הדפסה
גרסת PDF
הגותו של הפילוסוף והפסיכולוג האמריקני, ויליאם ג'יימס (1910-1842), משקפת במידה רבה את אישיותו חסרת המנוחה. ויליאם ג'יימס, הבכור בחמשת בניו של תיאולוג נודע ואחיו של הסופר הנרי ג'יימס, נולד בניו יורק ולמד בנעוריו בבתי ספר שונים באירופה ובאמריקה, עובדה שהקנתה לחשיבתו צביון קוסמופוליטי מובהק. כבר בנעוריו סבל מתחלואים פסיכוסומטיים שונים ומדיכאון קליני, שעליו התגבר, לטענתו, בכוח "הרצון החופשי" לבדו. לאחר תקופה קצרה יחסית של לימודי אמנות החליט ג'יימס להשקיע את מרצו בתחום המדע: ב־1869 קיבל תואר דוקטור לרפואה באוניברסיטת הרווארד, שבה לימד אנטומיה ופיזיולוגיה, ומאוחר יותר גם פילוסופיה ופסיכולוגיה. ב־1890 פרסם את חיבורו, עקרונות הפסיכולוגיה (בשני כרכים), שבו סיכם את רוב הידע שהצטבר בתחום מחקר זה עד אותו הזמן. ב־1902 ראה אור ספרו הידוע ביותר,החוויה הדתית לסוגיה. בחיבור חלוצי זה, שהפך לקלאסיקה בתחומו (ואף תורגם לעברית ב־1949), ניסה ג'יימס לזרות אור על ההיבט האישי והסובייקטיבי של הדת, תוך חקירה שיטתית של מגוון מצבים תודעתיים ורגשיים. בספרים מאוחרים יותר, דוגמת פרגמטיזם (1907) ומשמעות האמת (1909), טען כי מבחנן של השקפות ותיאוריות שונות הוא התועלת המעשית הצומחת לנו מאמונה בהן. "האמת", כתב, "היא סוג מסוים של טוב, ולא קטגוריה נפרדת, כפי שנהוג לחשוב". בעיני רבים, הפילוסופיה הפרגמטית, שג'יימס היה אחד ממעצביה, היא התרומה המשמעותית ביותר של התרבות האמריקנית להיסטוריה של הרעיונות.
המאמר "הרצון להאמין", שהתפרסם לראשונה ב־1896, מבוסס על הרצאה שנשא ויליאם ג'יימס בפני חברי המועדונים הפילוסופיים של אוניברסיטאות ייל ובראון. בהרצאה יצא ג'יימס נגד הגישה הלוגית, לכאורה, הפוטרת את האמונה הדתית כתפלות גרידא. לטענתו, במקרים שבהם אין באפשרותנו להמתין לבירור העובדות בטרם נקבע את עמדתנו, יש לנו ה"זכות" להאמין, בדיוק משום שאמונה זו עשויה להביא למימוש התוצאה שאליה היא מכוונת. מאחר שהשקפות דתיות נסַבּות אף הן על עניינים מעין אלו, הרי שהפרט רשאי לבחור בהן ולאמצן אל לבו, והכרעתו לעשות כן תהא רציונלית, מעשית ומועילה, משום שייתכן - והסיכוי הזה הוא שמטה את כף המאזניים לטובת האמונה - שהיא מאפשרת לאדם לערוך היכרות עם "הפן המושלם והנצחי ביותר של היקום".
