הסערה הרגשית הנגרמת בעטיו של הדיון ההלכתי בין ריש לקיש לרבי יוחנן, ועוד יותר מכך אחריתו הטרגית, מבהירות שבוויכוח הטכני לכאורה טמון הרבה מעבר למה שנראה במבט ראשון. ואכן, בבחינה יסודית מתגלים בפולמוס שלפנינו שני רבדים עמוקים יותר: האחד נוגע לנקודת המבט הרצויה שאותה ראוי לו לאדם לאמץ ביחס לדברים הסובבים אותו בעולם; והשני, הסמלי יותר, קשור בתפיסת תהליך התשובה עצמו וכל הכרוך בו מבחינה נפשית ומוסרית. בשני הרבדים הללו פעורה בין שני החכמים תהום עמוקה, מחלוקת עקרונית המולידה גם קרע אישי חריף.

ההבדל בין נקודת המבט הבסיסית של רבי יוחנן לזו של ריש לקיש בא לידי ביטוי בעמדה שנוקט כל אחד מהם ביחס להשלמתו של כלי המתכת. לדידו של הראשון, הקריטריון המהותי, שעל פיו יש להכריע בסוגיה, הוא הפוטנציאל הטמון באובייקט. כאמור, לפי גישתו של רבי יוחנן, כלי המתכת נחשב עקרונית לגמור כבר משעה שנצרף בכבשן, כלומר לאחר שנעשה מטיל נקי מסיגים, אף שבשלב זה עודנו רחוק מרחק רב מצורתו הסופית. דעתו של ריש לקיש, שהיא הגישה המקובלת בספרות חז"ל ואף נפסקה להלכה בספרות הרבנית, משקפת תפיסה ריאליסטית יותר, הקובעת את גמר המלאכה בפעם האחרונה שבה נוגע האומן בתוצר - כלומר בשלב של הברקת הכלי.¹⁵

מה בדבריו של ריש לקיש הביא את רבי יוחנן לנקודת רתיחה? נראה שזעמו גאה נוכח התעקשותו של בן־שיחו להתעסק בפן החיצוני של האובייקט הנידון במקום במהותו הפנימית. בעיני רבי יוחנן, ההבדל בין להב בוהק למתכת עמומה הוא זניח למדיי; בשני המקרים החפץ שומר על הפוטנציאל שלו ככלי המסוגל להרוג. הלך מחשבתו של ריש לקיש, לעומת זאת, הולם את נקודת מבטו של הליסטים, המייחס חשיבות למראית העין: וכי איזה שודד שמכבד את עצמו ירכוש חרב שאינה מצוחצחת? דבקותו של ריש לקיש בפן החיצוני של הדברים מזכירה ככל הנראה לרבי יוחנן את המפגש הראשון ביניהם. גם אז פעל ריש לקיש על סמך התרשמות שטחית, וזינק אל הנהר לאחר שהבחין במי שנראה בעיניו כאישה יפה. ואם לא די בכך, תשובתו המתחכמת - "יופייך לנשים" - לאתגר שהציב בפניו החכם באותו מפגש מעידה אף היא על התעסקות יתרה בחיצוניוּת, במחיר קריאה שגויה של המציאות.¹⁶

רבי יוחנן, שהשכיל להבחין בפוטנציאל החיובי הטמון בליסטים המזוין, ציפה, כך נראה, שהלה יפנים עם הזמן את יכולת ההתבוננות הזאת, החודרת למהותם הפנימית של הדברים. עמדתו של ריש לקיש בוויכוח ההלכתי אכזבה אותו מרה, מאחר שהוכיחה, לדעתו, כי השודד בדימוס לא שינה באמת ובתמים את נקודת המבט השטחית שממנה הוא מתבונן בעולם. רבי יוחנן מסיק מכך כי ריש לקיש אינו בעל תשובה אמיתי; אף שחדל ממעשיו הנלוזים והניח לקריירת הפשע שלו, בתוכו פנימה לא חלה בו תמורה של ממש.

