ברם, הדמיון בין הסיפורים רק מדגיש את עומק התהום הפעורה בין שתי דרכי התשובה שהם מציגים. ההבדל הבולט הראשון הוא המניע המביא את הגיבור לבית הזונות. הקדוש הנוצרי מונחה על ידי שאיפתו הדתית, ואילו התלמיד היהודי מונע מכוח יצרו הרע. האגדה הנוצרית מציגה אפוא בפנינו קדוש מושלם וחוטאת מושלמת, בעוד שבמדרש היהודי אף אחד מן הגיבורים אינו כליל השלמות: שניהם חוטאים, שניהם חוזרים בתשובה, שניהם זוכים בשכר.

אבל השוני המהותי בין שתי העלילות מצוי בהתנהגותה של הזונה מרגע שחל המהפך בתודעתה. בסיפור היהודי נוטלת הפרוצה אחריות מלאה למעשיה. היא אינה זקוקה עוד לתלמיד הישיבה ואינה מתחייבת לו לכלום; היא פועלת באופן עצמאי לחלוטין. יש לזכור שגם הוא, מצדו, אינו מבטיח לה דבר - לא גאולה ולא נישואין. תאיס, לעומת זאת, מפקידה את עצמה לחלוטין בידיו של האב הנוצרי. סיפורים נוצריים אחרים על אודות זונות־קדושות חוזרים על המוטיב הזה ומבהירים כי האישה החוטאת מוסרת עצמה למושיעה מחשש שיצרה יגבר עליה אם תישאר ולו רגע אחד ללא שמירה.⁸ רק בנקודה אחת במהלך הסיפור נוהגת תאיס כסובייקט עצמאי - כאשר היא מעלה באש את כל רכושה.⁹ גם כאן מתגלה הבדל בולט בין הנראטיבים: הפרוצה המצרייה מתנתקת לחלוטין מכל מה שצברה בעולם החטא, ואילו הזונה מן המדרש לוקחת עמה חלק מרכושה.

תיאורי קליטתן של הזונות החוזרות בתשובה בידי החברה הדתית ממשיכים את אותו הקו: תאיס מבודדת מן הבתולות במנזר - משל היה חטאה מחלה מידבקת - ונדרשת להתייסר ללא הרף על מעשיה הרעים. המומרת היהודייה, לעומתה, מתקבלת כחברה שוות זכויות בקהילת בית המדרש, מבלי שתיאלץ להפגין חרטה או להפנים מודעות של האשמה עצמית; הנוצרייה החדשה נידונה לחיי סיגוף ודיכוי התאוות בתא מחניק, ואילו הגֵרה העצמאית שבה לחדר המיטות, אך הפעם עם בעלה הטרי. גם הנוצרייה, אגב, תזכה לבסוף למיטת כלולות משלה, אך זו תופיע בחיזיון מיסטי, החתן יהיה האל, והאיחוד המיוחל יושג רק לאחר מותה, בתום שלוש שנים של עינויי גוף ומלמול תחינות בתא החתום.¹⁰

ההבדלים שנמנו כאן מציירים תמונה ברורה של שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין ביחס לחטא ולדרכי התיקון. בתיאולוגיה הנוצרית הקדומה איש אינו נקי מרבב; אפילו התינוקות נולדים כשהם נגועים בחטא הקדמון. זכר עוונות העבר מלווה כצל את חיי החוטא הניחם על מעשיו ודן אותו לעיסוק כפייתי בדיכוי עצמי. בשל יצרו הרע מנעוריו, לא יוכל המאמין לגאול את עצמו במו ידיו. עליו לייחל לחסדי האל, למושיע חיצוני. כליאתה של תאיס היא ביטוי סמלי עז רושם למצבו הקיומי של מבקש הכפרה: כותלי תאה מנתקים אותה מן העבר ומגִנים עליה מפני האפשרות שתתפתה לחזור לדרכיה הנלוזות. נוסף על כך, הם גם חוצצים בינה ובין החברה הזקוקה להגנה מפני השפעתה הרעה. בסופו של תהליך התיקון יוכל אמנם החוטא להיטהר, אך רק לאחר שידכא לחלוטין את ה"אני" הישן שלו. כמו עוף החול האגדי הפורש את כנפיו מן האפר, ייוולד המאמין רק מתוך חורבנו הגמור של החוטא. הנצר החדש יפרח רק לאחר גדיעת העץ הישן.

מן העבר השני, תפיסת התשובה המוצגת במדרש מכירה בכך שכל אדם עלול לחטוא, אך גם מאמינה ביכולתו לחזור בתשובה. היא תופסת את החטא כטעות אנושית בעליל, שיש בכוחו של האדם לתקנה. התקבלותו של בעל התשובה אל חיק האמונה תלויה בפעולות שיבצע מרצונו החופשי. ואם אמנם ניחם על מעשיו, אין החברה מתייחסת אליו כאל ברייה מסוכנת, שיש לשמור ממנה מרחק. אדרבה: היא מאמצת אותו אל חיקה ומעניקה לו את האפשרות למצוא בה את מקומו.