בביוגרפיה שכתב לאחרונה לזלי סטיבן על אחיו, פיצְג'יימס,1 הוא מתאר, בין היתר, את בית הספר שבו למד זה האחרון בילדותו. המורה, מר גֶסְט, נהג לפנות אל תלמידיו בזו הלשון: "גֶרני, מה ההבדל בין הצדקה להתקדשות?2 - סטיבן, הוכח את כל־יכולתו של האל", וכן הלאה. על רקע אווירת המחשבה החופשית והאדישות השוררת בהרווארד אנו מדמים לעתים לעצמנו שפּה, בקולג' האורתודוקסי הישן והטוב, מתנהלים עדיין דיונים מאותו הסוג; וכדי להראות לכם שגם אנחנו בהרווארד לא איבדנו כל עניין בנושאים החשובים הללו, הבאתי עמי הערב מעין דרשה על הצדקה באמצעות אמונה - וליתר דיוק, מאמר על ההצדקה האמונה - הגנה על זכותנו לאמץ גישה אמונית בענייני דת, למרות העובדה שקשה לשכנע בכך את שִכלנו הלוגי גרידא. "הרצון להאמין" הוא אפוא כותרת הרצאתי.
באוזני תלמידיי שלי אני מגן זה שנים על כשרותה של ההתמסרות הרצונית לאמונה; אבל מרגע שספגו היטב את הרוח הלוגית, הם מסרבים בדרך כלל להודות בתקפותה הפילוסופית של טענתי, אף על פי שבאופן אישי הם עצמם תמיד חדורים אמונה כזו או אחרת. למרות זאת, כיוון שאני משוכנע באופן עמוק כל כך בנכונוּת עמדתי, הזמנַתכם נראתה לי כהזדמנות הולמת להבהיר את טענותיי. אולי תגלו פתיחות רבה יותר מאלה שעמם התווכחתי עד היום. אשתדל להמעיט ככל האפשר בשימוש במינוחים טכניים, אף שאיני יכול שלא לפתוח בכמה הבחנות טכניות שיהיו לנו לעזר בסופו של דבר.
הבה נקרא בשם "השערה" לכל דבר שאפשר להתייחס אליו כאל עניין של אמונה; וכפי שהחשמלאים מדברים על חוט "חי" ו"מת", הבה נדבר על כל השערה כחיה או מתה. השערה חיה היא השערה המצטיירת בעינינו כאפשרות ממשית. אם אבקש מכם להאמין במהְדי,3 הרעיון לא "יחשמל" אתכם; הוא מסרב להתיז ניצוצות של אמינות. בתור השערה הוא מת לחלוטין. אבל ההשערה הזאת היא בהחלט אחת מן האפשרויות העולות בדעתו של בן־ערב (אפילו אינו מחסידי המהדי): מבחינתו, היא חיה. מכאן אנו למדים שחיוּתה של השערה אינה תכונה הטבועה בה, אלא דבר מה הנקבע על פי יחסו של הפרט החושב עליה. היא נמדדת על פי נכונותו לפעול. כאשר השערה ניחנת בחִיוּת מרבית היא מסוגלת להניע לפעולה נחרצת. מעשית, היא נחשבת לאמונה; אבל נטייה כלשהי לאמונה נמצאת בכל מקום שבו קיימת עצם הנכונוּת לפעול.
שנית, הבה נקרא להכרעה בין שתי השערות "ברירה". ברירות עשויות ללבוש כמה צורות. הן עשויות להיות - 1. חיות או מתות; 2. כפויות או נמנעות; 3. כבדות משקל או טריוויאליות. ולצרכינו אפשר לומר על ברירה כלשהי שהיא "אמיתית" כאשר היא מן הסוג הכפוי, החי וכבד המשקל.
1. ברירה חיה היא הכרעה בין שתי השערות חיות. אם אומר לכם: "הֱיו תיאוסופים או הֱיו מוסלמים", כנראה שתהיה זו ברירה מתה, כיוון שסביר להניח שאף אחת מן ההשערות אינה חיה בעבורכם. אבל אם אומר לכם: "הֱיו אגנוסטיקנים או הֱיו נוצרים", ההפך יהיה נכון: יהא אשר יהא החינוך שקיבלתם, שתי ההשערות כאחת תדברנה אל אמונותיכם במידה כלשהי, ולו הקטנה ביותר.
