השיטה היחסית, חשוב לציין, אומצה בידי היישוב היהודי עוד לפני קום המדינה.²⁷ הודות להיקפה המצומצם של האוכלוסייה היהודית בארץ בתקופת המנדט והודות לסמכויות המוגבלות שהופקדו בידי נבחריה, תפקדה שיטת בחירות זו כהסדר פוליטי סביר, שאִפשר ייצוג של מגוון קבוצות אידיאולוגיות ועדתיות. אלא שמאז השתנו לבלי הכר הנסיבות הפוליטיות והחברתיות והשיטה היחסית הייתה לריחיים על צווארה של מדינת ישראל.

הראשון להתריע על המגרעות המובנות בשיטה ולפעול להחלפתה היה דוד בן־גוריון. כבר באוקטובר 1948 יזם בן־גוריון החלטת ממשלה בזכות הנהגת בחירות רובניות על פי המודל הבריטי. ראש הממשלה הראשון חשש מן האפשרות שהשיטה היחסית לא תעניק לאף מפלגה רוב בכנסת, וממילא תוליד משטר קואליציוני מכביד ומסורבל. הוא ידע שהדבר יגרום לערעור היציבות ויעניק למפלגות הקטנות את הכוח להפיל ממשלות כדי לקדם את ענייניהן הסקטוריאליים. ספקנותו של בן־גוריון אמנם הוכחה בדיעבד כמוצדקת, אבל הצעותיו בעניין זה נדחו מניה וביה על ידי המפלגות הדתיות שחששו, ובצדק, מאבדן בסיסי הכוח וההשפעה שלהן בשיטה הרובנית.

בהמשך דרכו הפוליטית ניסה בן־גוריון לשנות את שיטת הבחירות כמה פעמים נוספות. בספטמבר 1954 החליטה מועצת מפא"י ברוב גדול (חמישים ושניים בעד, שישה נגד) על הכללת שינוי שיטת הבחירות במצעה. ברם, את המסר החשוב יותר העבירו הנמנעים, ארבעים ושבעה איש, שלא נכבשו בלהט הרפורמיסטי של בן־גוריון. ב־1964, שנה לאחר פרישתו השנייה מראשות הממשלה, השתעשע בן־גוריון ברעיון להקים תנועה על־מפלגתית שתחרות על דגלה את הדרישה לרפורמה אלקטורלית. בן־גוריון עוד הספיק לחבור לצורך העניין לערי ז'בוטינסקי וליגאל ידין, אך אז נודע לו שראש הממשלה באותו הזמן, לוי אשכול, כבר סיכל את היזמה בהתחייבו בפני מספר מפלגות קטנות שלא לשנות את השיטה במשך שמונה השנים הבאות. לבסוף, כאשר הקים את רפ"י ב־1965, הציב בן־גוריון את שינוי שיטת הבחירות בראש סדר היום שלה, אלא שעם הצטרפותה לממשלת האחדות הלאומית ביוני 1967 נשכח הנושא בסערת מלחמת ששת הימים.

סוגיית שינוי שיטת הבחירות עלתה על שולחן הכנסת לפחות עשר פעמים בין השנים 1958 ו־1988, ביזמת אישים בולטים מן השמאל, מן הימין ומן המרכז. חלק מן ההצעות, ששיקפו תחושה רווחת של אי־נחת ממגרעות השיטה הקיימת, עברו בקריאה הראשונה.²⁸ ועם זאת, כל הניסיונות להביא לשינוי טורפדו במהירות על ידי הסיעות הקטנות, ובראשן המפלגות הדתיות, שהתחברותן התכופה לקואליציות נתנה בידן את הכוח לחתור תחת כל יזמה לרפורמה אלקטורלית.