הביוגרפיה האישית של ריש לקיש - עובדת היותו פושע שחזר בתשובה - טוענת אפוא את המחלוקת ההלכתית במתח עצום. הרלוונטיות של המחלוקת הזאת לתהליך התשובה מתחדדת כאשר אנו מפנים את תשומת לבנו לרובד הסמלי של הוויכוח. ברובד הזה, הפולמוס נוגע ישירות בבעיה, ומציע אנלוגיה מרומזת בין הכלי המתכתי, העובר גלגולים שונים במהלך ייצורו ועיבודו, ובין האדם העובר דרך ארוכה של השתלמות מוסרית או דתית.¹⁷

מבעד לפריזמה של הפרשנות הסמלית, מרמזת עמדתו ההלכתית של רבי יוחנן על תפיסת התשובה כצירוף מסיגים - תהליך קשה וכואב שבו מזדכך האדם מן הזוהמה המוסרית שדבקה בו עד שהוא חוזר למצבו הבסיסי, הטוב מיסודו. כמו מטיל המתכת הצרוף, נדרש בעל התשובה, לפי תפיסה זו, לשמור על גרעין אישיותו, על מהותו, אך להיפטר מן המשא שצבר במהלך חיי החטא. בניגוד לאב הנוצרי בסיפור על תאיס, רבי יוחנן אינו תובע מתלמידו לדכא את טבעו, אולם הוא מצפה ממנו לשנות את התנהגותו מן הקצה אל הקצה; הוא רואה בחיוב את עוצמתו של האיש ("כוחך לתורה"), אך שולל מכל וכל את השימוש שעשה בה ריש לקיש בעת שהיה שודד. בית המדרש שלו מקבל בברכה את הגבורה, אולם דורש להשאיר בחוץ את הבריונות.

ריש לקיש, לעומתו, אינו תופס את התשובה כתהליך רגרסיבי של חזרה למצב קודם, "טהור" יותר, או כלידה מחדש. בעיניו, התשובה היא תהליך של התפתחות ליניארית. מי שמבקש לעבור תהליך זה אינו חייב להשליך את עברו מאחוריו; הוא יכול ליטול עמו חלק מן המטען שצבר במשך השנים - אפילו ידע והרגלים שנוצלו לרעה - אל חייו החדשים ולעשות בו שימוש חיובי. בעוד רבי יוחנן מבקש לשמר רק את הפוטנציאל של בעל התשובה, ריש לקיש מייחס חשיבות גם לניסיון האישי שלו, גם אם נרכש בפרק אפל בעברו: כמו כלי המתכת, האדם מגיע לשלמות המיוחלת באמצעות צחצוח ה"אני" החוטא, לא באמצעות הכחדתו.

שורשיה של המחלוקת העקרונית הזאת בין שני הגיבורים מתגלים כבר במפגשם הראשון. לאחר שהחליט ריש לקיש לחזור בתשובה הוא מבקש לשוב לגדה השנייה של הירדן כדי להביא את בגדיו, וככל הנראה גם את כלי נשקו שנותרו שם. בכך הוא מבטא את הרצון להיכנס לבית המדרש עם כל מה שצבר בימי חייו. אולם רבי יוחנן מונע ממנו לשוב לגדה השנייה, והוא עולה מן הנהר עירום כביום היוולדו, כבריאה חדשה.¹⁸ אותה מחלוקת מהותית משתקפת גם בטיעונים השונים שמעלים שני החכמים בדיון תלמודי אחר, שבו הם נדרשים במפורש לסוגיית התשובה:

רבי יוחנן מעגן את תפיסת התשובה שלו בציטוט מדברי הנביא ירמיהו, המדמה את ישראל לאישה שעזבה את בעלה הראשון (האל) ונישאה לאיש אחר (אלילים). לוּ תתגרש האישה מבעלה השני אוסר עליה דין התורה לשוב לבן־זוגה הראשון.²⁰ ואולם האל, למרות האיסור, מבטיח להעניק שוב את חסדו לעם ישראל לאחר שיחזור בתשובה. גם כאן מוצגת מחיקת העבר כתנאי הכרחי להצלחת תהליך התשובה: האל יתעלם כביכול מן התקופה שבה נהה העם אחר הבעלים וישיב את הגלגל לאחור, לתקופת "חסד נעורַיך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה".²¹ לעומת רבי יוחנן, ריש לקיש משמיע אמירה שהפכה, ולא בכדי, לביטוי התמציתי ביותר של דרך התשובה היהודית: "גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות". במילים אחרות, לא זו בלבד שהוא אינו תובע את מחיקתם של הפרטים השליליים מן הביוגרפיה של החוזר בתשובה, אלא שהוא אף טוען כי ניתן להפכם, רטרואקטיבית, ל"זכויות".

