בהעדר הערכה אמיתית לשלטון החוק, החזיק הממסד הפוליטי והביטחוני של המדינה הצעירה בגישה אינסטרומנטלית מעיקרה ביחס למשפט. בעיני קובעי המדיניות בשנות העיצוב של ישראל, החוק היה רק כלי לקידום מטרות לאומיות וחברתיות - וכאשר התגלעה סתירה בינו ובינן, היה עליו לכוף את ראשו בפניהן. ביסוד הגישה הזאת, כותבת פנינה להב בספרה ישראל במשפט (1999), "קיננה התפיסה, המשותפת לשמאל ולימין, כי מה שבאמת חשוב הוא 'מה שעושים היהודים'. המילים, הערכים, הנורמות המשפטיות, כל אלה היו עניינים ערטילאיים וחסרי עוגן, לוקסוס לעשירים, ובמקום להתייחס אליהם בכובד ראש מוטב להשקיע את המאמץ במטרה האדירה של הבטחת קיומה של המדינה כישות ריבונית".

השקפה רווחת זו, שרוקנה את רעיון שלטון החוק מן התוכן המהותי שלו והכפיפה אותו בפועל לאינטרסים הדוחקים של האומה, הלמה את הנסיבות של ראשית ימי המדינה, ואפשר שגם כיום היא עודנה רלוונטית במידת מה. אולם הגריעה מסמכותו של המשפט, בתואנות מתואנות שונות, זימנה גם גילויים של הפקרות ציבורית ופרטית שביניהם ובין טובת המדינה לא היה דבר וחצי דבר. זיגפריד מוזס, משפטן יהודי־גרמני ומבקר המדינה הראשון, הבין אל נכון את הסכנות הטמונות באינסטרומנטליזציה הבוטה של החוק. "קיים אצלנו גורם המסכן במידה חמורה את טוהר המידות ואת השמירה עליו במספר לא־קטן של מקרים", הזהיר, "הרי היא ההשקפה המקובלת בכמה חוגים שפעולה האסורה בדרך כלל מותרת כאשר היא נעשית למען מטרה הנראית לעושיה כחשובה מבחינה לאומית או אידיאולוגית… הניסיון מלמדנו שלעתים קרובות עובר האדם מעשיית מעשה אסור שלא מטעמים אנוכיים למעשים אסורים לתועלתו הפרטית". השנים שחלפו מאז נכתבו דברים אלו אישרו, למרבה הצער, את תקפותם: זרזיף השחיתות, שהורגש כבר בראשית שנות החמישים, הפך עם הזמן לקילוח עז, ויורשיו של מוזס במשרת מבקר המדינה מצאו עצמם לא אחת בתפקיד הנער המנסה לסתום באצבעו את הפרצה בסכר.

 

אפשר שהמורשת האנטי־לגאליסטית של הציונות החלוצית לא הייתה מחוללת נזק משמעותי כל כך - לא לאורך זמן, לפחות - לולא לוותה במאמץ חינוכי־תרבותי ליצור טיפוס לאומי שפריקת עול נמנית עם תכונותיו הבולטות. המאמץ הזה נחל הצלחה רבה, אולי רבה מדי.

היהודי החדש, ה"צבר", שהציונות ביקשה לברוא על אדמת המולדת, עוצב במכוון כאנטיתזה לדמות הסטריאוטיפית של היהודי הגלותי - התלוש, הפאסיבי והצייתן. הצבר נתפס כצעיר שופע חיוניות טבעית, פרא אציל הניחן ברוח עצמאית ומרדנית. בהשראת האידיאל הזה הלכה והתגבשה בחוגי הנוער האליטיסטיים של היישוב היהודי, ובעיקר בהכשרות של הפלמ"ח, בתנועות הנוער ובבתי הספר החקלאיים, מסורת של אומץ לב ושל נחישות, אך גם של פרחחות ופריעת חוק: גניבת תרנגולות מלולים, פשיטות על מטעים ופרדסים, "סחיבת" ציוד ממשרדים ומבסיסי צבא, השחתת שלטי חוצות - לא זו בלבד שפעולות אלו לא גונו והוקעו, הן הפכו לחומרים המרכיבים מיתוסים, לפולקלור לאומי שנזכרים בו בנוסטלגיה. במחקר המקיף הצבר - דיוקן (1997) מסביר הסוציולוג עוז אלמוג:

המסגרות הארגוניות שבהן שגשגה תת־תרבות צעירה זו, על חיבתה המופגנת לעבריינות קלה, לא היו שוליות; הן היו החממה שבה צמחה והתגבשה המנהיגות הישראלית של חמישים השנים הבאות. הנורמות שהונהגו בהן - אלו הראויות להערצה ואלו הגובלות בפשיעה של ממש - זלגו מאוחר יותר גם אל היחידות המובחרות של צה"ל, דוגמת יחידה 101 וחטיבת הצנחנים. הצבא הסדיר של המדינה היהודית הריבונית התקשה להיפטר מן הגינונים הפרועים שרווחו בחוגים שעל יסודם נוצר; כמה ממפקדיו המוכשרים ביותר, ובהם ראש הממשלה לעתיד, אריאל שרון, דווקא מצאו אותם לעזר רב.