2. ואם אומר לכם: "החליטו אם לצאת עם מטרייה או בלעדיה", לא תהיה זו ברירה אמיתית, כיוון שאין היא כפויה או מחויבת המציאות. בקלות תוכלו להימנע ממנה אם לא תצאו החוצה כלל. באותו האופן, אם אומר לכם "אהבו אותי או שִנאו אותי", "הַחליטו אם התיאוריה שלי נכונה או שגויה", לא אוכל לכפות עליכם את הברירה. אתם יכולים להיות אדישים כלפיי, לא לאהוב ולא לשנוא אותי, ואתם רשאים לסרב לשפוט את התיאוריה שלי לכאן או לכאן. אבל אם אומר לכם "הַכּירו בָּאמת הזאת או אל תכירו בה", אציג לכם ברירה בלתי נמנעת, שכן אין כל אפשרות להתייצב מחוץ לשתי החלופות. כל דילמה המבוססת על דיסיונקציה לוגית שלמה, שאינה מותירה בידינו את האפשרות לא לבחור, היא ברירה מן הסוג מחויב המציאות.
3. לבסוף, אילו הייתי ד"ר ננסן4 והייתי מציע לכם להצטרף למסעי אל הקוטב הצפוני, הברירה הניתנת לכם במקרה זה בוודאי הייתה נחשבת כבדת משקל; שכן, מן הסתם לא הייתם זוכים בהזדמנות נוספת מאותו הסוג, ובחירתכם הייתה שוללת מכם מיד את האפשרות לזכות בתהילת הנצח של מסע לקוטב, או, לחלופין, מניחה בידכם לפחות סיכוי קטן להשיגה. מי שממאן לנצל הזדמנות ייחודית מאבד את שכרהּ בדיוק כמו מי שניסה ונכשל. לעומת זאת, הברירה היא טריוויאלית כאשר ההזדמנות אינה ייחודית, כאשר על כף המאזניים מונח דבר מה שאינו חשוב במיוחד, או כאשר ההחלטה היא הפיכה אם תתגלה מאוחר יותר כמוטעית. בחיי המדע ישנן ברירות טריוויאליות כאלה למכביר. כימאי סבור שהשערה מסוימת הנה חיה מספיק כדי לכלות שנה שלמה במאמצים להוכיחה; אמונתו בה חזקה די הצורך כדי לעשות זאת. אבל אם ניסוייו אינם מוכיחים דבר לכאן או לכאן, הרי שבזבז את זמנו, אך לא נגרם לו נזק חמור מכך.
הבחנות אלו יעזרו לנו בהמשך הדיון.
העניין הבא שעלינו לשקול אותו הוא הפסיכולוגיה של הדעה האנושית. כאשר אנו מתבוננים בעובדות מסוימות, אנו מקבלים את הרושם שאנו מאמצים השקפה המונעת על ידי רגשותינו ורצוננו. לעומת זאת, כאשר אנו מתבוננים בעובדות אחרות, נדמה שדעותינו מצייתות לשכל לבדו. הבה נבחן תחילה את העובדות מן הסוג האחרון.
האין זה מופרך לטעון שיש ביכולתנו לשנות את דעותינו כרצוננו? האם יכול הרצון לעזור לשכלנו לתפוס את האמת או להחמיצה? האם נוכל לבחור להאמין שקיומו של הנשיא לינקולן לא היה אלא אגדה, ושדיוקניו במגזין מקלור הם כולם של מישהו אחר? האם נוכל, בכוח רצוננו, או באמצעות השתוקקות עזה, להאמין שאנו בריאים ושלמים בעודנו שוכבים במיטה וסובלים משיגרון, או להשתכנע ששני שטרות הדולר שבכיסנו מסתכמים במאה דולרים? אנו יכולים לומר את כל אחד מן הדברים הללו, אבל אין לנו שום אפשרות להאמין בהם; ומִדְברים כאלה בדיוק עשוי כל מרקם האמיתוֹת שבהן אנו כן מאמינים - עניינים שבעובדה, קרובים או רחוקים, כמאמרו של יוּם, ויחסים בין רעיונות, המתקיימים או שאינם מתקיימים, בין שנרצה בכך בין לאו.
