הדפסה
גרסת PDFשרשרת הדורות של המסורת היהודית תופסים חז"ל, כידוע, מקום מיוחד; התנאים והאמוראים העמידו לנו גוף מחשבה ויצירה בעל מעמד מכונן והציבו בפנינו מופת דתי, אינטלקטואלי ומוסרי מן המעלה הראשונה. והנה, אפילו בנוף אנושי זה של נפילים מיתמרת דמותו של רבי עקיבא מעל כל השאר. בקרב בני־דורו זכה רבי עקיבא להערכה לא רק בזכות ידענותו המופלגת בתורה, אלא גם הודות ליצירתיות שאפיינה את פרשנויותיו. אחד הסיפורים המפורסמים בתלמוד מתאר את ההתפעלות שחש משה בכבודו ובעצמו נוכח כישוריו של התנא:
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו של עולם, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות [של תלמידי רבי עקיבא] ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקדוש ברוך הוא, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני.1
ואולם, אף שרבי עקיבא הותיר אחריו דברי פרשנות וביאורים רבים לתורה, הפרטים האוטוביוגרפיים על אודותיו מעטים ביותר. כל שיש בידינו הן רק אנקדוטות ספורות ממקורות רבניים. אם נצרף את פיסות המידע שברשותנו אלה לאלה, יתקבל בידינו דיוקן מקוטע אך מרשים של אישיות בלתי רגילה, שניחנה באופטימיות יוצאת דופן. תכונה זו לא רק סייעה בידו לגבור על האתגרים הקשים שזימנו לו נסיבות חייו, אלא אף תרמה בעקיפין לרווחתו של העם היהודי כולו, בהפיגה מעט את הקדרות שאפפה אותו לאחר חורבן ירושלים:
רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא… היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק?… אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב (ישעיהו ח) "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו"… אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב (מיכה ג) "לכן בגללכם ציון שדה תחרש". בזכריה כתיב (זכריה ח) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם"… עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.2
חשיבותה של האופטימיות, והיכולות הצפונות בה, בוודאי אינן בגדר חידוש מרעיש. בדיסציפלינות רבות, ובהן הפסיכולוגיה, הספורט, ואפילו הרפואה, עמדו זה מכבר על כוחה של החשיבה החיובית, במיוחד במצבי מצוקה ולחץ. ברם, רק לאחרונה הפכה התופעה מושא לבחינה רצינית, ובמקומות שונים בארצות־הברית נערכים מחקרים המוקדשים לחשיפת מאפייני האישיות ה"אופטימית", ניתוח הגורמים המאפשרים את התגבשותה והצבעה על יתרונותיה וחסרונותיה.
מרטין סֶליגמן, חוקר מאוניברסיטת פנסילבניה ומייסדה של אסכולת "הפסיכולוגיה החיובית", הקדיש חלק גדול מן הקריירה שלו לחקר האופטימיות. לדברי סליגמן, מאז פרויד התמקדה הפסיכותרפיה בעיקר בהיבטיה השליליים של נפש האדם. אף שמחלות נפש הן, ללא ספק, נושא מחקר חשוב, ההתמקדות בכשלי המוח האנושי ובהם בלבד - תופעה שסליגמן מכנה בשם "פסיכולוגיה שלילית" - עלולה להביא לתוצאות לא־רצויות ולהעצים, כדברי הפסיכולוג פול ויץ, את "מנטליות הקרבן המאפיינת את החברה האמריקנית בימינו". לדידם של פסיכולוגים רבים, כותב ויץ, "כולנו קרבנות לטראומות עבר, להתעמרות ולהזנחה בידי אחרים". ואם כולנו אכן קרבנות, כי אז "איננו אחראים למעשינו הרעים, שאינם אלא תוצאה של דברים שאחרים עוללו לנו". בדרך זו שינתה הפסיכולוגיה "את הדרך שבה רובנו חושבים על עצמנו" - ולא לחיוב.3
גם המוניטין של סליגמן, יש לומר, נשען בתחילת דרכו על ההתמקדות בשלילי. ניסוייו המוקדמים הוקדשו למה שכינה "חוסר אונים נרכש". בניסויים אלו הראה סליגמן כי מערכים נפשיים מסוימים נוטים יותר לייאוש בהשוואה לאחרים. ועם זאת, כפי שמסביר ויץ, סליגמן הגיע בסופו של דבר למסקנה ש"כדי לאזן את האופן שבו אנו תופסים את האדם שומה עלינו להכיר במאפיינים אנושיים חיוביים כבעלי יכולת לרפא חלק גדול מן הפתולוגיות שלנו וגם לסייע במניעתן מלכתחילה של בעיות פסיכולוגיות עתידיות".4 כך נולדה הפסיכולוגיה החיובית, ה"מדגישה תכונות המקדמות אושר ורווחה, כמו גם סגולות אופי כאופטימיות, טוב־לב, סיבולת, התמדה והכרת תודה".5
ספרו הראשון של סליגמן בתחום, אופטימיות נרכשת, שראה אור ב־1990, ניסה לעמוד על תכונותיה של האישיות האופטימית. ספר זה עשוי לשמש בידינו כלי רב־ערך להבנת החשיבות שייחסו חז"ל לגישתו החיובית של רבי עקיבא, האופטימיסט בה"א הידיעה של התלמוד. יתר על כן, כפי שניווכח, הוא עשוי גם לזרות אור על הצלחתו של העם היהודי לשרוד - ואף לשגשג - לאורך כל שנותיה המפרכות של הגלות.
