הדפסה
גרסת PDFמצב זה לא ישתנה כל עוד מונהגת בישראל שיטת בחירות המתנה כל כניסה למערכת הפוליטית באישורם של עסקנים מפלגתיים ואחר כך בציות להם. כפי שחזה בגהוט בנתחו את השיטה היחסית, פוליטיקאים ישראלים הם "בעיקר אנשי מפלגה", ובתור שכאלה הם "אינם מחפשים עצמאות אלא כפיפות". אין פלא אפוא שרוב הפוליטיקאים בישראל הם נושאי כלים לשעבר של פוליטיקאים אחרים, או ילדיהם של מנהיגי העבר.
קטגוריה בפני עצמה הם הגנרלים בדימוס. בניגוד להנחה הרווחת, מקומם הייחודי של הגנרלים בפוליטיקה הישראלית איננו רק תולדה של הסכסוך המתמשך בין המדינה היהודית לשכנותיה, אלא גם תוצאה של שיטת הבחירות הקיצונית המונהגת כאן. קצינים בכירים במילואים מהווים חלק קבוע ומרכזי מן הנוף הפוליטי הישראלי כבר למעלה מארבעים שנה, משום שהפוליטיקאים האפורים שמצמיחה השיטה היחסית זקוקים להם. פוליטיקאים אלו - "אנשי המפלגה", כפי שמכנה אותם בגהוט - מעוניינים לעטר את רשימותיהם בשמותיהם של אנשים המתברכים בכריזמה שהם עצמם חסרים. אלא שמרגע כניסתם למערכת נאלצים גם הגנרלים לסור למרותם של עסקנים ומרכזי מפלגות. גרוע מכך, גם כשגנרלים אלו ניחנים בסגולות מנהיגותיות, הם חסרים לעתים קרובות ניסיון פוליטי. הרקע הביטחוני העשיר שלהם אינו מחפה על בורותם בעניינים אזרחיים. יש להניח שרובם היו נכשלים בבחירות מקומיות, משום שהבוחרים מעדיפים מועמדים המגלים בקיאות בנושאים הקרובים ללבם - כגון שכר המורים, ביטוח הבריאות וחשבונות החשמל - על פני אלה המתמקדים בסוגיות של מלחמה ושלום.
כך מונצח ניתוקה של הפוליטיקה הישראלית מן המבוע של החיים הציבוריים בכל מדינה דמוקרטית - כלומר, הדיאלוג הרציף עם קהילת בוחרים אורגנית, שהוא תנאי הכרחי להשקתה של קריירה פוליטית בכל ארצות המערב. תחת זאת, פוליטיקאים ישראלים מדווחים לכמה אלפי, או מאות, חברי מרכז מפלגה, או גרוע מכך, למנהיג בודד שלו הם חייבים את מקומם בכנסת.25
נזקיה של השיטה היחסית אינם מסתכמים בהשחתת הנורמות האישיות של נבחרי הציבור; היא מחבלת גם ביכולתן של ממשלות להתמודד כראוי עם נושאים שנויים במחלוקת, שהטיפול בהם אינו סובל דיחוי. בהקשר זה ראוי להזכיר מספר פרקים דרמטיים בתולדות המדינה.
תכנית הייצוב הכלכלית של שנת 1985, למשל, הוצגה על ידי איש הליכוד ושר האוצר דאז, יצחק מודעי, ותאמה את המצע הכלכלי הליברלי של מפלגתו, אולם נתקלה בהתנגדות עזה מצד הלובי הפופוליסטי בליכוד, שנאבק נגד ביטול הסובסידיות למוצרי היסוד, נגד הקפאת השכר במגזר הציבורי ונגד העלאת הריבית. למרבה המזל, התכנית זכתה לבסוף לאישור הממשלה - אם כי ברוב זעום - והצילה את המשק מהתמוטטות. המשבר אמנם הסתיים בכי טוב, אך השיטה היחסית האריכה והחמירה אותו עד לסף אסון, משום שהיא אפשרה את הפיכתו לכדור משחק בידי עסקנים.
גם התמודדותה של הכנסת עם הבעיה הטריטוריאלית, הרודפת את ישראל מאז מלחמת ששת הימים, הושפעה לרעה מנטייתה של השיטה היחסית להיטיב עם הקיצוניות. תהא אשר תהא דעתנו על תנופת ההתיישבות בשטחים בשנות השמונים ועל הסכמי אוסלו בשנות התשעים, אי־אפשר להכחיש ששני תהליכים אלו הושפעו במידה רבה על ידי סדר היום האידיאולוגי של 'גוש אמונים' ו'שלום עכשיו'. תנועות חוץ־פרלמנטריות אלו הביאו לרדיקליזציה של דיון ציבורי שמוטב היה אילו נותר מאופק ופרגמטי, כפי שאכן היה בתחילת דרכו. אותן תנועות שוליים ניצלו את הפיצולים הכרוניים שהולידה השיטה היחסית, ויצרו את הרושם המוטעה שמדינת ישראל חצויה בשאלת השטחים בין שתי חלופות קיצוניות.
