הדפסהממשל הטרוד ללא הרף בהגנה על הלגיטימיות שלו מנסה לעתים קרובות להפנות את זעמו של הציבור כלפי אויב חיצוני. לפלסטינים היה, כמובן, אויב כזה מן המוכן. אפילו בתקופה ה"רגועה" יותר ביחסי הרשות עם המדינה היהודית, לפני ספטמבר 2000, עסקו כלי התקשורת הפלסטיניים בהסתה בלתי פוסקת נגד ישראל: "השלטון הציוני" הואשם בכל עוול אפשרי, ממשי או דמיוני, והוצג כהתגלמות הרוע עלי אדמות. הטלוויזיה והרדיו, הנתונים לשליטת הרשות, צברו כמות נכבדה של "שעות שנאה" - אם להשתמש בביטוי האורווליאני - והעיתונים הפלסטיניים לא בחלו באנטישמיות ארסית.40 גילויי המשטמה, ועמם הגלוריפיקציה של ה"שאהידים" מבצעי פיגועי ההתאבדות, נעשו חריפים ותכופים יותר במהלך מלחמת הטרור הפלסטינית, ולא שככו אפילו נוכח ירידת מפלס האלימות בין ישראל לפלסטינים באזור יהודה ושומרון. דוגמה בוטה לסגנון ההסתה הזה היא עלילת דם מן העת האחרונה ממש: ביולי 2008 פרסם אל-חייאת אל-ג'דידיה, עיתונה הרשמי של הרשות, ידיעה שלפיה עורכים "כוחות הכיבוש" ניסויים רפואיים אכזריים באסירים הפלסטינים הנתונים בידיהם. "ישנם אסירים שאיבדו את מאור עיניהם ואת תחושותיהם, כאלו שאיבדו את שפיותם, אחרים שמצבם הנפשי בהידרדרות מתמדת, ואסירים שסובלים מעקרות ואי־יכולת הולדת ילדים", דיווח העיתון, המציית להנחיותיו של אבו מאזן - בעצמו מכחיש שואה, למרבה האירוניה.41
ההסתה האנטי־ישראלית והאנטישמית בתקשורת הפלסטינית היא תופעה מקוממת, אולם זו המשתוללת במערכת החינוך מדאיגה עוד יותר. ספרי הלימוד שהופצו בבתי הספר הפלסטיניים בחמש־עשרה השנים האחרונות, תחת פיקוח משרד החינוך של הרשות ובעידודו, הם כתבי פלסתר נוטפי ארס, המעודדים שנאת ישראל ואלימות רצחנית נגד היהודים. במקום לחנך לפשרה ולהכרה הדדית, ברוח הסכמי אוסלו, מטיפים טקסטים פדגוגיים אלו לג'יהאד נגד הישות הציונית בכל האמצעים האפשריים, ובכללם "אסתשהאד" (התאבדות תוך הריגת ישראלים).42 ילדים רכים בשנים לומדים לראות במחבלים מתאבדים דמויות הרואיות, ראויות להערצה ולחיקוי, וביהודים - את בעלי בריתו של השטן בכבודו ובעצמו. גם ספרי הלימוד הנלמדים כיום בשטחי הרשות הפלסטינית - לא ברצועת עזה החמאסית, אלא ביהודה ושומרון, שם מושלים לכאורה גורמים מתונים יותר - שוללים את זכות קיומה של ישראל ומציגים את הקמתה כפשע קולוניאלי וכ"קטסטרופה חסרת תקדים בהיסטוריה"; נוסף על כך, הם מתארים את הסכסוך עם המדינה היהודית כמאבק דתי, שתכליתו שחרור האדמות המוסלמיות מעולם של כופרים. למותר לציין שחינוך מסוג זה אינו מותיר תקווה לפיוס בין העמים, לא כל שכן לשלום על בסיס פשרה טריטוריאלית.43
כך מנציחים הפלסטינים את מעגל הדמים של הסכסוך, ויחד עמו גם את אומללותם. ההנהגה שהובילה אותם מדחי אל דחי גזלה מהם את הסיכוי להגשים את חלום העצמאות והשגשוג. במקום לעסוק בבניין מדינה, שקעו הפלסטינים בביצה טובענית של אלימות ושחיתות; במקום להרפות מדרך הטרור, בחרו להקצין את מאבקם בישראל ונקלעו לסחרור של הרס עצמי. החברה הפלסטינית, הקרועה בין הרשות הלא־מתפקדת לשלטון האיסלאמי הקנאי ברצועה, בין הפתחלנד לחמאסטאן, מצויה כעת באחת מנקודות השפל בהיסטוריה שלה. השארתה שם, מתבוססת בכאבה ובזעמה, היא מתכון לאסון, הן עבור הפלסטינים והן עבור שכניהם. אם ישראל רוצה ביציבות, היא יכולה וצריכה לעשות דבר מה בנידון.