סליגמן פותח את דיונו בהבחנה בין אלה הנוטים לאופטימיות ובין אלה שאינם נוטים לה:
כיצד אתה חושב על הגורמים לצרות, הקטנות והגדולות, הפוקדות אותך? ישנם אנשים - אלה המתייאשים בקלות - שנוהגים לומר על צרותיהם: "זה אני, זה יימשך לנצח, זה חותר תחת כל מה שעשיתי".הדרך הרגילה שבה אתה מסביר אירועים שליליים שקורים לך אינה מתמצה רק במילים היוצאות מפיך כאשר אתה חווה כישלון. מדובר בהרגל חשיבה שנרכש בילדות ובהתבגרות. הסגנון ההסברי שלך נובע ישירות מתפיסתך את מקומך בעולם - האם אתה סבור שיש לך ערך ושאתה ראוי לו, או לחילופין, שאתה מיותר וחסר תקנה. זהו המדד המובהק להיותך אדם אופטימיסט או פסימיסט.6
ההבדל החשוב ביותר בין אופטימיסטים לפסימיסטים, לדברי סליגמן, הוא "הסגנון ההסברי" שלהם - הדרך שבה הם מסבירים לעצמם ולאחרים את צרותיהם: "אלו שמתייאשים בקלות מאמינים שהגורמים לדברים הרעים שקורים להם הנם קבועים".7 לעומתם, אלה ש"דוחים את תחושת חוסר האונים סבורים שהסיבות לקשיים שפקדו אותם הן זמניות".8 במילים אחרות, בעוד שהפסימיסטים חשים שלא יוכלו להתגבר על פגמיהם, האופטימיסטים משוכנעים כי יצליחו בכך.
כך אירע גם לרבי עקיבא, שנוכח בשלב מסוים - ומאוחר יחסית - בחייו כי הוא בור ועם־הארץ. במקום לשקוע בייאוש ובתסכול, הוא הבין שאין זה מצב קבוע, וכי יש ביכולתו להתגבר על חסרונותיו:
מה היה תחלתו של ר' עקיבא? אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא אי אתה קורא (איוב יד) "אבנים שחקו מים". מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. אמר לו: רבי למדני תורה… כתב לו אלף בית ולְמדהּ… היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה.9
לימודיו של רבי עקיבא החלו אפוא רק בגיל ארבעים; עד אז היה רועה צאן עני וחסר השכלה. לאחר שהשפיל עצמו עד כדי לימוד בחברת זאטוטים, קנה שליטה במקרא והפנה את תשומת לבו לתחום הסבוך של התורה שבעל פה. רבי אליעזר, שנעשה מאוחר יותר למורו, הגיב בתחילה בקרירות לתלמיד החדש:
הלך וישב לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיוון שאמרו לו הלכה אחת, הלך וישב לו בינו לבין עצמו. אמר: אלף זו למה נכתבה? בית זו למה נכתבה? דבר זה למה נאמר? חזר ושאלן והעמידן בדברים.10
שלוש עשרה שנה עשה רבי עקיבא, נכנס אצל רבי אליעזר ולא היה יודע בו. וזו היא תחילת תשובתו הראשונה לפני רבי אליעזר. אמר לו רבי יהושע: הלא זה העם אשר מאסת בו. צא נא עתה והילחם בו.11
רבי עקיבא חווה השפלה ודחייה מתמשכות: אדם בוגר, בן ארבעים, שלא למד טקסט מעודו, מגיע לבית המדרש. ראש הישיבה מתעלם ממנו ודוחה אותו במשך למעלה מעשור. אילו תכונות אופי נדרשות כדי לעמוד במצוקות אלו ולהפוך - בסופו של דבר - לאישיות התורנית הגדולה של הדור?
