מחיר הדמים בשנים 1974-1972, בתקופת השיא של ההתפרצות הראשונה, היה גבוה מאוד: 297 אנשי כוחות ביטחון ו־597 אזרחים.²⁴ בין מרס 1973 לפברואר 1977 התפוצצו 276 פצצות של האיי־אר־איי בבריטניה, ובוצעו ארבע־עשרה התקפות ירי בידי הארגונים הרפובליקניים.²⁵ גם מאוחר יותר לא טמנו האירים את ידם בצלחת: בשנים 1986-1984 הם היו אחראים ללא פחות מאשר 521 פיצוצים ברחבי הממלכה המאוחדת,²⁶ ובתחילת שנות התשעים הוביל האיי־אר־איי מתקפת פצצות בלונדון. מתקפה זו כללה בין השאר הפגזת מרגמות על בית ראש הממשלה, ופיצוץ משאיות תופת בבורסת ה'בלטיק אקסצ'יינג' ובמגדל בנק 'נאט-ווסט', פיצוצים שגרמו שניהם לנזקים כלכליים כבדים מאוד.²⁷ בשנת 1977 הכריז שיימוס טווֹמיי, ממנהיגי הארגון, כי "באמצעות פגיעה במסעדות של [רובע] מאייפֶר אנו פוגעים בדיוק בסוג האנשים שיכולים להפעיל לחץ על הממשלה הבריטית".²⁸ האלימות שהפעיל האיי־אר־איי תוכננה בקפידה במטרה לדחוף את הציבור הבריטי לתמוך בוויתור על צפון אירלנד. בשיא הלחימה ניתן היה בהחלט לחשוב שלאירים יש סיכוי טוב להשיג את מטרתם.

כבר בשלב מוקדם של הסכסוך קראו כמה חברי ממשלה בריטים רמי דרג להסכמה חשאית עם דרישות האיי־אר־איי. בשנת 1972 במזכר שכתב לראש הממשלה הבריטי ולכמה חברי ממשלה בכירים, טען אלק דאגלס־יום, שר החוץ הבריטי, כי

האינטרס הבריטי האמיתי, אני חושב, ישורת בצורה הטובה ביותר באמצעות דחיפתם [של האירים] לכיוון אירלנד מאוחדת, ולא על ידי אימוצם עוד יותר לממלכה המאוחדת. ההיסטוריה הפרלמנטרית שלנו היא סיפור אחד ארוך של צרות עם האירים.²⁹

בשלבים מסוימים של הסכסוך "הראו סקרים בבירור שרובו של ציבור המצביעים הבריטי היה שמח לוותר על כל תביעה בנוגע לצפון אירלנד".³⁰ לכאורה, הנתיב היה ברור: כניעה בריטית לדרישות האיי־אר־איי.

אולם בסופו של דבר האיי־אר־איי הוא שהודיע על הפסקת אש. בשנת 1994 הכריז הארגון על נטישת המאבק החמוש, ולא מפני שהשיג את מטרותיו במלואן. בסוף שנות השמונים היה הארגון בבחינת "צבא במנוסה", וראשיו החלו להסכין עם העובדה שלא יוכלו להשיג את יעדיהם בדרכים אלימות. הבריטים שיכללו את שיטותיהם והצליחו לפגוע קשה באיי־אר־איי, ואילו חוליות טרור פרוטסטנטיות, שרצחו בשנים 1993-1988 לפחות 164 קתולים - מתוכם עשרים אנשי איי־אר־איי - המחישו לארגון ולקהילה הקתולית בכללה שהמאבק לאו דווקא משתלם.³¹ לא פחות מתסכלת הייתה העובדה שאף על פי שהבריטים ניהלו מעת לעת משא ומתן עם גורמים באיי־אר־איי ואף הסכימו לרפורמות שונות, הם מעולם לא הראו כל סימן כי בכוונתם להיכנע. מרטין מנסרך, יועץ אירי שהשתתף במשא ומתן שהביא להפסקת האש בשנת 1994, אמר כי "למרות שאינני מסכים עם הטענה שלאלימות מעולם לא הייתה השפעה פוליטית, לא מצאתי שום ראיה במגעינו עם הממשלה הבריטית, או למעשה במגעיה עם כל אחד אחר, שהיא הושפעה באופן מעשי מהפצצות במרכז העסקים של לונדון".³² גם כאשר רבים מתושבי בריטניה, ואולי אפילו רובם, היו מוכנים לוויתורים בצפון אירלנד או אף למוסרה כליל, "הבהירו ממשלות בריטניה, בזו אחר זו, שהן לא יוותרו ואינן יכולות להיכנע לטרור"³³ - והציבור הבריטי לא כפה עליהן לעשות כן.

