ה

ההתקרבות בין האנושי לאלוהי היא רק אחת מן המטרות שהמצוות חותרות להגשמתן. ההלכה היא מערכת נורמטיבית ענפה ומסועפת, המסדירה תחומים שונים ומגוונים של הקיום האנושי: יחסים חברתיים, תהליכים פוליטיים, קשרים כלכליים, פעילויות פנאי, חיי משפחה - אפילו תפקודים גופניים בסיסיים. מובן שאי־אפשר להעמיד בניין כה מורכב על עיקרון תיאולוגי אחד ויחיד. ועם זאת, המצוות שנידונו כאן אמנם נוגעות ברובד העומק של ההלכה ובדחף היסודי הטוען אותה בחיוניות וביכולת התמדה רבה כל כך. הדחף הזה, אם נידרש להגדיר אותו בתמציתיות, הוא ההשתוקקות העזה "להיות עִם" אלוהים: לפרוץ את הגבולות המנטאליים והפיזיים של ההוויה הנבראת ולהתחבר עם הבורא עצמו, עם "מי שאמר והיה העולם". היהדות אינה מקבלת את האפשרות של התמזגות האדם עם האל, אולם היא מכירה בעוצמת הערגה של הסופי אל האינסופי ומעניקה לה ביטוי הולם.

במאמר זה הבחנתי בין שתי דרכים של היות־עם־אלוהים - או דבקות - בדת היהודית: הדרך ראשונה היא קירוב האלוהי אל האנושי, תהליך המתרחש בעיקר במישור התודעתי־החווייתי של המאמין, החש בנוכחותה של השכינה במהלך הטקסים היומיומיים שהוא עורך על פי ציוויי התורה; הדרך השנייה היא קירוב האנושי אל האלוהי, באמצעות העמקת הזדהותו של היהודי עם טעמו המוסרי של הקדוש ברוך הוא וחיקויו בפעלתנות יצירתית, אך גם - בסיומו של כל שבוע עבודה - במנוחה ממלאכה.

משתי הדרכים הללו נגזרות אפוא אסטרטגיות שונות של חתירה לדבקות בעולם ההלכתי - אולם חשיבותן אינה מסתכמת בכך. כל אחת מהן מייצגת נקודת מבט מסוימת ביחס למעמדו של האדם בפני האל: רוב המצוות המנכיחות את האלוהות במישור הארצי, ובהן התפילה, קביעת המזוזה, ההתעטפות בציצית והנחת התפילין, הנן הצהרות חגיגיות על קבלת עול מלכות שמים; הדמות האנושית המשתקפת בהן היא של נתין נאמן ושפל רוח, המציית בהכנעה לרצונו של ריבון העולמים. מן העבר השני, האידיאה של ההידמוּת לקדוש ברוך הוא מעוגנת ברעיון כי האדם הוא ברייה עילאית, אשר נבראה בצלם אלוהים, ועל כן ניחנה בפוטנציאל עצום, בלתי מוגבל כמעט, של צמיחה רוחנית ומוסרית.⁷⁸ ההכרה בשניות המהותית הזאת של המצב האנושי עוברת כחוט השני במחשבה וביצירה היהודית מראשיתה ועד ימינו, אך איש לא היטיב לנסחה יותר מן המשורר המקראי, נעים זמירות ישראל, הקורא: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו׃ ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו".⁷⁹

