ג

לצד הדיון באוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בגדה המערבית ובעזה חשוב לתת את הדעת גם על סוגיה חשובה לא פחות, והיא מספר הערבים החיים בישראל בתחומי הקו הירוק, שרבים מהם מגדירים את עצמם כפלסטינים. ההערכות לגבי מספר הערבים החיים משני צדי הקו הירוק הן הבסיס לתיאוריית "פצצת הזמן הדמוגרפית". והנה, גם בתיאור שיעור הגידול של אוכלוסייה זו אנו מוצאים כמה טעויות יסוד, כמו גם בהשוואות בינו ובין שיעור הגידול של האוכלוסייה היהודית.

בשנים 2003-1997 עמד קצב הגידול הכללי באוכלוסייה היהודית (הכולל את הגידול הטבעי ואת המאזן החיובי של ההגירה למדינה) על 2.1 אחוזים לשנה. באותה עת היה קצב הגידול באוכלוסייה הערבית הישראלית גבוה במידה ניכרת - 3.3 אחוזים. חלק מן הגידול הזה הוא תוצאה של הגירה פלסטינית מן הגדה המערבית ומעזה. ואכן, שיעור האוכלוסייה הערבית־ישראלית גדל בשנים 1967-2004 מ־5 אחוזים מכלל תושבי האזור ל־14 אחוזים.¹⁰ זו הסיבה העיקרית לצמצום הרוב היהודי באותה עת מ־64 ל־59 אחוזים. אולם אפילו מספרים אלו נתונים למניפולציות. לדוגמה, אחדים מן הדמוגרפים הקטינו באורח מלאכותי את גודל האוכלוסייה היהודית בישראל על ידי התעלמות מכ־300 אלף עולים מברית־המועצות לשעבר שאינם מוכרים כיהודים על פי ההלכה. עולים אלו הוצאו בחלק מן הסקרים והמחקרים מן הסיווג "יהודים ואחרים", למרות שרבים מהם מזדהים עם ישראל ועם העם היהודי, מקיימים קשרי משפחה עם יהודים ואף מצהירים על יהדותם.¹¹ אין ספק שישראל הפכה למדינה מורכבת יותר מבחינה תרבותית ודמוגרפית, אך לא בהכרח גם לערבית־פלסטינית יותר.

מעיון בנתונים הפלסטיניים המתוקנים עולה כי שתי האוכלוסיות, הערבית והיהודית, אמנם גדלו במידה ניכרת בארבעת העשורים האחרונים, אולם ביחס ביניהן לא חל שינוי מהותי. למעשה, היהודים שומרים על מעמדם כרוב מבוסס למדיי. בכלל השטחים של ישראל, הגדה המערבית ועזה, היחס בין יהודים לערבים הוא 3 ל־2. אם נסיר מן החשבון את רצועת עזה, שאיננה נתונה עוד לשליטה ישראלית ולכן הרלוונטיות שלה לאיום הדמוגרפי מוטלת בספק, נקבל יחס של 2 ל־1. בתוך תחומי הקו הירוק, כולל ירושלים, היחס הוא 4 ל־1.

דמוגרפים ופרשנים רבים נוטים להמעיט בערכם של המספרים המתוקנים האלה בטענה שבמוקדם או במאוחר יהפכו הערבים ממילא לרוב. אולם עמדה זו נובעת בדרך כלל מהתקבעות בדפוסי חשיבה מסוימים, ולא מניתוח רציני של הנתונים. לטענת אותם חוקרים, ברגע שהאוכלוסייה הפלסטינית הצעירה תגיע לגיל פריון, יניע אותה הדחף הדמוגרפי למעמד של רוב. אולם גם תרחיש זה מרחיק לכת במקצת, בייחוד לאור השיפור שחל בתחזית הדמוגרפית של היהודים בישראל. ואכן, שיעור הפריון הכולל (המוגדר כמספר הילדים הצפוי לאישה במהלך חייה) צמח בהדרגה במגזר היהודי בין השנים 2005-2000 והגיע ל־2.7 (השיעור הגבוה ביותר מבין המדינות המתועשות המתקדמות), ומספר הלידות בקרב יהודים גדל מ־80 אלף לשנה בשנת 1995 ל־96 אלף בשנת 2000 וליותר מ־104 אלף בשנת 2004.¹²

לעומת זאת, שיעורי הפריון במגזר הערבי ממשיכים לרדת. שיעור הפריון הכולל לאוכלוסייה הערבית בתוך ישראל (כולל מוסלמים, נוצרים ודרוזים) קטן מ־4.4 בשנת 2000 ל־4.0 בשנת 2004. בה בעת, מספר הלידות הכולל, שגדל בקרב היהודים, התייצב אצל ערביי ישראל. מ־1995 עד 2000 טיפס מספר הלידות במגזר זה מ־36.5 אלף ל־41.2 אלף, אך בחמש השנים האחרונות לא חל בו שינוי של ממש. למעשה, מספר הלידות המוחלט במגזר הערבי־ישראלי צנח לראשונה בשנת 2004, ככל הנראה בעקבות המדיניות הכלכלית של הממשלה, ובעיקר בשל הקיצוץ בקצבאות הילדים, שפגע באותם מגזרים ששיעור הפריון בהם גבוה במיוחד.¹³ אנו עדים למגמה דומה גם בגדה המערבית וברצועת עזה. בגדה ירד שיעור הפריון מ־5.7 בשנת 1999 ל־5.0 בשנת 2003, וברצועת עזה מ־6.6 ל־5.7.¹⁴

