ישראל והפלסטינים: חזרה ליסודות

משה יעלון

התהליך המדיני יכול לחכות. קודם צריך לבצע עבודות תשתית

קודם (עמוד 2 מתוך 6 - ראה הכל) הבא

בספטמבר 2000, לאחר שנים של בעבוע שקט והתנגשויות מזדמנות ששימשו ל"חימום הקנה" לקראת הבאות,11 פתחו הפלסטינים במתקפה רצחנית רחבת היקף על ישראל. המתקפה, שזכתה לכינוי המטעה "אינתיפאדת אל־אקצה", החלה לכאורה כמחאה עממית על ביקורו של אריאל שרון בהר הבית, אולם הייתה בפועל צעד מחושב שתוכנן זמן מה קודם לכן.12 הסיבה האמיתית להתלקחות נעוצה בפסגת קמפ דייוויד ביולי 2000, שבה הציע ראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, הצעות נדיבות ביותר לפלסטינים, ובכללן הקמת מדינה על פני שטח התופס כתשעים אחוזים מיהודה ושומרון ורצועת עזה כולה, ומסירת שכונות ערביות במזרח ירושלים לריבונות פלסטינית - וכל זאת מתוך נכונות "לסיים את הסכסוך במחיר כואב", כלשונו.13 ערפאת דחה את ההצעות בדיוק משום שכלל לא רצה להביא את הסכסוך לידי סיום כזה: לא היה לו כל עניין בפתרון של שתי מדינות לאום המתקיימות בשלום זו לצד זו, וכאשר נדרש לתת את ידו למהלך פיוס נועז שהתיימר להביא את העימות אל סופו, העדיף לחזור לדרכיו הישנות.14 נסיגת צה"ל מלבנון חודש לפני כן חיזקה את ביטחונו של ערפאת כי ניתן לשבור את רוחם של הישראלים באמצעות שימוש בכוח; עלייתו של שרון למתחם "אל־חראם אל־שריף" רק סיפקה לו את העילה למלחמה העממית ה"הרואית" שעליה חלם כנראה זמן רב.15
לכל אורך ה"אינתיפאדה" חבש ערפאת שני כובעים: זה של הכבאי וזה של המצית הסדרתי. מחד גיסא, רבים הוסיפו לראות בו את האדם היחיד המסוגל, מכוח מנהיגותו, להנמיך את גובה הלהבות, אם לא לכבותן כליל. נישא על גלי הציפיות הללו, הוא נפגש עם אישים ישראלים ועם דיפלומטים זרים, פיזר הצהרות מתונות בכלי התקשורת והביע צער עמוק על האלימות המסלימה. מאידך גיסא, הרחק מן המיקרופונים וממצלמות הטלוויזיה, הוא הוסיף ללא הרף שמן למדורה.16 ערפאת לא נדרש לחלק הוראות מפורשות לביצוע פיגועים; כל הסרים למרותו ידעו היטב במה הוא חפץ.17 והיו די והותר אינדיקציות לכך: מסמכים שנתפסו בידי צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" בערי יהודה ושומרון בחודשים אפריל-מאי 2002 חשפו לעיני כל את התמיכה הפיננסית שהעניק יושב ראש הרשות לפעילי תנזים וגדודי חללי אל־אקצה שעסקו ברצח ובחבלה.18 הראיס לא היסס להשתמש לשם כך בכספי המדינות התורמות לרשות;19 האוכלוסייה הפלסטינית איבדה את מטה לחמה בלחץ המאורעות, אולם חוליות הטרור קיבלו את מבוקשן במזומן.