למרבה האירוניה, האיכויות הנעלות שרוכש האדם כאשר הוא מתאמץ לגשר על הפער בינו ובין האלוהים מעידות על הפן החיובי בקיומו של פער כזה. אף שאנו חותרים לצמצום המרחק בין השמימי לארצי, אל לנו להתעלם מן היתרונות הטמונים בו עבור האנושות: האמונה כי האדם הוא נזר הבריאה, בן טיפוחיו של הקדוש ברוך הוא, ממלאת אותנו גאווה וממריצה אותנו ליזום מפעלים מעוררי השתאות, אך ההבנה כי אנו רק יצורים בשר ודם, בני־תמותה רצוצים הניצבים בחיל ורעדה בפני מלך מלכי המלכים, נוטעת בנו ענווה שיש עמה מעלות מוסריות רבות. הגדולה האנושית ניזונה מן המתח בין שתי אמיתות מכוננות אלו, וייתכן שהיינו נאלצים לוותר עליה לו ניתנה לנו ההזדמנות לחזור באמת ובתמים לחיקו של האל ולאבד בו את עצמותנו. לפיכך, הגעגועים והכמיהה אל האלוהות, הממלאים תפקיד מרכזי כל כך בחוויה הדתית, אינם בהכרח סימפטומים של משבר קוסמי או של קרע מטאפיזי שיש לאחותו. אפשר שהם המחיר שעלינו לשלם עבור החסד שעשה עמנו בורא עולם, כאשר יצר אותנו בצלמו, חונן אותנו ברצון חופשי ושילח אותנו למצוא את דרכנו ביקום נורא ונפלא זה, מעשה ידיו להתפאר.

 

---

יוסף יצחק ליפשיץ הוא עמית בכיר במרכז שלם.

 

הערות

 

המחבר מבקש להודות לאסף שגיב על עזרתו בכתיבת המאמר.

1. ישראל לוין, כתר מלכות לרבי שלמה אבן גבירול (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשס"ו), פסקה ג, עמ' 257 (להלן כתר מלכות).

2. ישראל לוין, "'כתר מלכות' לר' שלמה אבן גבירול ומאבק האדם בחטא", הארץ, 11 בנובמבר, 2005. כן ראה לוין, כתר מלכות, עמ' 34-28.

3. לוין, כתר מלכות, פסקה מ, עמ' 290-289.

4. ישעיה מ:יח.

5. רמב"ם, מורה נבוכים, תרגם מיכאל שוורץ (תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשס"ג), חלק א, פרק לה, עמ' 83 (להלן מורה נבוכים). דעה מנוגדת הביע רבי משה תקו, "ספר כתב תמים", בתוך אוצר נחמד (וינה: יצחק בלומענפעלד, תר"ך), עמ' 99-58.

6. ויליאם ג'יימס, החוויה הדתית לסוגיה, תרגם יעקב קופליביץ (ירושלים: מוסד ביאליק, 1949), עמ' 45-44.

7. קרל בארת, יסודות הדוגמטיקה הנוצרית, תרגם רן הכהן (תל אביב: רסלינג, 2004),
עמ' 111, 114.

8. דוגמה מפורסמת לעמדה עקרונית זו ניתן למצוא בפרק ג של ביטול עיקרי דת הנוצרים, חיבורו הפולמוסני של חסדאי קרשקש, שבו מסביר הפילוסוף היהודי בן המאה הארבע־עשרה כי האמונה באלוהותו של ישו מנוגדת בתכלית ל"מושכל האמתי שאין שייך שום גופניות והגשמה גסה כזו באלוהות, אלא הכל הוא רוחני ואין בו שנוי ותמורה מזמן היותר קדמון עד הזמן היותר מאוחר בלי תכלית וגבול".

9. גרשום שלום, ובעקבותיו רבים מתלמידיו, החזיק בדעה שתופעת האוניו־מיסטיקה זרה למסורת הקבלית. לטענתו, "רק במקרים נדירים ביותר מבטאת האקסטזה איחוד של ממש עם האל, שבמהלכו מקריבה עצמה האינדיבידואליות האנושית להתעלות של הזרם האלוהי. גם במצב תודעה אקסטטי זה מוסיף המיסטיקן היהודי לשמור על תחושה של מרחק בין הבורא לברואו". ראה Gershom Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism (New York: Schocken, 1946), pp. 122-123 (להלן זרמים עיקריים). חוקר הקבלה משה אידל יצא כנגד מוסכמה זו. לדבריו, ניתן לאתר ביטויים אוניו־מיסטיים בספרות הסוד היהודית, ובכלל זה בכתבי המקובל אברהם אבולעפיה, ובכתבי דמויות מן הדור הראשון בחסידות. ראה משה אידל, קבלה: היבטים חדשים (תל אביב: שוקן, תשנ"ג), עמ' 91-77. למותר לציין, בהקשר זה, שרוב הדמויות שעליהן נסמך אידל רחוקות מאוד מדרך המלך. אבולעפיה הוחרם בידי הרשב"א, ואף על הדור הראשון של החסידים יצא קצפם של רוב רבני ישראל בדיוק בגלל אותה יומרה לאיחוד עם האל.