כיצד הופכים זדונות לזכויות? גם לכך מספק הסיפור שלנו תשובה. אף שרבי יוחנן "גבר" על חברו במאבקם, ממשיך התלמוד ומתאר את השינוי התודעתי שחל בו עד שהבין מה הפסיד עם מותו של בר־הפלוגתא שלו. נוכח צערו של הרב, מבקשים תלמידיו לנחמו בחברותא שתתאים בדיוק לציפיותיו - כפי שהם תופסים אותן - ומציעים לו חכם האמון על שימורה של המסורת ולא על חשיבה עצמאית. ואולם, מתברר שהצעד הזה רק מצער עוד יותר את הרב. לאחר שנים שבהן הורגל לסגנון הלימוד המשותף עם ריש לקיש, הוא נחשף לגישה אחרת לגמרי. כעת הוא מבין, לראשונה, מה עשה הליסטים בבית המדרש, כיצד תרם עברו הקרימינלי של ריש לקיש לצמיחתו של עולם התורה.

בתור ליסטים התרגל ריש לקיש לחיים של התנגדות. השודד הוא אדם הנמצא מחוץ לחברה וקורא עליה תיגר. כנגד האיום החיצוני הזה נאלצת החברה להתגונן, להתבצר, להתחזק, ובסופו של דבר, אם היא חזקה דייה - להתפתח. בעולם ללא מאבק, לעומת זאת, היא נידונה לקיפאון או, גרוע מכך, לניוון. רבי יוחנן הבין על בשרו את ערכה של ההתנגדות שהציב לו ריש לקיש. בלָָמדו עם רבי אלעזר בן פדת חש רבי יוחנן שהוא על סף התנוונות - לאן יוכל להתקדם אם החברותא שלו רק יענה אמן אחר כל פסיקותיו?²² רק כעת, מאוחר מדיי, הוא מבין את התפקיד שמילא ריש לקיש כ"עזר כנגדו": כאשר נכנס הליסטים לשעבר לבית המדרש, נאלץ אמנם לנטוש את כלי נשקו, אך לא זנח את טקטיקת ההישרדות שלו. כל קביעה הלכתית של הרב זכתה אצלו להתקפה מוחצת. הצורך להגן על דעתו אילץ את רבי יוחנן לחשוב באופן חד ומעמיק יותר, וכך הפכה ההתנגדות למקור של גדילה והתפתחות. כאשר תופס זאת רבי יוחנן, תוקף אותו צער נורא על אבידתו והוא יוצא לרחובות ומבקש את חברו. אולם הפרא שרצה רבי יוחנן לאלף כבר הלך לעולמו, והותיר את רבו ורעו אכול אשמה וגעגועים.

סיפורם הטרגי של רבי יוחנן וריש לקיש, וכמותו גם סיפורם האופטימי של הזונה והתלמיד, חושפים בפנינו עיקרון יסודי בתפיסת התשובה היהודית: האמונה כי האדם הניחם על פשעיו אינו יכול ואינו צריך להתכחש לעברו, משום שהחטא אינו גילוי של רשע מוחלט שיש לכלותו, אלא סילוף שאפשר לתקנו. הודות לתיקון הזה יכולים הדחפים, הנטיות וההרגלים שהופנו לפנים כנגד הטוב, להיהפך למשרתיו הנאמנים. הכוחות שהתסיסו את הריקבון יכולים להזין את החיים; הזרעים שנבטו במאפליה עתידים לתת פרי באור.