השיטה היחסית הנהוגה בישראל לא רק הקצינה את העמדות הפוליטיות של המחוקקים, אלא אף הוזילה אותן. ב־1994 החליטו שלושה חברי כנסת מסיעת צומת להעניק את תמיכתם לתהליך אוסלו בתמורה לעמדות שלטוניות, ובכך גיבו מדיניות שלה התנגד קהל בוחריהם (ובשלב ההוא, על פי משאלים, גם רוב הציבור). המהלך של עריקי צומת - שמנהיגם, גונן שגב, צורף לקבינט המצומצם של יצחק רבין, ולימים הורשע ונכלא בשל מעורבותו בסחר בסמים - צלח בידם משום שהשיטה היחסית אפשרה להם ליהנות מהשילוב הייחודי של אלמוניות וכוח; במערכת פוליטית המבוססת על שיטת בחירות רובנית לא זו בלבד שלא היו זוכים לפריבילגיה זו - ספק רב אם היו נבחרים מלכתחילה לכנסת.
לבסוף, הואיל והשיטה היחסית איננה דורשת מן המחוקק לעסוק בשירות קהילת בוחרים, נוטים חברי כנסת רבים לראות במושב הפרלמנטרי לא יותר מקרש קפיצה למינוי מיניסטריאלי. למעשה, בעיני מחוקקים רבים, אין טעם בקריירה פוליטית שאינה מובילה למינוי ממשלתי. בתנאים הללו, הלחץ שמפעילים אלה הנמצאים מחוץ לזרוע המבצעת על אלה המצויים בתוכה צפוי להתמיד ואף להחריף. כך נוצרים התנאים המאפשרים חלוקת שררה בלא התחשבות בכישורים, החלפת שרים בלא התחשבות בביצועיהם, הקמת משרדים ממשלתיים בלא התחשבות בנחיצותם, והפלת ממשלות בטרם עת, בלא התחשבות באינטרס הציבורי.
איך הגענו לשפל הזה?
שיטת הבחירות הישראלית אמנם לא נולדה בחטא, אולם היא נולדה בסערה. ב־28 באוקטובר 1948, בטרם נדמו קולות מלחמת העצמאות, דיווח יושב ראש ועדת הבחירות, דוד בר־רב־האי, למועצת המדינה הזמנית על ההכנות לקראת הבחירות הכלליות הראשונות במדינה היהודית:
הוועדה ידעה… שאין היא באה ליצור חלק של חוקת היסוד של מדינת ישראל, ושהיא יוצרת רק תקנות לבחירות חד־פעמיות כדי לאפשר את קיום האסיפה המכוננת, והיא, האסיפה המכוננת, תוכל ותהיה רשאית ליצור את חוקת היסוד, ובתוכה תמצא את מקומה חוקת בחירות. ולכן מבקשת הוועדה לא לגשת להצעה, שהיא מביאה כיום, באותה אמת־מידה ובאותן ההבחנות, שבלי כל ספק הייתם רשאים לגשת בהן, אילו היו מביאים לפניכם הצעה לחוקת בחירות, שהיא חלק של הקונסטיטוציה העתידה של מדינת ישראל. כוונתנו הייתה הפעם ליצור אפשרות טכנית במהירות מקסימלית, לבצע בחירות בצורה כזאת, שתשקפנה את יחסי הכוחות האמיתיים בתוך המדינה המתהווה.
לאחר בירורים רבים הסתלקו רבים מחברי הוועדה מתפיסתם היסודית את חוקת הבחירות ומתמיכתם בשיטות בחירות הנראות להם כרצויות בחיי מדינה יציבים, וקבעו את עמדתם מתוך מגמה להיאחז בצורה ובשיטה, שתאפשר ביצוע בחירות מהיר וטוב. לכן לא הקדישה הוועדה זמן רב לבירור של שיטות בחירות אפשריות להלכה, ואם כי נמצאו בוועדה גם חברים, הדוגלים עקרונית בשיטת בחירות אזורית, וחברים הסבורים שבתנאים נורמליים במדינת ישראל השיטה הרצויה ביותר היא שיטה יחסית אזורית, הרי כמעט כולם… הגיעו לידי מסקנה, שבשלב זה ובבחירות אלה ובמסיבות שאנחנו נתונים בהן, במסיבות של מלחמה וגיוס חלק גדול מאזרחי המדינה והימצאם ביחידות צבא, אין הוויכוח התיאורטי הזה חשוב. אם אנו רוצים כיום לבצע בחירות מהירות, אין לנו עצה אחרת, אלא לבחור בשיטת בחירות יחסית־ארצית. כל שיטה אחרת דורשת הכנות מסובכות הרבה יותר ואינה ניתנת לביצוע תוך תקופה קצרה.26
כפי שעולה מן הדברים הללו, יסודותיה של השיטה הפוליטית הישראלית הונחו בחיפזון רב, בתנאים של מצב חירום לאומי. במקביל למאבק על קיומה, נאלצה המדינה לקבע במהירות את ריבונותה החדשה על ידי הקמת בית מחוקקים, ובנסיבות אלו לא נותר די זמן לדיונים תיאורטיים נינוחים וממצים מן הסוג שליווה את כינונן של דמוקרטיות מודרניות אחרות.