10. בבלי סוכה ה ע"א.

11. דברים יג:ה.

12. ראה, למשל, בבלי סנהדרין סד ע"א: "אתם בית ישראל אינן כן (במדבר כה) - 'הנצמדים לבעל פעור' - כצמיד פתיל, (דברים ד) 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם' - כשתי תמרות הדבוקות זו בזו. במתניתא תנא 'הנצמדים לבעל פעור' כצמיד על ידי אשה, 'ואתם הדבקים בה' אלהיכם' דבוקים ממש".

13. ראה אברהם יהושע השל, תורה מן השמים באספקלריה של הדורות, כרך א (לונדון: שונצין, תשכ"ב), עמ' 155-153. לדברי השל, המחלוקת על הדבקות היא מחלוקת בין רבי ישמעאל הריאליסט ובין רבי עקיבא המיסטיקן. כן ראה אידל, קבלה: היבטים חדשים, עמ' 57-56, והערות 11-9 בעמ' 305.

14. שלום, זרמים עיקריים, עמ' 123.

15. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, תרגם יהודה ב"ר שמואל אבן שמואל (תל אביב: דביר, תשל"ג), מאמר ב, סעיף מו, עמ' עג.

16. לטענת חז"ל, השכינה לא שרתה בבית המקדש השני. "ואמר רב שמואל בר איניא מאי דכתיב (חגי א) 'וארצה בו ואכבד' וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה"א - אלו חמישה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן: ארון וכפורת וכרובים, אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים". בבלי יומא כא ע"ב; וראה גם רש"י בפירושו לחגי א:ח.

17. רודולף אוטו, הקדושה, תרגמה מרים רון (ירושלים: כרמל, 1999), עמ' 13, 17.

18. אוטו, הקדושה, עמ' 18-17.

19. ישעיה ו:ג.

20. מכתבו של אוטו מצוטט אצל: Rudolf Otto, “Buddhism and Christianity: Compared and Contrasted,” trans. Philip C. Almond, Buddhist-Christian Studies 4 (1984), p. 101.

21. בבלי תענית ב ע"א. וראה גם רמב"ם, משנה תורה, ערך יצחק שילת (ירושלים: הוצאת מעליות שעל יד ישיבת "ברכת משה" מעלה אדומים, תשס"ו), הלכות תפילה וברכת כהנים א, א, עמ' כ: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר (שמות כג) 'ועבדתם את ה' אלהיכם', מפי השמועה אמרו שעבודה זו היא תפילה, ונאמר 'ולעבדו בכל לבבכם', אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב, זו תפילה".

22. בבלי סנהדרין כב ע"א.

23. שולחן ערוך, אורח חיים, צח.

24. בבלי ברכות ו ע"א.

25. דברים ו:ד-ט.

26. דברים יא:יג-כא.

27. דברים ו:ד-ט.

28. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה ו, יג, עמ' פו.

29. mnemonic device - מתקן או שיטה המסייעים לפעולת הזיכרון.

30. ראה למשל רש"י, בבלי פסחים ד ע"א, ד"ה חובת הדר: "לפי שהיא משמרתו". כן ראה בבלי עבודה זרה יא ע"א וכן ירושלמי פיאה א, א. אמונה זו קשורה, כמובן, לאירוע המשתקף במצווה: ההגנה שלה זכו בני ישראל מפני מכת בכורות כאשר התיזו את דם קרבן הפסח על משקופי בתיהם במצרים. ראה שמות יב:כא-כב.