ד
דוקטרינת אוסלו כשלה משום שרתמה את העגלה לפני הסוסים: הפלסטינים קטפו הישגים מדיניים אף שלא הוכיחו כי יש ביכולתם - או בדעתם - ליצור מציאות של סדר ויציבות בשטחים שנמסרו לשליטתם. אמת, ישראל תבעה ללא הרף מן הרשות לעמוד בהתחייבויותיה ולנקוט את המהלכים הנחוצים כדי לפרק את תשתיות הטרור שהוקמו בגדה וברצועה; אך העובדה שדרישות אלו הושבו ריקם, מסיבות שונות ומשונות, לא הפריעה למדינאים ישראלים לנהל משא ומתן דיפלומטי עם נציגים פלסטינים על דמותו של "הסדר הקבע". הפארסה המתמשכת הזאת הגיעה לשיאה בוועידת אנאפוליס בנובמבר 2007, שבה הצהירו הישראלים והפלסטינים על שאיפתם להגיע להסכם סופי עד סוף שנת 2008, אף שלעת עתה אין בכוחו של אבו מאזן לאכוף אפילו חוזה שכירות במרכז העיר עזה.
אפשר להבין מדוע מפגינים הפוליטיקאים הישראלים להיטות לשייט במרומי השחקים של "התהליך המדיני" במקום לדשדש בקרקע הבוצית של המציאות בשטח. הרטוריקה האופטימית של שיח אוסלו, שהגיעה לגבהים משיחיים בשנות התשעים, עדיין מהלכת קסם על ציבור ישראלי גדול. גם כיום, לאחר שרבים כל כך חוו התפכחות כואבת, יכול איש ציבור לזכות בפופולאריות רחבה ומיידית אם יבטיח לעשות כל שביכולתו כדי להביא את הסכסוך עם הפלסטינים לידי סיום; במקרים מסוימים, יש בכוחן של הבטחות כאלה להלבין את תדמיתו של הפוליטיקאי בעל המוניטין המוכתם ביותר.
ועם זאת, התמודדות יסודית עם הבעיות שעליהן הצבענו לעיל, עם התחלואים המשבשים כל ניסיון להבנה ולדו־קיום בין הלאומים השכנים, תובעת, כאמור, שינוי של אסטרטגיה. אם ברצונה להימנע ממשגי העבר חייבת ישראל לאמץ גישה חדשה, מפוכחת יותר, במדיניותה כלפי הפלסטינים. גישה כזו צריכה להתמקד בטיפול יסודי, "מלמטה למעלה", בתחלואיה של הרשות ושל החברה הפלסטינית - טיפול פרגמטי, דקדקני, סבלני - במקום בחתירה לפתרון מדיני גרנדיוזי אה־לה אוסלו, המתיימר להתיר באבחה אחת, "מלמעלה למטה", את התסבוכת ביחסי שני העמים. את הסכסוך הישראלי־פלסטיני אי־אפשר לרפא באמצעות תרופת פלא; מן הראוי להתייחס אליו כאל בעיה כרונית, הדורשת תרפיה ממושכת. סיכוייו של טיפול כזה טובים כעת מכפי שהיו בעבר, מעצם העובדה שהגורם העיקרי אשר חיבל בו - יאסר ערפאת - חלף מן העולם, ומשום שרבים מן הפלסטינים הבינו כי לא נותרו להם אופציות אחרות.
