הדפסהבריחת המוחות
לעורכים,
במאמר מערכת מעמיק ("מאבדים את הראש", תכלת 32, קיץ התשס"ח/2008) מנתחת מרלה ברוורמן את בריחת המוחות מישראל, ומסיקה ש"העדרם של תמריצים מתאימים ושל תנאים תחרותיים הוא המניע העיקרי להחלטתם של אקדמאים ומדענים מוכשרים לעזוב את הארץ ולהגר למדינות שכלכלת השוק שלהן מבטיחה להם גמול נאות יותר". אני מסכים לחלוטין עם טענתה שהמשכורות הנהוגות באוניברסיטאות בישראל, כמו גם התנאים הדרושים למחקר מדעי, אינם מסוגלים להתחרות עם אלה המקובלים בשוק הגלובלי, וכי יש לחתור לשינוי רדיקלי של המצב הזה. מאחר שהאוניברסיטאות מתחרות על משאבים חומריים ואנושיים מוגבלים, ומאחר שאנשי האקדמיה נענים לתמריצים כספיים ואחרים, אפשר לנתח את האוניברסיטאות באמצעות מושגים מתחום השוק. על כן, בבואנו לבחון את הסיבות לבריחת המוחות מישראל ולהעריך את הפתרונות האפשריים לתופעה, עלינו לראות בגורמים הכלכליים יסוד מרכזי. השאלה הקשה היא באיזו מידה ובאיזה אופן ניתן להשתמש בדגמי שוק ניאו־ליברליים - שיושמו בהצלחה על ידי משרד האוצר בתחומים רבים - כהנחיות למימונן ולניהולן של האוניברסיטאות בישראל. קריאה לתמריצים הולמים ולתנאים תחרותיים היא דבר אחד, אולם תביעה מן האוניברסיטאות לתפקד כגופים עסקיים היא דבר שונה לגמרי.
התחרות הגלובלית על הכישרונות האקדמיים היא עובדה שאין עליה עוררין; ברי גם שכדי לטפח מדע ברמה עולמית יש צורך בתנאים - כגון ספריות, מעבדות וצוות מקצועי - ההולמים את הסטנדרטים המקובלים בעולם. אולם אין משתמע מכך בהכרח שאוניברסיטאות המחקר בישראל יכולות לפעול בצורה מיטבית על פי דגם עסקי, המאזן תקציבים באמצעות ייצור מוצרים ומכירתם. בישראל ישנן אמנם מכללות המצליחות לממן את מרבית הוצאותיהן, או אף את כולן, באמצעות שכר הלימוד שמשלמים הסטודנטים. אך מכללות אלו מעניקות רק נתח קטן מאוד מן התארים האקדמיים בישראל, ובתחומים מסוימים בלבד. מודל השוק אינו מתאים לאוניברסיטאות בישראל באופן כללי.
אוניברסיטאות מייצרות שני סוגי "מוצרים": תעודות ורעיונות. שני סוגים אלו תומכים יחדיו במומחיות במובנה הרחב - יכולת וידע מקצועיים ומתקדמים. תעודות אמנם ניתנות למכירה, אך ערך השוק המלא של תואר אקדמי מתממש במשך כל החיים, ואי־אפשר למכרו מראש במחיר מופחת, יחסית לערכו הממשי, כפי שניתן למכור מכונית או עגבנייה. תואר אקדמי מניב פירות המועילים, למשך תקופה ארוכה, הן למי שמחזיק בו והן לחברה כולה. התואר הוא נכס ציבורי כשם שהוא נכס פרטי: המהנדס מייצר עושר רב יותר מן השכר שהוא מקבל, שכן הוא תורם לצמיחתה של הכלכלה. העובד הסוציאלי והמורה בבית הספר התיכון יוצרים רווחה וערכים חברתיים שאינם ניתנים למדידה במונחים כספיים. ומה באשר לערכו של חוקר הספרות העברית או מחשבת ישראל במדינה היהודית המתחדשת? מאחר שמדובר בנכס ציבורי ופרטי כאחד, אין זה הוגן לתבוע מהסטודנט לממן את מלוא עלות ייצורו של המוצר - התואר האקדמי - ואף אין זה בר ביצוע מבחינה כלכלית.
