התוצאות העגומות ניכרו בשטח. ב־1998, בעת שירותי כאלוף פיקוד המרכז, ביקשתי ממושל רמאללה דאז, אבו פיראס ליפתאווי, לערוך סיור באזור התעשייה במקום, שאותו הכרתי היטב עוד מן הזמן שפיקדתי על אוגדת יהודה ושומרון. ציפיתי לראות מרכז תעשייתי פורח, אך מה שנגלה לעיניי היה ההפך המוחלט. תהיתי לפשר הדבר ושאלתי את המושל מה קרה להשקעות שאמורות היו לזרום לאתר ולהפיח בו חיים. "המשקיעים ברחו", אמר, "הם הבינו שכדי לעשות עסקים עליהם לשלם כסף רב למקורבי ערפאת". "מה אמרת להם?" שאלתי אותו. "שעליהם לשלם רק לי", ענה וחייך.

אם השחיתות גבתה מחיר כבד מן המשק הפלסטיני, הרי שהטרור המיט עליו חורבן. גלי הפיגועים שספגה ישראל אילצו אותה להטיל מפעם לפעם סגר על שטחי הרשות ולהגביל את חופש התנועה של הפלסטינים באמצעות הקמת מחסומים בגדה וברצועת עזה. הגזרות הללו, שהיו כורח ביטחוני בל יגונה, דנו את כלכלת הרשות לחנק אטי; רבבות פלסטינים איבדו את מטה לחמם מאחר שלא היה באפשרותם לסחור באופן חופשי עם ישראל או לעבוד בתחומה.³⁰ הטרגדיה ההמונית הזאת לא הטרידה, כנראה, את ארגוני הטרור ואת מי שניצח עליהם מן המוקטעה ברמאללה. אדרבה, מאחר שהעוני והמחסור בקרב בני עמם הזינו את המשטמה לישראל, עשו ציניקנים אלו כל שביכולתם כדי להנציח את המצוקה ולהחריפה. לא הייתה זו יד המקרה שדווקא אזור התעשייה המשותף ליד מסוף ארז, בצפון רצועת עזה, היה ליעד מועדף על המפגעים הפלסטינים. בשיאו, בשנות התשעים, פעלו במקום מאתיים עסקים - מפעלים, בתי מלאכה ומתפרות - שהעסיקו כ־4,500 פועלים פלסטינים. סיפור ההצלחה הדו־לאומי בא אל קצו במלחמת הטרור הפלסטינית: מחבלים מתאבדים, צלפים וירי מרגמות הפכו את העבודה באזור לבלתי אפשרית. הוא ננטש בהדרגה עד שנסגר באופן סופי בקיץ 2004, בהוראת שר התעשייה דאז, אהוד אולמרט. אלפי משפחות פלסטיניות נותרו ללא פרנסה, ולמגייסי השאהידים הייתה עדנה.

הנתונים העדכניים על מצבה הכלכלי של האוכלוסייה הפלסטינית מעידים כאלף עדים לאן מוביל השילוב ההרסני בין שחיתות לקנאות. לפני תחילת המלחמה הפלסטינית בישראל בספטמבר 2000, עמד שיעור האבטלה ברשות על כעשרה אחוזים. ב־2007 הוא הגיע כבר ל־23 אחוזים. כדי להתמודד עם הבעיה הפכה הרשות למעסיקה בממדי ענק, עובדה שתרמה לתפיחת ההוצאות הציבוריות ולגירעון עצום.³¹ בד בבד, ההכנסה הממוצעת לנפש צנחה ב־40 אחוזים בהשוואה לשיא שאליו הגיעה ב־1999. תנאי החיים של הפלסטינים תחת שלטון החמאס בעזה חמורים במיוחד: הפעילות התעשייתית ברצועה הושבתה כמעט לחלוטין, וקרוב ל־33 אחוזים מכוח העבודה בה אינם מועסקים. אחוז העזתים החיים בעוני מרוד³² עלה בהתמדה מ־21.6 אחוזים ב־1998 ל־35 אחוזים ב־2006, ואם מוציאים מן המשוואה סיוע כספי וחלוקת מזון, הוא עומד למעשה על 67 אחוזים.³³

