורות. מצווה זאת נתקלה בהתנגדות עזה לא רק בעולם המודרני, המקדש את זכות האדם על גופו, אלא גם בעולם הפגאני, שבריתות דמים לא היו זרות לו. ועם זאת, למרות מוזרותה של המצווה ולמרות ההתנגדות לה, שפעמים רבות עברה לפסים מעשיים של התנכלות, המשיכו היהודים - גם אלו שאינם מקפידים על קיומן של מצוות אחרות - לדבוק בה בעקשנות יוצאת דופן. משום כך, בין היתר, נתפסה המילה - ועדיין נתפסת - כדוגמה הקיצונית ביותר להיבדלותו של העם היהודי משאר האומות.
ואולם, יש מי שמוצא דווקא במצווה זו, שתכליתה, לכאורה, הדגשת נבדלות, בשורה בעלת תוקף אוניברסלי. למרבה הפליאה, לא מדובר בהוגה יהודי בן־זמננו, אלא במסורת עתיקה המובאת במדרש תנחומא. לפי מסורת זו, משמעותה האמיתית של מצוות המילה אינה נעוצה בסימון השוני בין בני העם היהודי ליתר העמים, אלא בקביעת מערך היחסים הנכון בין האדם לעולמו.
המדרש, שבו נעסוק במאמר זה, מתאר פולמוס שמנהלים יהודי וגוי על אודות ציווי המילה. את הצד היהודי בוויכוח מייצג רבי עקיבא, גדול התנאים ותומך נלהב של מרד בר־כוכבא, ההתקוממות הגדולה האחרונה של היהודים כנגד השלטון הרומי בארץ ישראל. יריבו, המכונה כאן "טורנוס רופוס", הוא טיניאוס רופוס, מושלה הרומי של פרובינציה יודיאה בשנים שקדמו להתקוממות.
המדרש בונה את הטיעון שלו בשלוש שכבות. ברמת הפשט, שהיא השכבה הגלויה של הסיפור, מתפלמסים הגיבורים על היחס הראוי שצריך לגלות אדם כלפי עולם הטבע. ברובד השני של הסיפור נסוב הוויכוח גם על שאלת היחס שבין הפעולה האנושית לגורל. בשכבה השלישית, העמוקה ביותר, אנו מוצאים את התשתית הארכיטיפית של המדרש, המרחיבה את מסגרת הפולמוס מעבר לעימות ההיסטורי הקונקרטי ומזהה בו דרמה אנושית אוניברסלית.
הוויכוח על ברית המילה מופיע בסיפור שלנו כמוקד של עימות בין יריבים שאינם מונעים על ידי טיעונים פוליטיים, אלא על ידי עמדות יסוד תרבותיות. עמדותיו של הנציב הרומי משקפות את מורשת התרבות הקלאסית, שראשיתה ביוון; השקפת עולמו, הבאה לידי ביטוי במושגים כמו קוסמוס, מימזיס וטרגדיה, רואה את העולם כמרחב סגור שבו נאלץ האדם להשלים עם המקום שנקבע לו מראש. תשובותיו של רבי עקיבא מייצגות את האלטרנטיבה היהודית: כנגד תפיסת ההוויה כמציאות מוגבלת ומגבילה, הנשלטת בידי כוחות טבע עיוורים, הוא מעמיד גישה המעלה על נס את יכולתו של האדם לעצב את עולמו.1
העובדה שהתנגשות תרבותית כזאת מוצאת את ביטויה דווקא בוויכוח על מצוות המילה אינה צריכה להפתיע אותנו. ככלות הכל, הייתה זו הערצת הגוף הרומית והחרדה לשלמותו שהביאה בראשית המאה השנייה לספירה להכללת מצוות המילה באיסור הקיסרי על הסירוס. מעשה זה, טוענים רבים מן ההיסטוריונים של התקופה, הוא שהצית את אש המרד בשדות יהודה.2 למרות התוצאות הטראגיות של כפיית הצו הקיסרי - הדיכוי האלים של מרד בר־כוכבא, שהביא למותם של אלפים ולקצם של חיי לאום יהודיים בני אלף שנים בארץ ישראל - חשוב להבין שהאיסור לא נבע מרצונם של הכובשים לרדת לחייהם של הנכבשים אלא מחוסר היכולת של חניכי התרבות ההלנית להבין את הפגיעה המכוונת של היהודים בגופם ובגוף ילדיהם. לדידם, הייתה ברית המילה לא פחות מאשר התרסה גלויה כנגד האל. כפי שנראה מיד, היהודי המל את בניו מצטייר בעיני המושל כמעין גיבור פרומותאי המורד ברצון האל ומעצב את האדם, החל מרגע לידתו, בניגוד לחוקיות הטבעית של העולם:
שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזה מעשים נאים - של הקב"ה או של בשר ודם?אמר לו: של בשר ודם נאים.אמר לו טורנוסרופוס הרשע: הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם?אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם.אמר לו [טורנוסרופוס]: למה אתם מולים?אמר לו [רבי עקיבא]: אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקב"ה.הביא לו [רבי עקיבא] שיבולים וגלוסקאות [=לחמניות], אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?! הביא לו אניצי פשתן וכלים [=בגדים] מבית שאן, אמר לו: אלו מעשה הקב"ה ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים?!אמר לו טורנוסרופוס: הואיל הוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?אמר לו רבי עקיבא: ולמה שוררו [=חבל הטבור] יוצא בו? לא תחתוך אמו שוררו?!ולמה אינו יוצא מהול? לפי שלא נתן הקב"ה לישראל את המצוות אלא כדי לצרף בהן, לכך אמר דוד (תהלים יח:לא) "אמרת ה' צרופה".3
כדי להמחיש את עומק האבסורד שבמעשה המילה מציג המושל לחכם היהודי קושיה: מעשיו של מי נאים יותר - של האל או של האדם? ביסוד השאלה המשונה נמצאת התרסה ברורה כנגד מצוות המילה. הנציב כמו מטיח בפני רבי עקיבא: אם אמנם מאמין אתה באל אשר ברא את העולם, מדוע אתה משחית את יצירתו?