מותו של ערפאת בנובמבר 2004 ובחירתו של מחמוד עבאס - אבו מאזן - לתפקיד יושב ראש הרשות ב־9 בינואר 2005 זימנו להנהגה הפלסטינית את האפשרות לשנות את דרכיה. ואמנם, אבו מאזן לא רצה ללבות את התבערה שהצית ערפאת. אף שלא מש כהוא זה מן העמדה הפלסטינית המסורתית, המתנגדת לעצם הרעיון של המדינה היהודית, הוא הבין היטב כי הסלמת העימות האלים עם ישראל ממיטה אסון על הפלסטינים, וקרא להמרת המאבק המזוין במאמץ ל"בניין המולדת".20 אלא שהיושב ראש החדש לא היה מוכן להסתכן בתשלום המחיר האישי הכרוך בעימות עם החמאס. הוא החמיץ את שעת הכושר של ראשית כהונתו, כאשר היה אולי חזק מספיק לאכוף את מרותו על הפלגים היריבים, ובזבז את האשראי הבינלאומי שניתן לו בניסיונות לשלב את ארגוני הטרור האיסלאמיים בהנהגה הפלסטינית. הוא נפנף ללא הרף בחולשת משטרו כדי לתרץ את פעולותיו ולגלגל את הכדור למגרשה של ישראל, שממנה תבע שוב ושוב "ללכת לקראתו". בסופו של דבר, החולשה שמאחוריה הסתתר, ושאותה הפך לסוג של נכס אסטרטגי, הייתה למציאות מדאיבה: הריקבון שאיכל את הרשות ודעיכת כוחו של הפתח אותתו לקנאים הדתיים כי הגיעה העת ליטול לידיהם את המושכות. ניצחונם של אנשי החמאס בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב־25 בינואר 2006 והשתלטותם המזוינת על רצועת עזה ביוני 2007 הפכו את אבו מאזן מראש מדינה שבדרך לאדם המושל על כמה בנייני משרדים ומעט יותר מזה.
סדר היום הפלסטיני מוכתב כיום במידה גוברת והולכת בידי החמאס, שהשלים את מלאכתו של ערפאת בקבורת תהליך אוסלו. הג'יהאדיזם האיסלאמי אינו מסתיר את כוונותיו ואת יעדיו מאחורי רטוריקה נמלצת המיועדת לאוזניים מערביות: הוא מכריז בריש גלי על כוונתו למחוק את המדינה היהודית מן המפה ודוחה בבוז כל הסדר בנוסח "שלום תמורת שטחים". האידיאולוגיה של החמאס שוללת כל אפשרות לפיוס היסטורי בין העמים על בסיס פשרה טריטוריאלית. היא רואה באדמות פלסטין הקדש (ואקף) מוסלמי, וכל ויתור עליהן הוא בחזקת כפירה ובגידה. מעת לעת עשויים אמנם קיצוני האיסלאם להסכים להפוגות במאבק האלים, דוגמת ה"הודנה" (שביתת נשק) או ה"תהדיאה" (הרגעה), אולם אלו הם רק פסקי זמן טקטיים, שמטרתם התארגנות והיערכות מחדש לקראת המשך הלחימה. את ההצדקה התיאולוגית העקרונית למהלכים מן הסוג הזה - העשויים להיתפס בטעות בעיני משקיפים מן החוץ כגילויים של התמתנות - שואבים ראשי החמאס מ"סורת המלקוח" בקוראן. "הוי המאמינים, בפוגשכם את הכופרים עולים למלחמה עליכם, אל תיסוגו לאחור", נכתב בספר הקדוש לאיסלאם. "כל הנסוג לאחור מפניהם ביום ההוא – זולת אם יפנה לאחור למען ישוב ויילחם, או למען יחבור אל עדת הלוחמים - יינחת עליו זעם אלוהים ובגיהנום ידור. שם יהיה סופו המר".21
הפירוש שנותן החמאס לדברים האלה, והשקפת העולם שהוא מעגן בהם, אינם מותירים כל סיכוי לכך שהמדינה היהודית תוכל להתקיים אי פעם בשלום לצד קהילייה הנשלטת בידי תלמידיו של השייח אחמד יאסין. התחזקותם הגוברת של קנאים אלו, בעידוד ובתמיכת החיזבאללה, סוריה ואיראן, הפיחה רוח נכאים אפילו באופטימיסטים המושבעים ביותר של "מחנה השלום" הישראלי. ואמנם, גלישתה של החברה הפלסטינית במדרון הג'יהאד אל האבדון - תהליך שהפתח נושא באחריות לו לא פחות מן החמאס - מצטיירת כיום כתרחיש כמעט בלתי נמנע. לא נותר אפוא אלא לתהות: האם בחברה החבולה הזאת קיימים עדיין הכוחות לבלום מבעוד מועד - לטובתה, לטובת כולנו?
  