כדי להוציא אל הפועל את האסטרטגיה המוצעת כאן אין צורך להחזיר את מחוגי השעון לאחור, אל התקופה שקדמה לאוסלו, או אף לפינוי גוש קטיף. הדבר אינו אפשרי, ואף אינו רצוי; ככל שתיחסך ממדינת ישראל השליטה בעם הפלסטיני, כן ייטב. ההתנתקות החפוזה מרצועת עזה, למשל, לא הייתה מהלך אסטרטגי נבון, בלשון המעטה, אולם משנעשתה יש להשלימה - לבטל בהדרגה את תלותה של האוכלוסייה המקומית בסחורות ובשירותים מישראל ולהותיר למצרים לפתוח בפני העזתים שער לעולם. עם זאת, הישראלים אינם יכולים עדיין לנער את חוצנם מן הנעשה בג'נין, בשכם וברמאללה, מרחק קילומטרים ספורים משטחם. עליהם לפעול אפוא בדרכים ישירות ועקיפות על מנת לעודד את הפלסטינים להוציא אל הפועל את הרפורמות הנחוצות, ולהושיט להם סיוע במידה שיידרשו לכך.44 מאחר שסיוע כזה, מצד מי שעדיין נתפס כאויב, עלול להיתקל בהסתייגותם ואף בהתנגדותם של נמעניו, אין הכרח שיהא תמיד אקטיבי; לעתים די בכך שנימנע מלהפריע.
האתגר העיקרי שבפניו ניצבת כיום הנהגת הרשות הוא חילוצה של האוכלוסייה הפלסטינית מן המצוקה הכלכלית הקשה שבה היא שרויה. אף שעד כה הישגיה בתחום זה לא היו מזהירים, בלשון המעטה, נראה כי פניה מועדות לכיוון הנכון. ראש הממשלה מטעמו של אבו מאזן, סלאם פיאד, הוא כלכלן בעל מוניטין בינלאומי, שהפגין עד כה יושרה ואומץ לב ראויים לציון בהתייצבות נגד גילויי השחיתות והקיצוניות בחברה הפלסטינית.45 בוועידת פריז שנערכה בדצמבר 2007 עלה בידו לשכנע את המדינות התורמות להזרים מיליארדים נוספים לפלסטינים לאחר שהציג בפניהם תכנית לשיקום כלכלת הרשות.46 על הנייר, זוהי תכנית מבטיחה מאוד: הפלסטינים התחייבו לנצל את הכספים המוזרמים אליהם באופן יעיל ואחראי, תוך אימוץ סטנדרטים ניהוליים מתקדמים ושקיפות מרבית. הם הודיעו על כוונתם להפחית בהדרגה את הגירעון המפלצתי של הרשות, לצמצם את המנגנונים הציבוריים אשר התנפחו מעבר לכל פרופורציה עקב קליטת חסרי תעסוקה, ולחדש את הגבייה המסודרת של המסים והאגרות מן האוכלוסייה ומן הרשויות המקומיות. חשוב לא פחות, פיאד הדגיש כי המשק הפלסטיני יתבסס יותר ויותר על המגזר הפרטי, בניסיון ליצור את התנאים להתפתחותה של כלכלת שוק בסגנון מערבי.47
אין ספק שזו הצהרת כוונות מעודדת, אף שהרפורמות שפיאד כבר יזם בעת שכיהן כשר האוצר של הרשות, בשנים 2005-2002, נחלו הצלחה חלקית מאוד. לישראל יש אינטרס מובהק בהצלחת תכניתו של פיאד, ובעיקר בשיקומו של מעמד הביניים הפלסטיני המוכה; ההיסטוריה מלמדת שמעמד זה אינו רק מנוע של צמיחה כלכלית, אלא גם של תהליכי בניית חברה אזרחית. ישראל יכולה לסייע לעניין באמצעות הסרת מכשולים מדרכם של עסקים קטנים ובינוניים הנאבקים על קיומם, כמו גם בקידום התקשרויות בין יזמים זרים ומקומיים המעוניינים להשקיע בתיעוש המשק הפלסטיני. יזמה כזאת, שיש לקוות כי ירבו כמוה, היא הקמתה של קרן הון סיכון יהודית־ערבית במאי 2008, ששמה לה למטרה לתמוך בתעשיית ההיי־טק הפלסטינית. אם תצלח דרכה של הקרן - הראשונה מסוגה בעולם הערבי - היא תעניק תקווה חדשה לאלפי צעירים פלסטינים בעלי השכלה טכנולוגית, שהתקשו למצוא עד כה תעסוקה הולמת לכישוריהם.48 דוגמה חיובית נוספת - ומשמעותית יותר - בהקשר הזה, מציגה פעילותה של קרן ההשקעות הבריטית 'פורטלנד טראסט', בראשות סר רונלד כהן, המקדמת את הפיתוח הכלכלי של הרשות באמצעות תמיכה בעסקים פלסטיניים והנעת פרויקטים של בניית תשתית ודיור איכותי וזול.49