בד בבד עם דעיכת הביטחון הכלכלי של תושבי הרשות הלך והידרדר גם ביטחונם האישי. מצבם בתחום זה לא היה מזהיר מלכתחילה, בהתחשב בשיטות שהנהיג מי שעמד בראשם. מדיניות ביטחון הפנים של ערפאת - אם אפשר לכנותה כך - ממחישה היטב עד כמה רחוק היה מכל מאמץ ממשי לכונן קהילייה יציבה ומשגשגת. יש לזכור שאחד המאפיינים הבולטים של מדינה מתוקנת הוא הפקדת הסמכות להפעיל אלימות בידי קומץ גופים ממוסדים, ובראשם הצבא והמשטרה, המצייתים לחוק ופועלים מכוחה של חלוקת תפקידים ברורה ומוסכמת ביניהם. דוד בן־גוריון, שהבין צורך זה לאשורו, חתר עם קום המדינה לאיחוד כל הכוחות הלוחמים של היישוב תחת המסגרת של צה"ל. ההכרעות שקיבל בעניין - הפגזת אניית הנשק של האצ"ל, ה"אלטלנה", ביוני 1948, ופירוק הפלמ"ח חודשים ספורים לאחר מכן - היו קשות, אולם הכרחיות. ערפאת, שההיסטוריה זימנה לו את האפשרות להיות אביה־מולידה של המדינה הפלסטינית, נקט מדיניות שונה בתכלית. עם כינונה של הרשות הפלסטינית, ובכפוף להסכם קהיר מן ה־4 במאי 1994, הוא הקים לא פחות מתריסר גופים שנועדו - להלכה, לפחות - לעסוק במשימות שיטור ומודיעין. תחומי האחריות של כוחות אלו, שמנו בשנת 2000 יותר מארבעים אלף איש³⁴ (רובם המכריע בוגרי מנגנון הטרור של הפתח ו'צבא שחרור פלסטין'), לא הוגדרו בבירור, עובדה שיצרה לעתים מזומנות התנגשות ביניהם. ואם לא די בכך, מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נמנעו מלתבוע לעצמם מונופול על החזקת נשק ועל השימוש בו בשטחי הרשות; המיליציות של התנזים, החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וארגוני טרור נוספים, דוגמת 'ועדות ההתנגדות העממית', 'החזית העממית' ו'החזית הדמוקרטית', המשיכו להחזיק באמצעי לחימה, שאותם הפנו שוב ושוב נגד ישראלים.³⁵

מדוע יצר ערפאת מערך כה סבוך ומרובה קדקודים של גופי שיטור, מודיעין, מיליציות וארגוני טרור, במקום לפעול לאיחוד הכוחות ולריכוז הנשק במסגרת אחת, ממוסדת וממושמעת? לו חתר הראיס באמת ובתמים להשלטת חוק וסדר בחברה הפלסטינית, היינו מתקשים לענות על קושיה זו, אלא שאת ערפאת הנחו דאגות אחרות. הוא ביקש לשמר את ההגמוניה שלו בשיטת "הפרד ומשול". ביזור הכוח בין עמדות מפתח שונות ומתחרות אפשר לו לרסן מועמדים פוטנציאליים להנהגה, לזרוע ביניהם פילוג ויריבות ולרומם עצמו מעליהם כדמות היחידה שסמכותה מקובלת על הכל. ריבוי המנגנונים ייצר גם ריבוי של משרות, שאותן אייש ערפאת במקורביו ובנאמניו, הגם שכישוריהם הועמדו לא אחת בסימן שאלה; קצב התחלופה של נושאי התפקידים הביטחוניים היה ממילא מסחרר למדי. ולבסוף, ואולי חשוב מכל - הודות לאנדרלמוסיה המכוונת החזיקו הראיס ואנשיו את מנגנוני הרשות במצב צבירה לא־ברור, מעין שלב ביניים בין סדר לאי־סדר, שבו שוטר פלסטיני יכול היה להפוך בנקל לטרוריסט וחוזר חלילה.

האנומליה הזאת שירתה היטב את חזונו של ערפאת, כמו גם את מבנה אישיותו, אך היא גם גזרה על הרשות הפלסטינית לשקוע לאטה למצב של אנטרופיה. תחת עינו הפקוחה של המנהיג התקוטטו ראשי מנגנוני הביטחון זה עם זה, בעוד שאנשיהם עוסקים במגוון פעילויות שהמושג "שיטור" הולם אותן רק לעתים רחוקות.³⁶ שוטרים פלסטינים היו מעורבים בפיגועים נגד ישראל, גבו דמי חסות, ניהלו עסקים לא־חוקיים, רדפו עיתונאים ואנשי אופוזיציה לשלטון, חטפו ורצחו חשודים בשיתוף פעולה עם השב"כ, ומדי פעם ערכו מצגי שווא של תפיסת אמצעי חבלה ולכידת מבוקשים. שיטת "הדלת המסתובבת" של הרשות, ששחררה רוצחי ישראלים ומתכנני פיגועים זמן קצר לאחר מעצרם - לכל היותר, הם הועמדו לדין בעוון פגיעה ב"סדר הציבורי" או ב"אינטרס הפלסטיני" - הבהירה לכל כי מערכת אכיפת החוק שהקים ערפאת אינה אלא אחיזת עיניים, וכי אין לצפות שתנקוט צעדים נחרצים נגד הטרור.

