הדפסה
גרסת PDFיום העצמאות השישים של המדינה היהודית לא העניק לישראלים סיבה מיוחדת לגאווה. במוצאי אותו היום הוסר חלקית האיפול התקשורתי מעל פרטי החקירה הפלילית המתנהלת נגד ראש הממשלה, אהוד אולמרט, בחשד לעבירות של הלבנת הון וקבלת שוחד. אולמרט עצמו הופיע במוצאי היום מול מצלמות הטלוויזיה והודיע כי יילחם על חפותו, אף שהביע נכונות להתפטר ממשרתו אם וכאשר יוגש נגדו כתב אישום. הייתה זו נקודת שיא - או שפל - חדשה במה שכבר כונה בפי היועץ המשפטי לממשלה "מגפת השחיתות". שורה ארוכה, ארוכה מדי, של בכירים, ובהם נשיא לשעבר, שרים, חברי כנסת ופקידים בשירות הציבורי הסתבכו בשנים האחרונות בפרשיות המדיפות ריח רע של קלקול מוסרי. כלי התקשורת מדווחים כמעט מדי יום על מעילות, על הטיות מכרזים, על מינויים בלתי כשרים ועל הטרדות מיניות בשירות הציבורי. אין פלא שמנתוני דו"ח מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2008, שהתפרסם מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, עולה כי תשעים אחוזים מן הציבור סבורים שהמדינה נגועה בשחיתות.
איש אינו מתקשה להצביע על הסיבות לתופעה. מרבית הפרשנים, בכלי התקשורת, בזירה הפוליטית וברחוב, מאתרים את מקורו של הנגע ב"קשרים בין הון לשלטון". ואכן, אין ספק שההתערות ההדדית הנמרצת של פוליטיקאים ושל אנשי עסקים - עד כמה שהיא טבעית ולעתים אף הכרחית - מניבה לא מעט פירות באושים. ועם זאת, ספק אם ההסברים המפנים אצבע מאשימה כלפי העילית הפוליטית והפיננסית של המדינה מציירים תמונה מלאה של הבעיה. ככלות הכל, הריקבון שהתפשט בצמרת החברה הישראלית משקף נורמות פסולות הנהוגות בקרב שדרות רחבות בעם. בטור שפרסם בעיתון הארץ ב־12 ביוני השנה הדגיש הפסיכולוג יאיר כספי ש"אהוד אולמרט הוא הנציג האמיתי של כמה מן האמונות והערכים העיקריים שהלכו והשתרשו בינינו בעשורים האחרונים… ההתגלמות המושלמת של רוח הזמן והלא־מודע הקולקטיבי של הישראלים". כספי אינו חוסך את שבטו מן "העם של אולמרט", שהוא, לדבריו,
עם של מסתדרים, המעריצים את מי שמסתדר הכי טוב. זה שמצליח לקצר לעצמו את הדרך כשהוא חותך הכי הרבה פינות. זה שיודע להוציא מהמערכת הכי הרבה. ובעיקר, זה שאינו נתפס; ואם נתפס - יוצא זכאי… עם של אנשים הרוצים לעשות את מה שהם רוצים. שמצאו לעצמם פילוסופיה חדשה, שאינה מרשה לאף אחד לשפוט אותם.
הדיוקן הקולקטיבי שמתווה כספי קולע למדי, ומתאר מציאות מוכרת היטב לכל מי שחי בישראל תקופה ממושכת. ואולם, נדמה שאין הוא מדייק בדבריו על אותה "פילוסופיה חדשה" שבגינה התירו כביכול הישראלים כל רסן. בגישה שהוא מוקיע אין בעצם כל חדש; לאמיתו של דבר, היא רווחה בחברה שנולדה כאן, על אדמת הארץ, מאז שזו הייתה בחיתוליה.
ואכן, אף שרבים היו רוצים להאמין אחרת, ההתנהגות הפרועה, המחוצפת, פורקת העול, שהפכה לחזון נפרץ כל כך במדינת היהודים, אינה סטייה בלתי צפויה מדרך המלך שסלל האתוס הציוני־חלוצי; במובנים מסוימים היא תולדה טבעית, כמעט בלתי נמנעת, של האתוס הזה. הבוסר שאכלו האבות נותן כעת את אותותיו בהיגיינת הפה הלקויה של הבנים. גם הציונים הנלהבים ביותר, המאמינים בכל לבם בצדקתו ובנחיצותו של הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, חייבים להכיר בעובדה מטרידה זו ולהתמודד עם השלכותיה, אם ברצונם למצוא מזור לתחלואים המאיימים להמיט אסון על המדינה היקרה ללבם.
באורח פרדוקסלי לכאורה, חתירתה של התנועה הלאומית היהודית לכינון קהילייה מדינית ריבונית על אדמת המולדת לוותה ביחס מסויג כלפי הסדר המשפטי, הממלא ברגיל תפקיד מרכזי בחייה של כל קהילייה כזו. אף שכמה מן המנהיגים הבולטים של התנועה - אישים דוגמת הרצל, בן־גוריון, ז'בוטינסקי ואחרים - זכו להשכלה משפטית, הציונות התאפיינה כמעט מראשיתה בנטייה לאי־לגאליזם. היישוב היהודי בפלסטינה לא סבל דווקא ממחסור בעורכי דין ובשופטים (הללו הגיעו לארץ במספרים גדולים יחסית משנות השלושים ואילך, בצל עליית הפאשיזם במרכז אירופה); מה שחסר לו, במידה מסוימת, היה הכבוד לחוק בתור שכזה.