אף על פי כן, במקרה אחד לפחות הסתמן סיכוי של ממש לשינוי השיטה. לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1984 פתחו נציגים בכירים של הליכוד והמערך בדיאלוג על שורה של נושאים, מתוך רצון משותף לשבור את שיתוק המערכות הפוליטי־כלכלי, שהוליד מלכתחילה את אותה קואליציה רחבה. אחד הנושאים שנידונו בין הצדדים היה שינוי שיטת הבחירות, בעקבות מפח הנפש שהנחילה לשתי המפלגות הגדולות חודשים ספורים קודם לכן. הפורום המשותף התכנס מספר פעמים בראשותו של שר הכלכלה דאז, גד יעקבי, והחל לגבש תכניות להנהגת שיטה חלופית של בחירות אזוריות חלקיות. אלא שלאחר שיתוף פעולה ראשוני מצד הליכוד, נכנע יצחק שמיר, יושב ראש התנועה, ללחצן של המפלגות הדתיות, שאיימו לנתק עמו כל קשר אם ייתן ידו לשינוי השיטה. גם מנהיג המערך, שמעון פרס, לא נרתם בהתלהבות יתרה לקידום הרעיון, שבו תמך בעבר כאחד ממקימי רפ"י. עד הבחירות של 1988, כבר ננטשה היזמה ונשכחה מלב.

במהלך שנות התשעים נואשו כבר רוב תומכי הרפורמה מן האפשרות להוציאה אל הפועל חרף התנגדותן של המפלגות הדתיות. תחת זאת, הסתפקו בקידום הרעיון של בחירה אישית לראשות הממשלה. שיטה זו, שכזכור יושמה לראשונה בשנת 1996 והופעלה בסך הכל שלוש פעמים עד שבוטלה בשנת 2001, עיוותה לחלוטין את העיקרון העומד ביסוד הבחירות הרובניות. מתן ההזדמנות להטיל פתק אחד בקלפי עבור מפלגה ופתק אחר עבור המועמד לראשות הממשלה הגביר דווקא את כוחן של המפלגות הקטנות. חוץ מרעיון כושל זה, ומן ההעלאה ההדרגתית של אחוז החסימה (העומד כיום על שני אחוזים מכלל הבוחרים), לא בוצעה מאז הקמת המדינה כל רפורמה של ממש בשיטת הבחירות לכנסת ישראל. היזמות החקיקתיות הרבות לשינוי מערכת הממשל המונחות על שולחנה של הכנסת הנוכחית נמנעות, באופן כללי, מעיסוק בשיטת הבחירות.²⁹ משאל שערכתי בין סתיו 2006 לחורף 2007 בקרב חברי הכנסת העלה שעל פי רוב הם תופסים את השיטה הקיימת כתורה מסיני - מי מתוך ייאוש, מי מתוך בורות, ומי מתוך אינטרס אישי צר.³⁰ דומה כי הלחץ העקבי של מצדדי השיטה היחסית עשה את שלו, ומן הרוח הרפורמיסטית שהשרה בן־גוריון נותר מעט מאוד, וזאת דווקא בעת שבה לא ניתן עוד להתעלם מרקבונה של הפוליטיקה הישראלית.

 

מתנגדי שינוי שיטת הבחירות בישראל מונים סיבות שונות לעמדתם. ברוב המקרים הם נוטים להסתיר את חששם מפני חוסר הוודאות הכרוך בשיטה החדשה, העשויה לדון אותם ברותחין באופן אישי.³¹ לפי שר החוץ לשעבר, סילבן שלום, אין צורך בבחירות אזוריות משום ש"ישראל היא מדינה קטנה, והרי אין הבדל בין תל אביב לרמת גן".³² טיעון זה מבלבל, למרבה הצער, בין עקרון האזוריות לעקרון הפדרליזם, שהרי בחירות רובניות לא נועדו לבטא ייחודיות אזורית, אלא ליצור קשר אמיץ בין נבחר לבוחר, קשר שיחליף את מחויבותו של הפוליטיקאי למנגנון המפלגתי במחויבות לתושבי אזור מגורים. גם הטענה שישראל קטנה מכדי לקיים בחירות אזוריות היא חסרת שחר. דנמרק, אוסטריה, פינלנד ושבדיה, כולן מדינות שאוכלוסייתן קטנה או גדולה אך במעט מזו של מדינת ישראל, מקיימות מזה דורות בחירות אזוריות ללא שום קושי; כך נוהגת גם ניו זילנד, שבה חיים כארבעה מיליוני תושבים - מעט יותר ממחצית אוכלוסייתה של ישראל.³³ דא עקא, שעובדות אלו אינן מצליחות לסדוק את עמדתם העיקשת של מתנגדי הבחירות האזוריות בישראל.³⁴