אין פלא, אם כן, שלקראת שלהי תקופתו של ערפאת ולאחר מותו התפוגגה שארית סמכותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים בעיני בני עמם ובעיני הישראלים כאחד. החמאס השתלט ללא קושי על רצועת עזה וטאטא מן הרחובות את כוחות 'המשמר הנשיאותי' ו'הביטחון המסכל', יחד עם נאמני הפתח. מן העבר השני, הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון הפכו לשטח הפקר, הנתון לחסדי כנופיות של חמושים - רובם אנשי תנזים וחלקם אף שוטרים לשעבר - העושים בהן כבתוך שלהם. הכנופיות הללו אינן סרות למרותה של הרשות; הנאמנות שלהן מוגדרת בדרך כלל על בסיס אישי, פוליטי או חמולתי. רק ההזדהות המסורתית עם הפתח והעוינות לחמאס משייכות אותן, באופן רופף למדי, למחנהו של אבו מאזן.

אם יש היבט חיובי כלשהו בבוקה ומבולקה הזאת, הרי זה שמן הפלסטינים נחסכה עריצות חשוכה בנוסח המקובל במדינות ערביות אחרות; מצד אחר, גם דמוקרטיה מתפקדת לא עלה בידם להקים. על הנייר, משטרו של ערפאת ניחן בכל המעלות של שלטון מתקדם ונאור: בחירות ישירות למשרת הנשיא; הפרדה בין שלוש רשויות - המבצעת, המחוקקת והשופטת; שליטה של הדרג האזרחי בכוחות המזוינים; ומעין חוקה זמנית - "חוק היסוד", שנכנס לתוקף במאי ³⁷2002 - המבטיחה ממשל תקין ושמירה על זכויות אדם בסיסיות. אלא שהצהרות לחוד ומציאות לחוד: אף שערפאת אמנם לא נהג כרודן כל־יכול מסוגם של חאפז אל־אסד וסדאם חוסיין, דפוס ההנהגה שלו היה ריכוזי ומניפולטיבי לעילא. הוא עשה ככל יכולתו כדי לנטרל את המועצה המחוקקת הפלסטינית, אף שנחל בכך הצלחה חלקית בלבד; כפי שראינו, הוא החזיק בסמכויות ובאמצעים שנתנו בידיו שליטה גלויה וסמויה במנגנוני הביטחון ובנכסים הכלכליים של הרשות; הוא חתר תחת עצמאות הרשות השופטת והכפיף אותה לרצונו; והוא הפיל את חיתתו על כלי התקשורת הפלסטיניים. עיתונאים ופעילי זכויות אדם שהעזו לבקר את הראיס או את מקורביו ספגו איומים מצד עושי דברו, נחטפו, הוכו נמרצות והפכו מטרות להתנקשות.³⁸

כל זה לא מנע גלים של מחאה ושל ביקורת נגד הרשות, שהלכו וגברו והגיעו עד כדי התפרצויות אלימות נגד נציגיה ומוסדותיה. לתרעומת הזאת היו שותפים פלסטינים מכל השכבות והתפקידים - החל בחמושים המיליטנטיים של התנזים, שפיתחו סלידה גוברת מן ההנהגה הנהנתנית, וכלה באישים רמי־ דרג דוגמת סלים זענון, יושב ראש המועצה הלאומית הפלסטינית, או מוחמד דחלאן, מבכירי מנגנוני הביטחון לשעבר, שהוקיעו את גילויי השחיתות.³⁹ מנהיגים פלסטינים שביקשו לזכות באהדת ההמונים יצאו בפומבי נגד בכירי הרשות ודרכיהם הקלוקלות, אפילו כאשר הם עצמם שלחו לא פעם את ידם אל הכיס הציבורי. הלכי רוח אלה, יותר מכל גורם אחר, הם שהעניקו לחמאס את הניצחון על הפתח בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006; בסופו של דבר, לא הייתה זו האידיאולוגיה הדתית, אלא הסלידה העמוקה מן הריקבון של הממסד, שהפכה את התנועה הפונדמנטליסטית לכוח מוביל בפוליטיקה הפלסטינית.