אחת הבעיות המקשות על ניבוי גודל אוכלוסייה נובעת מכך שדמוגרפים נוהגים בדרך כלל להחיל את שיעורי הפריון של אתמול או של היום על התחזית של מחר. בהתבסס על שיעורי הפריון הגבוהים של ערביי ישראל בשנות השישים (שהגיעו לממוצע של תשע או עשר לידות לאישה), חזו דמוגרפים ישראלים כי מספר הערבים במדינה יעלה על מספר היהודים החיים בה עוד לפני 1990. כאשר שיעור הפריון הערבי־ישראלי צנח ל־5.4 בשנות השמונים המוקדמות ול־4.7 במחצית השנייה של אותו עשור, השתמשו הדמוגרפים בנתונים החדשים להכנת סדרה חדשה של תחזיות. אולם עד 2005 הוסיף שיעור זה לרדת עד ל־4.0. הירידה בשיעור הפריון שיקפה את ההתפתחות הכלכלית במגזר הערבי ומגמה דומה שנרשמה במזרח התיכון כולו. ברם, עד היום לא טרחו הדמוגרפים הישראלים להתאים מחדש את תחזיותיהם לשינויים שחלו ברמת הפריון. התחשבות בגורמים אלו - השפעותיהם ארוכות הטווח של שינויים בעמדות תרבותיות ובתנאים כלכליים - הינה מרכיב הכרחי לכל תחזית דמוגרפית.

לפסימיזם הדמוגרפי תרמה גם נטייתם של רוב הפרשנים להקל ראש באפשרות לעלייה המונית של יהודים לישראל בעתיד. בכך הם חוזרים על השגיאות של שנות השמונים. דמוגרף ישראלי בעל שם טען אז כי יהודי ברית־המועצות לעולם לא יעלו לישראל בהמוניהם. עשור אחד בלבד לאחר מכן עלו לישראל כמיליון יוצאי ברית־המועצות לשעבר.¹⁵ בהקשר זה, יש לתת את הדעת על צמיחתו של המגזר האורתודוקסי בקהילה היהודית בארצות־הברית והעמקת קשריו עם ישראל. שיעור העלייה לישראל בקרב יהודים מןהמגזר הזה גדל לאחרונה באורח ניכר, בין היתר בשל שיפור התנאים הכלכליים בישראל. העוינות הגוברת כלפי יהודים במערב אירופה עשויה לשמש אף היא כגורם ממריץ לעלייה לישראל, בעיקר בקרב יהודי צרפת. לבסוף, מאות אלפי הישראלים המתגוררים בחוץ לארץ, המודרים בעקביות ממפקדי האוכלוסין של ישראל, חשים עדיין זיקה חזקה לארץ ועשויים לשוב אליה כשהמצב הכלכלי יוטב. ואכן, כאשר הכלכלה הישראלית השיגה שוב שיעור צמיחה שנתי גבוה בשנת 2003, זינק מספר הישראלים השבים מחוץ לארץ בשנת 2004 בעשרים אחוזים ובשנת 2005 - בחמישים אחוזים.¹⁶

ד

מה צופן אפוא העתיד לביטחונה הדמוגרפי של ישראל, אם נתבונן בעובדות כהווייתן? במחקר נוסף שערכנו, תחזית לישראל ולגדה המערבית לשנה 2025, השתמשנו בנתוני אוכלוסין מתוקנים של הגדה המערבית כדי לעדכן את התחזיות שפרסם לא מכבר הלמ"ס על היהודים ועל הערבים בישראל בשנים 2000-2005. ¹⁷ חשוב לשים לב למהלך המתודולוגי שביצענו כאשר שקלנו תחזיות לעתיד הרחוק. כדי לחשב את אוכלוסיות העבר וההווה באזור, חשוב היה לחשוף את הנתונים הדמוגרפיים השגויים בנוגע לישראל, לגדה המערבית ולעזה, שצוטטו בהרחבה. אולם ישראל בכל זאת נסוגה בינתיים מרצועת עזה, ולכן הרלוונטיות של נתוני אוכלוסין אלו לצורך בחינת תיאוריית "פצצת הזמן הדמוגרפית" מוטלת בספק. אחרי הכל, אם ישראל אינה שולטת עוד בעזה, ואין לה כוונות לשלוט בה בעתיד, אזי אין טעם לכלול את אוכלוסיית הרצועה בתרחישי האימים הדמוגרפיים. תרחישים כאלה, המעלים את האפשרות של מיעוט יהודי השולט על רוב ערבי, רלוונטיים רק בנוגע לאזורים הנמצאים בשליטה ישראלית היום ועשויים להיות נתונים לשליטה כזו גם מחר. לפיכך, יש לבדוק את תקפותה של תיאוריית "פצצת הזמן הדמוגרפית" לאור התחזית הדמוגרפית ארוכת הטווח לישראל ולגדה המערבית, מבלי להתייחס לעזה. על כך יש להוסיף, שיהא זה קשה, אם לא בלתי אפשרי, לגבש תחזית דמוגרפית אמינה ביחס לעזה לאור העדרם של נתונים אמינים בעניין שינויי האוכלוסין שחלו - או שעשויים לחול - ברצועה לאחר העברת מעבר רפיח לפלסטינים.