בין מגִני השיטה הקיימת יש הגורסים כי בחירות אזוריות תכפינה על חלק מהבוחרים נציגים שעבורם לא הצביעו ושעם השקפותיהם אין הם מזדהים.³⁵ זהו טיעון בעייתי למדיי מבחינה פוליטית ומוסרית, בהתחשב בכך שהשלמה עם הפסד אמורה להיות ערך יסוד משותף לכל השחקנים הנוטלים חלק בדמוקרטיה מתפקדת. יתר על כן, נציג אזורי אשר יעדיף לשרת רק קבוצה מסוימת בתוך אזור הבחירה שלו עלול שלא להיבחר מחדש, משום שמועמד אחר ישכיל להשתמש בקולותיהן של הקבוצות המופלות - גם אם אינו נמנה עמהן - כדי לתפוס את מקומו. ואמנם, פוליטיקאים הנבחרים על בסיס אזורי נוטים להתרחק מכיתתיות, הן משיקולים תועלתניים והן משום שהשיטה הרובנית מטפחת את הפרגמטיות, המקלה מטבעה את המגע עם אוכלוסיות מגוונות, וממילא גם את היכולת לייצגן.

מתנגדים אחרים לשינוי שיטת הבחירות סבורים שחבר כנסת אשר ייבחר על בסיס אזורי יתמסר לטיפול בעניינים מקומיים ויזניח, בתוך כך, את סדר היום הלאומי.³⁶ ברם, ניסיונן הפוליטי של מדינות המקיימות בחירות אזוריות אינו מלמד על הבדל כלשהו בין רמת המחויבות והיעילות של הנבחרים המקומיים ובין זו של הנבחרים הארציים. אמת, השיטה האזורית נוטעת בלב הבוחרים את הציפייה כי נבחריהם לא ישכחו את צורכיהם המקומיים. ואכן יש להניח שהשיטה האזורית תעודד נבחר ציבור המבקש, למשל, לדון בהצעת תקציב, לשקול את היתרונות ואת המגרעות של אותו תקציב מבחינת אזור הבחירה שלו; אלא שבו זמנית יעמדו לנגד עיניו גם שיקולים אחרים - כמו החשש מפני תגובת בוחריו אם יכשיל את התקציב ויגרום בכך להפלת הממשלה ולהקדמת הבחירות. בסופו של דבר, נציג הנבחר באופן מקומי נדרש לתת דין וחשבון על פעולותיו בפני הציבור ששלח אותו לפרלמנט, בעוד שנבחר ציבור בשיטה היחסית אינו צריך לחשוש באותה מידה מפני האפשרות שייענש באופן אישי אם ימעל באמון בוחריו.³⁷

טיעון אחר שמשמיעים מתנגדי הרפורמה האלקטורלית הוא שבחירות אזוריות אינן מתאימות למדינה בעלת מרקם חברתי עדין, דוגמת זה המאפיין את ישראל. השיטה הרובנית, כך הם טוענים, תפגע בייצוג של אוכלוסיות ייחודיות, כמו החרדים, הערבים, הדרוזים והדתיים־הלאומיים, ותוביל לניכורן מהמדינה. אכן, אין חולק על כך שההרכב החברתי בישראל הוא ייחודי, וברור שיהא זה בלתי נבון להתעלם מהיבטיו הפוליטיים; ואף על פי כן, בחירות אזוריות לא תפגענה בהכרח בקבוצות ייחודיות. בשיטה האזורית, המפלגות הגדולות תיאלצנה להציב מועמדים שיהיו מקובלים גם על אוכלוסיות ייחודיות אלו, יהא מוצאם אשר יהא. בארצות־הברית, למשל, נוטים ריכוזים גדולים של מצביעים שחורים ויהודים להצביע, באופן מסורתי, עבור מועמדי המפלגה הדמוקרטית, אפילו אינם שחורים או יהודים.