31. רבי יהודה הלוי, ספר הכוזרי, מאמר ג, סעיף יא, עמ' קז-קח.

32. ירושלמי ברכות א, ב.

33. מדרש תהלים המכונה שוחר טוב, צ.

34. אברהם ישעיהו קרליץ, ספר חזון איש על ענייני אמונה, ביטחון ועוד (ירושלים: הוצאת הרב שמואל גריינמן, תשנ"ז), פרק א, ט.

35. יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, "וביקשתם משם", בתוך איש ההלכה - גלוי ונסתר (ירושלים: ספריית אלינור, הרשות המשותפת לחינוך יהודי ציוני והמחלקה לחינוך ותרבות תורניים בגולה, תשל"ט), עמ' 190.

36. ויקרא רבה כה, ג.

37. בבלי שבת קלג ע"ב. וראה זהר חדש, כרך ב, מגילת רות, נא ע"א.

38. רמב"ם, ספר המצוות לרמב"ם, תרגם ר' משה אבן תבון (ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"ם), עשה ח, עמ' קנח. ראה גם מורה נבוכים, חלק א, פרק נ"ד, עמ' 135-130.

39. ויקרא כ:כו.

40. ספרא קדושים פרשה י.

41. ויקרא כ:יב-כג.

42. ספרי במדבר פיסקא קנז, י. וראה גם בהקשר זה בבלי סנהדרין קו ע"א.

43.ב ראשית א:כח.

44. כפי שניתן ללמוד, למשל, מן הדברים המצוטטים בבבלי עירובין ק ע"ב: "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה".

45. ישעיה סא:ח.

46. בבלי סוכה ל ע"א.

47. ויקרא ה:כא-כו.

48. נוסף על האיסורים על עריות ועל גזל אפשר לציין גם את הלכות הכשרות כמצוות המבטאות הזדהות עם האל. אלו הלכות סתומות שטעמן אינו גלוי; היהודי מקיים אותן כגזירת מלך, פשוט משום שהאל ציווה עליהן. כך, למשל, נכתב במדרש: "רבי אלעזר בן עזריה אומר מניין שלא יאמר אדם אי איפשי ללבוש שעטנז אי איפשי לאכול בשר חזיר, אי איפשי לבוא על הערוה, אבל איפשי מה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי נמצא פורש מן העבירה ומקבל עליו מלכות שמים" (ספרא קדושים פרשה י). יחד עם זאת, מקורות שונים גורסים כי אכילת מזון לא כשר נחשבת למשוקצת ממש בעיני הקדוש ברוך הוא. תפיסה זו של הטעם האלוהי היא שעומדת בבסיס המדרש המציג את יציאת מצרים גם כגאולה מן האוכל המשוקץ שאותו אכלו בני ישראל בארץ הפרעונים: "דתנא דבי רבי ישמעאל: אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא (לא) העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים - דיי" (בבלי בבא מציעא סא ע"ב).

הנימוק שנקשר לדיני הכשרות - תחושת גועל הנפש שמעורר האוכל הלא־כשר בקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו - עומד אולי גם ביסוד הטענה שמזון מסוג זה מטמטם את הלב, ומרחיק את מי שנכשל באכילתו מן האל. טענה זו, המופיעה בתלמוד ובמדרשים, הפכה לנימוק חשוב בשמירה על הלכות כשרות. כך, למשל, מסביר הרמב"ן את המצווה "קדושים תהיו": "ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש, על כן אמר (שמות כב) 'ואנשי קודש תהיון לי', כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש, לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים" (רמב"ן שמות כב ל).

49. ויקרא רבה כה, ג.