חשוב לא פחות: היפוך הלב (הקונברסיה) הנוצרי כרוך במחיקת העבר, ולעתים אף במוות פיזי; היהדות, לעומת זאת, מציעה אפשרות של המשכיות. כפי שראינו, הזונה המתגיירת אינה נדרשת להותיר מאחוריה את כל עברה. היא נכנסת לבית המדרש כשהיא נושאת עמה את מצעותיה הישנים ובחזקתה עדיין חלק מן הממון שצברה בחייה הקודמים. ה"אני" החדש יכול לחיות אפוא עם ה"אני" הישן.

אולם מסקנה זו מעוררת קושיה חדשה: על איזה חלק מעברו המפוקפק רשאי וצריך בעל התשובה לשמור גם בחייו המתוקנים? הזונה אמנם משאירה בחזקתה את מצעותיה ושליש רכושה, אך מותירה חלק ניכר מנכסיה מאחור. כמטאפורה, התיאור הזה מבהיר שהעבר אינו יכול לנכוח בהווה ללא שינוי, והדברים ברורים: לא כל מה שהתחולל בבית הזונות יכול להיעשות בבית המדרש. ברם, מה יש לקחת ומה ראוי להותיר מאחור? בשאלה הזאת עוסק הסיפור הבא.

 

המדרש על אודות התלמיד והזונה רואה בחיוב את עצם קיומה של רציפות ביוגרפית בחייו של בעל התשובה, ואולם הסיפור שבו נדון להלן, המובא כאן בתרגום מארמית, מנסה לברר מהן ההשלכות האישיות והחברתיות של שילוב ה"אני" החוטא בחיים החדשים. במרכזו ניצבים שני אישים מרשימים. האחד הוא ריש לקיש, מגדולי האמוראים, והשני הוא מי שהכניסו לעולם התורה והמצוות, רבי יוחנן:

מפגשם הראשון של רבי יוחנן וריש לקיש הוא מאבק בין טיטאנים. האחד הוא מחכמי ישראל המובילים והשני עומד בראש חבורת שודדים.¹² סצנת הפגישה ביניהם טעונה במיוחד: בעוד הרב יפה התואר טובל בירדן, הליסטים - הסבור שלפניו אישה מושכת - קופץ לנהר כדי לאנוס אותו. למרות האיום, נראה שהרב אינו נבהל כלל למראה הבריון הלהוט המזנק לעברו מן הסבך, ובקור רוח הוא מפטיר לעברו: "כוחך לתורה". השודד המתוסכל, המגלה שמושא תשוקתו כלל אינו אישה, משיב לו בהתחכמות: "יופייך לנשים". קשה להחמיץ את הציניות בתגובתו של ריש לקיש. כפי שאין זה סביר שהרב ישתמש ביופיו כדי לפתות נשים, הוא כמו מטיח בבן־שיחו, כך אין לצפות ממנו, הפושע, לעשות שימוש בכוחו כדי ללמוד תורה.

אולם רבי יוחנן אינו נואש והוא מנסה לפנות לשודד בשפתו שלו, בהציעו לו את אחותו היפה. ההצעה הזאת פולחת את שריונו של ריש לקיש והוא מסכים לה. סביר להניח שאין הוא משתכנע רק בגין האישה היפה שהוצעה לו, אלא גם מכיוון שבעצם ההצעה יש משום הבעת אמון בו וביכולתו. התחייבותו של רבי יוחנן מעידה שדבריו לא היו אמירה בעלמא. הוא מאמין באמת ובתמים באפשרות שהליסטים יהפוך לבן־תורה.

בסצנה הבאה בסיפור אנו כבר מוצאים את שני הגיבורים מתנצחים בבית המדרש. לאחר שנים רבות של לימוד משותף הפך ריש לקיש לסמכות תורנית, וכעת הוא מתפלמס עם רבו וגיסו בשאלה הנוגעת להלכות טומאה וטהרה: מאיזה שלב בתהליך הייצור נחשב כלי המתכת למוצר גמוּר? זוהי סוגיה בעלת חשיבות מהותית מבחינה הלכתית, מאחר שרק לאחר שהכנתו של הכלי נשלמת הוא מסוגל להיטמא. רבי יוחנן קובע כי הכלי נחשב גמור משעה שיצא מן הכבשן. ריש לקיש חולק עליו; לדבריו, מלאכת ייצור הכלי באה אל סיומה רק לאחר שהוברק כיאות. טיעוניו מביאים את בן־שיחו לנקודת רתיחה והוא מסנן לעברו: "לסטים בליסטיותו יודע", והכוונה: "אתה עדיין שודד! לא השתנית כלל!" ריש לקיש ההמום נפגע עמוקות, ונופל למשכב שממנו לא יקום עוד.