ג

ברי אפוא שאת ההסבר לתבוסות שנחלו דמוקרטיות בעלות עליונות צבאית מידי כוחות נחותים מהן יש לחפש לא במידת הכוח שהן מוכנות להפעיל או בחולשת הציבור הרחב אלא בגורם אחר. בחינה לעומק של שלוש דוגמאות ידועות - מלחמת צרפת באלג'יריה, מלחמת ארצות־הברית בווייטנאם ויציאת ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון - מוכיחה כי נקודת התורפה של הדמוקרטיות החזקות הללו לא הייתה דווקא כושר העמידה של הציבור הרחב, אלא חולשתם של קברניטי המדינות.  

בשנת 1954 פרץ באלג'יריה, מושבה צרפתית מאז שנת 1830, מרד רחב היקף. האלג'ירים דרשו מן השלטון הצרפתי לעזוב את המדינה ולהעניק לה עצמאות. ממשלות צרפת ניסו לפתור את הסכסוך בדרכים שונות, אך כשלו. בשנת 1958 נבחר הגנרל הוותיק, גיבור מלחמת העולם השנייה שרל דה־גול, לנשיא הרפובליקה, תוך שהוא מניף את נס "אלג'יריה הצרפתית". במשאל עם שנערך בספטמבר 1958 תמכו כשמונים אחוזים מן המצביעים בצרפת בעמדתו של דה־גול, השוללת הכרה בזכותה של אלג'יריה להגדרה עצמית. יתר על כן, עמדה זו זכתה גם לתמיכת הרוב המוחלט של המוסלמים באלג'יריה.⁶¹ דעת הקהל בצרפת נטתה באותה עת בבירור נגד יציאה מאלג'יריה ואפילו נגד פשרה כלשהי בנושא; מבחינתה, הסכסוך היה שווה את מחירו.⁶²

ועם זאת, בספטמבר 1959 שינה דה־גול את דעתו והצהיר בפומבי שלאלגי'ריה יש זכות להגדרה עצמית.⁶³ ההתנגדות הציבורית למלחמה ליוותה אמנם את העימות מראשיתו, אך בטרם יצא דה־גול בהצהרתו לא עלה בידיה להפוך לכוח דומיננטי בדעת הקהל.⁶⁴ למעשה, רוב ההפגנות ההמוניות ופעולות המחאה האפקטיביות נגד המלחמה התרחשו דווקא לאחר הכרזת הנשיא. "מניפסט ה־121" המפורסם, שבו קראו אנשי רוח לסרב לשרת באלג'יריה, התפרסם רק בשנת 1960, כשנה לאחר הצהרתו של דה־גול. פרנסואה מאספרו, אחד החותמים על המניפסט, הצהיר בהקדמה למהדורת 1961 של המניפסט כי 1960 הייתה "שנת המפנה" של הצרפתים בנוגע למלחמה.⁶⁵ בשנת 1961 הצביע רוב הציבור הצרפתי - באחוזים דומים לאלו שהביעו את הדעה ההפוכה שלוש שנים קודם לכן - בעד היפרדות מאלג'יריה, אף שבפועל הצליח הצבא הצרפתי לדכא את המרד. הצרפתים הלכו אפוא אחר מנהיגם ושינו את דעתם מקצה לקצה, לא בשל הסלמת האלימות והתמשכותה, אלא בעקבות הכרזתו של הנשיא כי בעצם אין שום תוחלת בלחימה ושעל אלג'יריה להיות "אלג'ירית".⁶⁶

דוגמה מאלפת נוספת להיגררות הציבור אחר שינויים בעמדתה של המנהיגות היא מלחמת וייטנאם. רבים סבורים כי מלחמה זו הגיעה לקִצה בגלל המחאה הרחבה נגדה ובגלל הסיקור העיתונאי השלילי שהטה את דעת הקהל האמריקנית נגד המשך המעורבות האמריקנית בווייטנאם.⁶⁷ ואולם בחינה מדוקדקת של מהלך האירועים מוכיחה כי גם במלחמה זו הדרג המדיני, ולא הציבור, הוא שנתקף ראשון בפיק ברכיים נוכח מחירה הכבד של הלחימה.