המוצר השני שמייצרות האוניברסיטאות הוא, כאמור, רעיונות. רעיונות עשויים אמנם להיות רווחיים מבחינה כלכלית, אך לרוב עיקר עניינם הוא השפעה על הדרך שבה אנשים חושבים - על עצמם, על החברה ועל העולם. רעיונות משפיעים בדרך כלל באופן הדרגתי ומחלחלים לאטם. רעיונות רבים מופיעים, נלמדים, משמשים נושא לוויכוח - ואגב כך צורכים משאבים אקדמיים - ולבסוף נדחים כבלתי פוריים. התהליך היקר הזה של סינון וניפוי הוא בלתי נמנע. ללא מאמצים ניכרים וסבלניים, לאורך שנים, לא יגיעו הרעיונות לפריחה.
אף שהאוניברסיטאות הן השקעה מצוינת לחברה, אי־אפשר לנהלן על פי דגם של השקעות המבוסס על רווח והפסד. האוניברסיטאות אינן יכולות לקיים את עצמן תוך הסתמכות ישירה על כוחות השוק.
ניתוח זה של מצב השוק המיוחד של האוניברסיטאות שופך אור על תפקידה של התחרות בטיפוח המצוינות האקדמית. כידוע, תחרות כלכלית עשויה להנפיק מוצרים בעלי איכות משופרת בעלוּת נמוכה יותר. תהליך זה מתרחש כאשר מוצרים מגוונים מוצגים בפני הצרכן וזה יכול לבחור באלה שמחירם נמוך ואיכותם גבוהה. עיקרון זה מוכיח את עצמו, לפחות בטווח הבינוני והארוך, בשווקים בתחום המחשבים וטכנולוגיות המידע, לדוגמה. אך בשוק המוצרים שמייצרות האוניברסיטאות - תעודות ורעיונות חדשים - עיקרון זה אינו יכול לבוא לידי ביטוי. הצרכן הוא דיפוזי מדי - הרי הוא החברה כולה - ואיכות המוצר קשה מדי למדידה. עם זאת, האוניברסיטאות פיתחו שורה של מנגנונים כדי לפקח על איכות מוצריהן ולשפרה, כגון בדיקה פנימית וחיצונית של תכניות אקדמיות, ותהליך ארוך ומתיש של קידום ומתן קביעות, שבו המועמד למשרה אקדמית נבחן בחומרה בהשוואה לטובים שבעמיתיו ברחבי העולם. מנגנונים אלו, גם אם אינם מושלמים ויש להעריכם ולשפרם בהתמדה, שומרים על מיקומן של האוניברסיטאות בישראל בחזית המחקר האקדמי בעולם.
ומה בדבר מיקור־חוץ עולמי? האוניברסיטאות הפכו זה מכבר למוסדות גלובליים במידה רבה: שיתוף הפעולה בין החוקרים חוצה גבולות, רעיונות חדשים מתחרים ונבחנים בזירה הבינלאומית, והערכתו של הסגל האקדמי אף היא נעשית במסגרת עולמית. הגלובליזציה של הכישרון האקדמי היא עובדה קיימת. אם כן, מדוע לא נרתום אותה לצרכיה של מדינת ישראל באמצעות מיקור־חוץ של בוגרי אוניברסיטה? ישראל יכולה לרכוש כישרונות הנדסיים רבים מהודו, לשכור מלומדים במדעי היהדות מאוניברסיטת ברנדייס ומישיבה יוניברסיטי ואף לייבא עובדים סוציאליים מאירופה. אך האם אנו באמת רוצים בכך? מדינה השואפת להיות בת קיימא צריכה להיות מסוגלת לחנך את צעיריה, לשלבם באופן מועיל בחברה ולהעניק להם תפקידים מאתגרים ומספקים, שיאפשרו להם לממש את אישיותם ואת יכולותיהם. אספקת כישרונות אינטלקטואליים באמצעות מיקור־חוץ תצמצם עד מאוד את גודלן של האוניברסיטאות בישראל ולא תשאיר בידי ישראלים מוכשרים ושאפתנים ברירה אלא לעזוב את הארץ. גם אם אפשר היה למצוא היגיון כלכלי במיקור־חוץ בקנה מידה גדול - הרי שמדיניות כזאת הייתה מנוגדת מיסודה לחלום הציוני.