מחקרנו השתמש בנתונים דמוגרפיים מתוקנים בנוגע לישראל ולגדה המערבית והביא בחשבון כמה תרחישי גידול אפשריים בכל קבוצות האוכלוסין. על פי תרחיש הגידול הבינוני שפותח במחקר זה, ישמרו היהודים בישראל על שיעור הפריון הנוכחי של 2.7, ומאזן ההגירה החיובי (כלומר מספר העולים והתושבים החוזרים לישראל, פחות הישראלים שעוזבים) ישמור על ממוצע שנתי של עשרים אלף איש, כפי שהיה בשנים ¹⁸.2004-2001 בדומה לזה, גם מגמת הירידה המאפיינת את שיעורי הפריון של ערביי ישראל תימשך והשיעור הנוכחי של 4.0 יגיע עד שנת 2025 ל־3.0 (זאת מכיוון שאפילו על פי נתוני האו"ם שיעורי הפריון של הפלסטינים בגדה נופלים בהדרגה מ־5.4 ל־3.24).¹⁹ על פי פרמטרים אלו, תיהנה האוכלוסייה היהודית בשנת 2025 מרוב של 63 אחוזים בישראל ובגדה, כלומר ירידה מתונה מן הרמה הנוכחית, העומדת על 67 אחוזים. יתר על כן, על פי תרחיש הצופה גידול בעלייה לישראל ובשיעורי הפריון - בהתחשב, בין היתר, בשיעור הילודה הגבוה בקרב יהודים אורתודוקסים - יצמח החלק היהודי באוכלוסייה הכללית לרוב של 71 אחוזים. אין זה תסריט בלתי מתקבל על הדעת: בחמש השנים האחרונות עברו שיעורי הפריון של האוכלוסייה היהודית את הרמה הגבוהה ביותר של תחזיות הלמ"ס, ואילו המגזר הערבי־ישראלי מתקרב לרמות הפריון הנמוכות ביותר לפי תחזיות אלו. אם לא יתרחשו אירועים בלתי צפויים, הסכנה היחידה להגמוניה הדמוגרפית של היהודים היא הגירה ערבית רחבת היקף מרצועת עזה או מחוץ לארץ אל מדינה פלסטינית ארעית שתוקם בגדה המערבית.

ישראל נשענה מאז ומעולם על רמה מסוימת של עלייה כדי לשמר או כדי לשפר את מעמדה הדמוגרפי של האוכלוסייה היהודית ביחס לערבים. סביר להניח שתלות זו תימשך. שמירה על יציבות דמוגרפית לטווח ארוך ללא עלייה תצריך שוויון בין שיעורי הלידה של קבוצות האוכלוסייה היהודית והערבית. בעניין זה, כדאי לשים לב לשיעורי הפריון השונים של התת־קבוצות הערביות בישראל. שיעורי הפריון בקרב ערבים נוצרים צנחו ל־2.1, בקושי רמת תחלופה; בקרב הדרוזים, שנהגו בעבר להתגאות בפריון גבוה, נרשם כיום שיעור יציב של 2.66, קטן במעט משיעור הפריון היהודי הנוכחי. יש להניח, כי ירידה זו קשורה למודרניזציה של החברה הדרוזית ולשילובה בחברה הישראלית. העובדה שיותר ויותר נשים דרוזיות נהנות מן האפשרות לרכוש השכלה, למשל, הביאה לדחיית גיל הנישואין שלהן ובעקבות זאת לירידה בשנות הפריון. מכאן שמומלץ לישראל לאמץ, בשם השוויון, מדיניות דומה גם ביחס למגזר המוסלמי -לעודד, לדוגמה, שירות לאומי ולהעניק לנשים ולגברים כאחד אפשרויות רבות יותר בתחום ההשכלה הגבוהה. אם תנקוט ישראל גישה זו, שיעורי הפריון הגבוהים במגזר המוסלמי, שנמצאים ממילא בירידה מתמדת, יוסיפו להצטמצם, ואף יגיעו לבסוף לרמת המגזר היהודי.