כשעונה רבי עקיבא במפתיע כי מעשה האדם עדיף על זה של האל, מגיב הרומי בהקצנה אד־אבסורדום: הנה שמים וארץ - התוכל לעשות כמותם?
בתשובה לשאלה זו מבחין הרב בין שני ממדים של היקום - זה שבהישג ידו של האדם וזה שמצוי מחוץ לטווח השגתו. בכך הוא תוחם את גבולות הוויכוח: לא עוד דיון העוסק באדם המבקש - כאדריכלי מגדל בבל - לפרוץ את גבולות היקום, אלא מחלוקת סביב מה שמותר ומחויב במסגרת היכולת האנושית. מוקד הדיון, מבהיר רבי עקיבא, אינו מי חשוב יותר או חזק יותר - האל או האדם - מפני שהתשובה ברורה לשני הצדדים. השאלה היא רק איזה תוצר עדיף: זה של הבורא או זה של הנברא?
הסטה זו של מוקד הוויכוח משנה את טבעו. מדיון בשאלות בעלות ממד קוסמי וטרנסצנדנטי הוא הופך לפולמוס על מהותה של הציוויליזציה האנושית. בעיניו של איש התרבות הקלאסית אין נעלה יותר ממה שהעניק הטבע לאדם. עבורו, האמנות הנעלה ביותר היא המימזיס - חיקוי עולם הטבע. כאשר רוצה הפילוסוף היווני להאדיר את שמו של אמן מסוים הוא מספר שציפורים היו באות לנקר את הענבים שצייר; וכך נוהג גם המתעמל המציג את גופו העירום לראווה בגימנזיום, משל היה התגלמות היופי הטבעי. בעיני שוחר תרבות זו, הטלת מום בגוף האנושי היא, אם כן, פעולה בלתי נסלחת.
לאישוש טענתו בדבר עדיפותה של הפעולה האנושית על פני המעשה האלוהי מביא הרב את דוגמאות החיטים והפשתן. בשני המקרים, מוצב חומר גלם טבעי אל מול תוצרת אנושית־תרבותית והגוי אנין הטעם מתבקש לבחור: חיטים או לחמניות? פשתן גולמי או בגדים לפי צו האפנה? מטרת השאלה ברורה: אם אמנם, מנקודת המבט ההלנית־קלאסית, יש לרומם את הטבעי על פני המתורבת, מדוע מעדיף הרומי לאכול לחם ולא לכסוס חיטים? מדוע משקיע הוא מרץ כה רב בבחירת בגדיו ואינו מסתפק בהגנה מפני הקרה שמספק הפשתן? תשובה זו נוטלת לחלוטין את העוקץ מן הטיעון הראשוני של הגוי. כל בר־דעת יעדיף את תוצרי התרבות המלאכותיים על פני מה שנתן לו הטבע.
ואולם, עדיין אין כאן תשובה מלאה לשאלה המטרידה את טורנוס רופוס. הדוגמאות שהביא החכם אכן מוכיחות שהאדם אינו "טבעי" לחלוטין והתרבות - דהיינו, שינוי הטבע - ממלאת מקום חשוב בחייו. ברם, יש הבדל תהומי בין המילה, הנתפסת כהשחתת הטבע, ובין השיפורים שהוצגו בדוגמאות שהביא הרב. לפיכך מוסיף המושל ומקשה: 'הואיל הוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו?' תשובתו של הרב לשאלה זו מבהירה כי ההתערבות במהלכו של הטבע אינה אך ורק עניין תרבותי, אלא תופעה מוכרת בעולם החי.
ואמנם, דרך ההתבוננות בעולם הטבעי מוכיח רבי עקיבא ששינוי סדרי הבריאה לא רק שאינו פוגע בחוקיות של העולם אלא מהווה היענות לצו הבסיסי של הקיום, דהיינו לטבע עצמו. הוא מציין את הדוגמה של ניתוק חבל הטבור, אותה התערבות אנושית ראשונה בתהליך טבעי. כיוון שכך, היות שהטבע עצמו נזקק לעתים להתערבות ושינוי, הרי שלא ניתן לטעון בוודאות שפעולת המילה היא אכן פגיעה ולא תיקון.
המשפט החותם את הסיפור - הערת מספר שאינה חלק מן הדיון בין הרב למושל - מסייע בהבהרת עמדתו של רבי עקיבא. גם כאן נוטל המספר דימוי תרבותי אוניברסלי ומסביר בעזרתו את התפיסה היהודית. המצוות בכלל, ומצוות המילה בפרט, מדומות כאן לפעולתו של הצורף. כמו הזהב - חומר חסר תועלת לצורכי הישרדות, אך יקר ערך מבחינה תרבותית - נוטלות המצוות מן הטבע את "חומר הגלם" ומפיקות ממנו בתהליך ארוך של עיבוד ועידון תוצר טוב יותר. יתרה מכך, דימוין של המצוות למלאכת הצורפות מבהיר שהיהודי, כמו הצורף, אינו מבקש להפר את החוקיות של העולם, אלא משתמש בנתונים הטבעיים לשם הפיכתו למקום אנושי יותר. חומר הגלם במקרה שלנו הוא גוף האדם; שינויו, לפי הסבר זה, הוא מימוש הפוטנציאל האנושי הטמון בו.