ב"הסכם יום שישי הטוב" שנחתם בשנת 1998 אימצו מנהיגי האיי־אר־איי "הסכם שרק שנים ספורות קודם לכן היה נחשב לבגידה". הם אמנם השיגו הישגים נכבדים בביטול האפליה והעליונות הפרוטסטנטית, אולם ההסכם היה "ללא ספק… תבוסה לרפובליקניזם האירי".³⁴ לאחר יותר מעשרים וחמש שנות לחימה ולמעלה מ־3,600 הרוגים,³⁵ המחישו הבריטים שלא תמיד הגרילה "מנצחת אם אינה מפסידה". ביום 28 ביולי 2005 הודיע האיי־אר־איי כי החליט לנטוש את דרך המאבק המזוין באופן סופי כיוון שהוא פונה להגשמת מטרותיו "בדרכים פוליטיות ודמוקרטיות בלבד".³⁶ צפון אירלנד היא עדיין חלק מבריטניה. הממשלה הבריטית לא נשברה והציבור לא אילץ אותה לוותר על עקרונות היסוד שלה ולסגת.³⁷

דוגמה ראויה לציון נוספת לדמוקרטיה הגוברת על אויב לא־מדינתי היא התמודדותו של צה"ל עם הטרור ברצועת עזה בשנים 1967 עד 1973. באותה עת קבע שר הביטחון משה דיין מדיניות של חוסר התערבות כלפי שלוש מאות ושישים אלף תושבי הרצועה, בטענה כי יש להניח להם לנהל את ענייניהם בעצמם וכי שיפור מצבם הכלכלי ימנע טרור. "על בטן מלאה חושבים פעמיים לפני שמסייעים למחבלים", אמר דיין. תוצאתה של מדיניות זו הייתה עלייה חדה במספר התקריות החבלניות ברצועה. חוליות הטרור ניצלו את החופש היחסי שממנו נהנתה האוכלוסייה האזרחית לצורך התארגנות והתחמשות מתוך כוונה מוצהרת להגיע להישגים דומים לאלה שהושגו באלג'יריה ושהיו עתידים להיות מושגים, כפי שהם ראו זאת, גם בווייטנאם.³⁸ שיפור במצב הרפואי והכלכלי של האוכלוסייה העזתית ובמצב החינוך וההשכלה בשנים 1971-1968 לא הוביל לתוצאות המקֻוות, אלא דווקא סייע לפעילות ארגוני הטרור שנהנו ממדיניות אי־ההתערבות של ישראל.³⁹ המצב הגיע לידי כך שמשתפי פעולה עם ישראל נרצחו לאור יום, והאוכלוסייה המקומית סייעה באופן פעיל למחבלים לחמוק מידי צה"ל. אזרחי ישראל החלו לעקוף את הרצועה בדרכם לסיני, ופועלים מעזה חששו לצאת לעבודה בישראל מחשש לנקמת ארגוני הטרור. בשנת 1970 לבדה רצחו מחבלים 128 ערבים ו־15 יהודים, ופצעו 580 ערבים ו־120 יהודים.⁴⁰ רק בתחילת 1971, לאחר שמחבל פלסטיני הטיל רימון על מכונית ישראלית חונה ורצח שני ילדים יהודים, אירוע שעורר הלם בקרב הציבור במדינה, שינתה ישראל את מדיניותה.