 
ג
התמונה הכללית, יש להודות, אינה מעודדת. המנהיגות הפלסטינית לא רק הנחילה אכזבה קשה לישראלים, שציפו כי תנטוש את דרך הטרור; היא גם המיטה אסון על בני עמה והרסה, באופן שיטתי כמעט, את החברה הפלסטינית. הנזק העצום שחוללו ערפאת ואנשיו ניכר בכל הרקמות של החברה הזאת, ותוצאותיו תוספנה ללוותה עוד זמן רב.
כדי להבין את מלוא חומרתו של הכשל המתמשך המכונה "הרשות הפלסטינית" ראוי להזכיר שמאז הסכמי אוסלו קיבל גוף זה סיוע בינלאומי בהיקף שכמותו לא ידעו שום מדינה או ארגון מאז מלחמת העולם השנייה (ביחס לגודל האוכלוסייה, כמובן).22 בשנים 2000-1994 הסתכם הסיוע הזה בחצי מיליארד דולר בשנה לערך. לאחר פרוץ מלחמת הטרור הפלסטינית (המכונה בטעות, ולא במקרה, "האינתיפאדה השנייה"), בשנים 2004-2001, זכתה הרשות לתמיכה בסך כמיליארד דולר בשנה בממוצע, שרובה הוזרמה היישר לביורוקרטיה הפלסטינית ולמנגנוני הביטחון המנופחים.23 הסכום גדל בהדרגה מאז מות ערפאת, למרות החסימה החלקית של העברת הכספים לפלסטינים בעקבות ניצחון החמאס בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 24.2006 והעוגה רק מוסיפה לתפוח: בדצמבר 2007, בוועידת המדינות התורמות בפריז, הוחלט על העברת סיוע בהיקף של יותר משבעה מיליארד דולר לרשות במהלך השנים 2010-2008 .25
הפלסטינים אינם יכולים להתלונן אפוא על ידו הקפוצה של העולם לנוכח מצוקתם; אבל הם רשאים בהחלט לתמוה לאן נעלם חלק גדול מן ההון שהורעף עליהם במשך השנים, ומדוע לא זכו ההמונים השרויים במצוקה ליהנות מפירות נדיבותה של הקהילה הבינלאומית. התשובה לקושיות האלה אינה בגדר תעלומה. היא מצויה, בין היתר, בחשבונות הבנק המנופחים של בכירי הרשות, ובראשם ערפאת עצמו. דו"ח שהכינה קרן המטבע הבינלאומית בשנת 2003 מצא שבין השנים 1995 ל־2000 הועברו תשע מאות מיליוני דולרים מתקציב הרשות לחשבון בנק סודי בשליטת הראיס.26 קשה לקבוע בוודאות כמה מן הסכום הזה שולשל לכיסו הפרטי של ערפאת וכמה הוקצב למטרות אחרות, כמו מימון פעילות טרוריסטית. כך או כך, מאחורי חזותו הסגפנית של המנהיג הפלסטיני ניצבה אימפריה כלכלית של ממש: על פי הערכות שונות, הונו האישי של ערפאת נאמד במיליארדים27 - חלקם כנראה עדיין חבויים מן העין - והמגזין פורבס מיקם אותו במרס 2003 במקום השישי ברשימת "המלכים, המלכות והעריצים" העשירים ביותר.28
גם מקורביו של ערפאת לא קופחו בחינגת חלוקת השלל. ארגונו המונופוליסטי של המשק הפלסטיני העניק להם הזדמנויות להתעשרות מהירה. בעלי עמדת כוח באש"ף ובשטחים קיבלו לידיהם זיכיונות בלעדיים לייבוא מוצרים וסחורות ולהפצתם ברשות: ענף המלט נשלט בידי משפחת קריע, שעמה נמנה גם אבו עלא, ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, וענף הדלק וייצור השמנים נמסר לידי מוחמד ראשיד, איש הכספים של ערפאת, ולידי חסן עספור, ששימש אף הוא יועץ לראיס; נביל שעת, מבכירי אש"ף ושר בממשלות הרשות, מחזיק בזיכיון לייבוא מחשבים; מוחמד דחלאן, לשעבר ראש מנגנון 'הביטחון המסכל' ברצועת עזה, נהנה מן המונופול על החצץ - והרשימה עוד ארוכה למדי. בהעדר מערכת מסודרת של קיום מכרזים, רישום חברות, גביית חובות, ניהול תקין ושקיפות, נרמסה הכלכלה הפלסטינית תחת מדרך רגלם של בעלי שררה אשר ערפאת חפץ ביקרם.29

קודם (עמוד 2 מתוך 6 - ראה הכל) הבא





פחדים ישנים, איומים חדשים

אוריה שביט

חששם של האירופים מן האיסלאם אינו נטול הצדקה

המשט לעזה והאי-סדר העולמי החדש

הראל בן-ארי

מי מנסה לשכתב את כללי המשחק של הזירה הבינלאומית?

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

רוקד סולו בבוץ הלבנוני

אילן אבישר

'ואלס עם באשיר', סרטו של ארי פולמן

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2022