סיפור נקמת הדם שביצע מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידה 101 ומפקדה הראשון של סיירת צנחנים, מדגים היטב יחס סלחני מצד הממסד לפריעת חוק בחסות המסגרת הצבאית. בדצמבר 1954 נרצחו אחותו של הר ציון, שושנה, וחברהּ, עודד וגמיסטר, בידי בדווים, בעת שטיילו במדבר יהודה. בתגובה יצא האח בלוויית שלושה רעים לנשק לאזור שבו נמצאו הגופות (שהיה באותה העת בשליטת ירדן) והרג חמישה מבני אותו שבט בדווי. משטרת ישראל עצרה את מאיר הר ציון ואת חבריו, אולם בהתערבותם של דוד בן־גוריון ושל הרמטכ"ל משה דיין שוחררו הארבעה מבלי שהועמדו לדין. הגיבור הנערץ, שכונה בפי משה דיין "החייל הטוב ביותר שקם לצה"ל", אמנם הושעה לחצי שנה משירות צבאי - מעין סטירה קלה על היד - אך פעולת התגמול הפרטית שלו רק העצימה את ההילה שנקשרה לדמותו בעיני ישראלים רבים.

תווי ההיכר של דמות הצבר השתנו בחלוף השנים - השתקפות נאמנה של התמורות הערכיות, הפוליטיות, הכלכליות והתרבותיות שחלו בחברה הישראלית: ככל שחברה זו נהייתה אינדיבידואליסטית, ליברלית וחומרנית יותר, כך נעשה גם הוא - התגלמות הישראליוּת - אגוצנטרי, נהנתן וחדור שאפתנות. עלילות הגבורה וההקרבה העצמית פינו את מקומן בהדרגה לסיפורי הצלחה אישית בתחומי העסקים, הבידור והפוליטיקה. האליטה הישנה, המפא"יניקית, איבדה את הכוח לעצב את הזהות הישראלית בצלמה ובדמותה ולשלוט בה. באקלים של מתחים אידיאולוגיים ושסעים חברתיים, הפכה הזהות הזאת לשדה מערכה, שבו מתרחש מאבק כוחות עיקש בין קבוצות ומגזרים שונים: אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים, ימנים ושמאלנים, יהודים וערבים.

ועם זאת, בעולם הדימויים הפופולארי עדיין נקשרה האישיות הישראלית ה"אותנטית", שהיטשטשה קמעא, בתכונות בסיסיות מסוימות, כמו חספוס, תעוזה (או עזות מצח) ואי־היכולת - או אי־הרצון - "לעבוד לפי הכללים". ההתרופפות ההדרגתית של אמון הציבור הישראלי במוסדות מדינתו הוסיפה לדמות זו ממד אנטי־ממסדי מובהק, שנעדר ממנה בשנות הארבעים והחמישים. אין זו יד המקרה שגיבורי התרבות הישראלית הפופולארית, משנות השבעים ואילך, הם טיפוסים המתנהלים כל העת על קו התפר בין החוקי לאי־חוקי - ולעתים מעבר לו. סרטי פולחן כמו חגיגה בסנוקר, צ'רלי וחצי, מציצים, גבעת חלפון אינה עונה ומתחת לאף הציגו בפני הקהל גלריה של נוכלים, עברייני צעצוע ובריונים, שזכו למעמד אייקוני ונתפסו בעיני צופים רבים, בעיקר הצעירים שבהם, כמושאים להזדהות ואולי אף לחיקוי. מן העבר השני, נציגי החוק - שופטים, עורכי דין ושוטרים - מתוארים בדרך כלל בסרטים הללו כביורוקרטים נרגנים, צבועים ולא־יוצלחים.

במשך תקופה ארוכה יחסית נהנתה ישראל מתדמית של חברה המטפחת אנשים חסרי מורא ונטולי עכבות. המחיר שנאלצה לשלם על כך - השחיקה האטית אך המתמדת של נורמות ציבוריות ואמות מידה מוסריות - נתפס כנסבל בהחלט בעיני רבים. בראשית שנות השבעים כתב העיתונאי עמוס אילון בחיבה גלויה על מיאונם של הישראלים לכבד שררה וחוקים. בדיוקן הקולקטיבי הישראלים: מייסדים ובנים, שפרסם ב־1971, ציין אילון את "יתרונות החיים בחברה הממשיכה לקיים רמה נמוכה להפליא של משמעת כפייתית, בלי להתפורר לכלל תוהו ובוהו גמור". לטענתו,