50. ראה לעניין זה דברי רבי חיים מוולוז'ין בנפש החיים (ויקליף, אוהיו: אהרן דוד גולדברג, ישיבת טלז, תשנ"ז), שער א, פרק ב: "ועניין מה שהוא יתברך נקרא בעל הכוחות, כי לא כמידת בשר ודם מידת הקדוש ברוך הוא. כי האדם כשבונה בניין, דרך משל מעץ, אין הבונה בורא וממציא אז מכוחו העץ, רק שלוקח עצים שכבר נבראו, ומסדרם בבניין, ואחר שכבר סדרם לפי רצונו, עם שכוחו הוסר ונסתלק מהם, עם כל זה, הבניין קיים. אבל הוא יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות כולם, בראם והמציאם הוא יתברך, יש מאין בכוחו הבלתי תכלית, כן מאז כל יום וכל רגע ממש, כל כח מציאותם וסדרם וקיומם תלוי במה שהוא יתברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע כח ושפעת אור חדש. ואלו היה הוא יתברך מסלק מהם כח השפעתו אף רגע אחת, כרגע היו כולם לאפס ותוהו". כן ראה עוד בהגה"ה שער א, פרק יג.

51. ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער א, פרק ז, עמ' מה.

52. מקורו של מושג זה בתיאור כשרונותיו של המהנדס שהיה ממונה על פרויקט המשכן בספר שמות: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה ולחשֹב מחשבֹת לעשֹת בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן למלֹאת ובחרשת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת" (שמות לה:ל-לג). הפעולות השונות הקשורות בהקמת המשכן שיקפו את ה"חכמה", ה"תבונה" וה"דעת" שהאציל הקדוש ברוך הוא על הבונים. התכונות האלה נמזגו יחדיו במלאכת מחשבת, מושג המכוון, לדעת רש"י, למלאכה "שהמחשבה חשבה בדעתו ונתכוון לה" - או, במילים אחרות, לעבודה שיש בה מרכיב נפשי של רצון ותכליתיות. רש"י לבבלי חגיגה י ע"ב, ד"ה "מלאכת מחשבת".

53. ראה בהקשר זה יוסף יצחק ליפשיץ, "מלאכת מחשבת", תכלת 10 (חורף התשס"א/2001), עמ' 147-120.

54. פילון האלכסנדרוני, כתבים, כרך ב, תרגמה סוזן דניאל־נטף (ירושלים: מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תשנ"א), ספר המצוות, חלק ראשון, עמ' 204.

55. ליפשיץ, מלאכת מחשבת.

56. תפילת ערבית לשבת, תפילת העמידה, ברכת קדושת היום.

57. בראשית רבה י, ט.

58. רבי יהודא ליוואי בר רבי בצלאל (המהר"ל מפראג), ספר גבורות ה' (לונדון: החינוך, תש"ם), פרק לט, עמ' קמז.

59. רמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה יא.

60. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א, ה.

61. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א, ד.

62. רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א, יא.

63. בבלי פסחים סח ע"ב.

64. ר' חיים מוולוז'ין, נפש החיים, שער ד, פרק י.

65. יוסף דב סולובייצ'יק, על התשובה (ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ח), עמ' 296.

66. משנה אבות ג, ו.

67. בבלי בבא מציעא נט ע"ב.

68. בבלי גיטין ו ע"ב.

69. בבלי סנהדרין צג ע"ב.

70. בבלי ברכות ה ע"ב.

71. בבלי שבת לג ע"ב.

72. בבלי פסחים כב ע"ב.

73. בראשית כא:א.

74. בבלי כתובות קיא ע"ב.

75. בבלי מגילה ג ע"א וכן סנהדרין מד ע"א ועירובין סג ע"ב.

76. בבלי מגילה טז ע"ב.

77. ירושלמי פיאה א, ד.

78. ראה בהקשר זה יאיר לורברבוים, צלם אלוהים: הלכה ואגדה (תל אביב: שוקן, 2004), עמ' 475-474.

79. תהלים ח:ה-ו.