עובדה זו אולי אינה מפתיעה כל כך, בהתחשב בנסיבות שבהן צמחה הלאומיות היהודית המודרנית ובאתגרים שעמם נאלצה להתמודד. ראוי לזכור שהשקפת העולם שאומצה בידי חוגים נרחבים בתנועה זו, ובייחוד בידי הזרם המרכזי של תנועת הפועלים, עמדה בסימן ההתנערות מן החוק בה"א הידיעה (בעיני היהודים, לפחות) - זה של ההלכה. בהשפעת החילוניות הרדיקלית של ההשכלה העברית מזה והאידיאולוגיה הסוציאליסטית מזה, נטשו רוב בני העלייה השנייה, שמקרבה יצאו מנהיגי היישוב בעשורים הבאים, את אורחות החיים המסורתיים של היהדות הגלותית ואת דרך המצוות, שבה הלכו אבותיהם וסבותיהם. התנתקותם מעולם התורה לא הייתה תמיד חדה ודרמטית; לעתים מזומנות היא התרחשה בהדרגה ולאורך פרק זמן ממושך. ואולם, כפי שמטעימה ההיסטוריונית אניטה שפירא בספרה יהודים חדשים, יהודים ישנים (1997), התהליך הזה היה כמעט מחויב המציאות:
אווירהּ של ארץ ישראל לא סייע לשמירת מצוות. נהפוך הוא: היה משהו באקלים הציבורי, שראה בעין טובה שבירת מסורת והשתחררות ממנהגים ישנים. בית אבא היה רחוק והמעצורים החברתיים, שהיו מובנים בתוך המסגרת המוכרת, נעלמו לחלוטין בארץ החדשה. ההתרחקות משמירת מצוות אירעה כמעט בבלי דעת.
אם כמרד אידיאולוגי מכוון ומודע ואם כהתרחקות "בבלי דעת", זניחת ההלכה כמסגרת החוקתית המכוננת של הקיום היהודי פערה חלל נורמטיבי בחיים החדשים של מיישבי ארץ ישראל. הזרמים השונים של הציונות מילאו את החלל הזה בתחליפים מתחליפים שונים - מיתוסים לאומיים, אידיאולוגיות מעמדיות, ערכים אוניברסליים - אולם אף אחד מהם לא התעטף באצטלה יורידית. האבות המייסדים לא מיהרו להחליף את הלגאליזם שהשאירו מאחור בלגאליזם מסוג אחר, ובוודאי לא בכזה שמקורו זר. המשפט המנדטורי שהנהיגו הבריטים לא נתפס בעיני בני היישוב כסמכות שיש לכבדה; הם ראו בו, ובצדק, מכשול בדרך למימוש שאיפותיהם הלאומיות. ואכן, עד הקמת המדינה, וביתר שאת לאחר פרסום הספר הלבן של 1939, המוסדות הלאומיים פעלו בשיטתיות, גם אם בצנעה, מחוץ לחוק וכנגד החוק, שזוהה עם שלטון זר ועוין.
אם ציפה מאן דהוא שהקמת המדינה היהודית תבשר על פתיחת פרק חדש ביחסה של ההנהגה הציונית אל המשפט, נכונה לו אכזבה מרה. אף שקברניטי המדינה חרתו את אידיאל הממלכתיות על דגלם וביקשו להעניק לישראל חזות קונסטיטוציונית מתוקנת, הם לא מיהרו לזנוח את חשדנותם כלפי הסדר הלגאלי, על יומרותיו ודרישותיו. לדידם, הוא היה ונותר אילוץ פורמלי מאובן ומחניק שאינו תואם תמיד את תכתיבי המציאות החיה. ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, לא היסס להשמיע דברים ברורים ובוטים בעניין בנאום שנשא במועצת המדינה הזמנית בספטמבר 1948:
השאלה היא זו: האם אנו נוצרנו בשביל הפרינציפ המשפטי - או הפרינציפ המשפטי נוצר בשבילנו?… כל יוריסט יודע שאפשר בנקל לארוג קורי עכביש יורידיים, להוכיח הכל ולסתור הכל… כתלמיד משפטים אני יודע שאין כיוריסט מומחה לעקם כל כתוב, ולהמציא סברות מפולפלות ופירושים מבלבלים… דרושה הכרת המציאות וידיעת העובדות והללו צריכים לקבוע, ולא הפלפול היורידי.
השגותיו של בן־גוריון על התרבות המשפטית עמדו גם ביסוד התנגדותו לכינונה של חוקה. הוא סבר כי סדר קונסטיטוציוני קשיח יתר על המידה עלול להכביד על מאמציה של ישראל בתחומים מכריעים - ביטחון, התיישבות, עלייה. "מדינתנו היא המדינה הדינמית ביותר בעולם", אמר, "מדינתנו נוצרת כל יום מחדש. בכל יום משתחררים יהודים נוספים בעלותם ארצה. בכל יום משתחררים שטחי אדמה משממה ומעזובה. דינמיזם זה אינו סובל מסגרת נוקשה וכבלים מלאכותיים". עמדתו של בן־גוריון, שהפכה לקו הרשמי של מפא"י, הכשילה בפועל את ההזדמנות הממשית ביותר להעניק חוקה לישראל. "המומנט הקונסטיטוציוני", אותה שעה גורלית שבה נדרשת מדינה שזה עתה קמה להכריע על דמותה העתידית, חלף לבלי שוב; מעתה ואילך, כל המאמצים לשינוי התשתית השלטונית והמשפטית של ישראל יהיו קשים בהרבה.