אמת, כמו במקרה של אלג'יריה, חוגים מסוימים בשמאל האמריקני יצאו נגד המלחמה כבר מראשיתה. הם ביטאו את התנגדותם בדרכים שונות, החל בשירי מחאה⁶⁸ וכלה בהפגנות המוניות כמו "המצעד על הפנטגון" באוקטובר ⁶⁹.1967 אך ביטויי מחאה אלו לא הביאו לשינוי מכריע בדעת הקהל האמריקנית או בגישתו של הדרג המדיני. בדצמבר 1967 נאם מפקד כוחות הצבא בווייטנאם, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, בפני הקונגרס, וזכה לתשואות מקיר לקיר. אמנם אחוזי התמיכה במלחמה ובנשיא ירדו בהדרגה בהשוואה לתחילת המלחמה, אך בסוף שנת 1967 ובתחילת 1968 עדיין סבר רוב מוחלט של הציבור האמריקני שתפקודו של וסטמורלנד משביע רצון, שהמלחמה מתנהלת כהלכה ושיש אף להסלימה.⁷⁰

בראשית 1968 נמשכה התמיכה הרחבה במלחמה למרות המסר הדו־משמעי שהעביר ממשלו של הנשיא לינדון ג'ונסון לציבור.⁷¹ עוד קודם לכן נמנע ג'ונסון מלהכריז על הסכסוך כמלחמה, ולא פעם סיפק דיסאינפורמציה שניתן היה להפריכה בנקל.⁷² יתרה מזו, כפי שמציין החוקר דייל ווֹלטן, הממשל האמריקני "לא הציע שום הסבר מספק בן 'משפט אחד' (שלא לדבר על סטיקר בן שורה אחת) מדוע המאבק בווייטנאם חשוב לאינטרס הלאומי של ארצות־הברית".⁷³ בצרפת, לפחות ניתן היה לסכם את מטרות המלחמה בשתי מילים: "אלג'יריה צרפתית"; לא כן בווייטנאם. בשנת 1968 סיפר הגנרל הבריטי רוברט תומפסון, מומחה ללחימה בחתרנות,⁷⁴ כי שאל אמריקנים רבים מדוע ארצות־הברית נלחמת בווייטנאם, אך לא קיבל תשובה אחת ברורה. "התשובות", אמר, "נעו בין בלימת סין, מניעת תוקפנות, הבסת הווייטקונג ומתן חופש בחירה לתושבי דרום וייטנאם".⁷⁵ ובכל זאת, אף שבמשך שלוש שנים גבתה המלחמה בווייטנאם את חייהם של יותר מחמישה־עשר אלף אמריקנים, עדיין הייתה התמיכה במלחמה בתחילת 1968 גדולה כפליים מן ההתנגדות לה.

רבים טוענים כי התמיכה הציבורית במלחמה התפוגגה בעקבות מתקפת הטט הגדולה בסוף ינואר 1968, שהתרחשה זמן לא רב לאחר שהממשל האמריקני ומפקדי הצבא שיחררו הצהרות בדבר סופה הקרֵב של המערכה. במסגרת מתקפה רחבת היקף זו, הפתיעו כוחות צפון וייטנאם והווייטקונג את הצבא האמריקני ואת צבא הדרום. אף שהתוקפים נבלמו וספגו מהלומה ניצחת בכל מקום חוץ מן העיר הואה, הפתיעו ממדי ההתקפה את העיתונות האמריקנית ואת הציבור בארצות־הברית,⁷⁶ עד שלימים היא נתפסה כנקודת המפנה של מלחמת וייטנאם.⁷⁷ ואמנם, לאחר שנסתיימה מתקפת הטט חל שינוי ניכר בסיקור הקרבות בטלוויזיה. למרות שפני המערכה ויחסי הכוחות נותרו פחות או יותר כשהיו, פחות ופחות קרבות הוצגו כעת כניצחונות, מעט יותר כתבוסות והרבה יותר כתיקו.⁷⁸ הצהרות הממשל התקבלו בספקנות רבה יותר: וסטמורלנד הוצג כשקרן או כהוזה אופטימיסט גם כאשר לא הייתה סיבה לכך, והנשיא ג'ונסון וממשלתו ספגו חִצי ביקורת רבים. יש הטוענים כי את מהלומת המחץ על תקוותיה של ארצות־הברית להצלחה בווייטנאם הנחית שדרן החדשות הנודע וולטר קרונקייט. כאשר ביקר קרונקייט בזירת הקרבות, הוא זועזע ממראה קברי האחים של אלפי האזרחים שנרצחו בידי צבא צפון וייטנאם בעיר הואה במתקפה הגדולה, והודיע שיעשה כל שביכולתו כדי לשים קץ למלחמה. ב־27 בפברואר 1968, באחד השידורים המפורסמים בתולדות הטלוויזיה האמריקנית, הודיע השדרן הפופולרי למיליוני צופיו:

לומר שהיום אנו קרובים יותר לניצחון הוא להאמין, בניגוד לראיות, לאותם אופטימיסטים שטעו בעבר. לטעון שאנו קרובים לתבוסה הוא לגלוש לפסימיזם לא הגיוני. המסקנה ההגיונית היחידה היא… שאנו שקועים בבוץ של קיפאון.⁷⁹

הנשיא ג'ונסון הושפע עמוקות מהדיווח בטלוויזיה. סופר כי לאחר השידור אמר למזכיר העיתונות שלו: "אם איבדתי את וולטר, איבדתי את האזרח הממוצע".⁸⁰ לימים טען דייוויד הלברשטאם מהניו יורק טיימס כי "מלחמת וייטנאם הסתיימה בעקבות הצהרתו של מגיש חדשות".⁸¹

הופעתו הלא־מוצלחת של ג'ונסון, כשבועיים לאחר מכן, במסגרת הפריימריז בניו המפשייר מול מתנגד קולני של המלחמה, ייאשה אותו עוד יותר.⁸² ביום 22 במרס נפגש ג'ונסון עם "עדת חכמיו", כפי שכונו יועצי החוץ שלו. רוב היועצים, שניזונו בעיקר מן התקשורת, הביעו גישה פסימית. "בעודי צועד חזרה למשרדי", כתב ג'ונסון מאוחר יותר, "הפכתי בראשי את הדעות השונות ששמעתי ואת משמעותן כהשתקפות של דעה [ציבורית] רחבה יותר… אם הם הושפעו במידה כזאת מן הדיווחים על מתקפת הטט, מה חושב האזרח הממוצע?"⁸³ באותו יום הודיע הנשיא כי וסטמורלנד יסיים את תפקידו בווייטנאם עד יוני 1968. כעבור ימים אחדים, בנאום שנשא ב־31 במרס 1968, נאום שבו הכריז על פרישתו מן המירוץ לבחירתו מחדש לנשיאות, הודיע ג'ונסון על הפסקת ההפצצות והביע תקווה שממשלת צפון וייטנאם תזנח "את ניסיונותיה להשיג ניצחון צבאי". בכל הנאום, שנמשך ארבעים וחמש דקות, הוזכרה המילה "ניצחון" פעמיים בלבד, וגם אז רק בקשר לשאיפות הצבאיות של צפון וייטנאם. "אם הם יֵצאו לסיבוב נוסף", אמר ג'ונסון, "הם לא יצליחו להשמיד את כוח הלחימה של דרום וייטנאם ובעלות בריתה. אנשים רבים… יאבדו… והמלחמה תימשך. אין צורך שכך יהיה. אין צורך לעכב את השיחות שיכולות להביא לסיום המלחמה הממושכת והעקובה מדם הזאת".⁸⁴

ג'ונסון לא הזכיר כלל את האפשרות של ניצחון אמריקני. הוא לא אמר לציבור הרחב מה שכתב כעבור זמן בזיכרונותיו - שמתקפת הטט הייתה "התבוסה הקומוניסטית ההרסנית ביותר של המלחמה בווייטנאם".⁸⁵ בנאומו טען שמאמצי הקומוניסטים בצפון סוכלו, ושמתקפתם "כשלה בהשגת יעדיה העיקריים", אך הוסיף כי "הם יכולים לחדש את התקפתם בכל יום".⁸⁶ היה קשה שלא לראות בנאומו של ג'ונסון ניסיון להשתחרר מן המעורבות בווייטנאם. ככלות הכל, אילו סבר הנשיא שהניצחון האמריקני קרוב, האם היה מציע להציל את הצפון וייטנאמים מתבוסה? האם היה מסרב לשלוח תגבורות לווייטנאם ומחליף את וסטמורלנד בעיתוי כה רגיש?

איש מן המועמדים לרשת את כיסאו של ג'ונסון לא הוסיף עוד לדבר על "ניצחון" בווייטנאם לאחר מכן. אפילו ריצ'רד ניקסון, מי שירש לבסוף את ג'ונסון ושביקר את הממשלה לאחר מתקפת הטט על שלא הסלימה את המלחמה עוד יותר, דיבר עתה על "שלום בכבוד". ארבע שנים נוספות היו עתידות לעבור עוד  בטרם תצא ארצות־הברית מווייטנאם, אולם כבר בשנת 1968 היה ברור לכל כי הממשלה מחפשת דרך להיחלץ מהתסבוכת.