כוחות גדולים הוזרמו לרצועה, ונקטו מדיניות של "מקל וגזר": תגמול לאזורים ולאנשים שנמנעו מסיוע למחבלים, כנגד הריסת בתי מסייעים וגירושם, ככל שעמד הדבר במגבלות החוק הבינלאומי;⁴¹ עבודות פיתוח החלו והופסקו בהתאם למצב הביטחוני באזור מסוים, כך שלתושבי האזור היה אינטרס ברגיעתו; דגש הושם על פיתוח כלכלי של אזורים שקטים, ועל אבטחת הפועלים היוצאים לעבודה בישראל; תעודות הזהות הוחלפו כדי למנוע זיופים. כמו כן הייתה הקפדה יתרה על התנהגותם של חיילים, ותלונות מצד האוכלוסייה על התנהגות לא־הולמת מצד צה"ל טופלו במהירות.⁴² מן הבחינה הצבאית, ננקטה שיטה שאלוף הפיקוד באותה עת, אריאל שרון, הגדירה כ"לחימת גרילה נגד טרור".⁴³ את מקום הפטרולים הגדולים והקבועים החליפו קבוצות קטנות וזריזות של חיילים שהופקדו על אזורים קבועים והכירו את השטח ואת תושביו היטב, וכן פעולות מיוחדות שנועדו לפגוע במחבלים ולערער את שליטתם באוכלוסייה. מחנות הפליטים דוללו, נפרצו בהם דרכים ומוקמה בהם תאורה.⁴⁴ במקביל יצא לפועל מבצע הסברה רחב היקף לשם השגת שיתוף הפעולה של האוכלוסייה האזרחית. מבצע הסברה זה כלל הסברים על פעולות הצבא ברצועה, הקרנת סרטי קולנוע ערביים ועוד.

פעולות צה"ל הביאו לתוצאות מרשימות. כבר בסוף 1971 התלונן זיאד אל־חוסייני, אחד מבכירי המבוקשים, כי "איש לא מסכים להקים לנו בסיסים באזור שבו אנו נמצאים. העם פוחד והחל לאכזב אותנו".⁴⁵ נוסף על כך, הושג השקט ברצועה תוך אבדן נמוך להפתיע של חיי חפים מפשע. סיירת "שקד", לדוגמה, שהייתה אחראית ללכידת רוב המבוקשים הפלסטינים, הרגה רק חף מפשע אחד - קשיש חרש, שלא שמע את אזהרות החיילים.⁴⁶ כ־180 מחבלים נהרגו, כ־2,000 נעצרו ונכלאו, ומספר המבוקשים הצטמצם כמעט לאפס.⁴⁷ ארגוני הטרור שפעלו בחופשיות רבה ברצועת עזה מוגרו לחלוטין עד אמצע שנת 1972, בלא שהפלסטינים השיגו כל הישג מדיני או אחר; רצועת עזה שקטה למשך כחמש עשרה שנים.⁴⁸

לצד הצלחות ברורות אלו בצפון אירלנד ובעזה, ניתן לציין גם את סיפור התנהלותה של רוסיה במלחמת צ'צ'ניה השנייה. אף שרוסיה איננה דמוקרטיה "מלאה" במובן המערבי־ליברלי, מלחמה זו מספקת דוגמה נוספת להשפעת הציבור הרחב על תוצאות המערכה במלחמה קטנה. מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, שפרצה בשנת 1992 ונמשכה עשרים חודשים, זכתה מראשיתה לתמיכה ציבורית זעומה ברוסיה הפוסט־קומוניסטית. הסרבנות בצבא הייתה רחבה, גנרלים אחדים התפטרו או הודחו בשל התנגדותם למלחמה, ובשלבים מסוימים רק כעשירית מכלל הציבור הרוסי תמכה בהמשך המערכה. המלחמה הגיעה אל קִצה בניצחון הצ'צ'נים, ועם סיומה נחתם הסכם ביניים בין הצדדים לתקופה של חמש שנים.⁴⁹

העימות פרץ מחדש בסוף הקיץ של 1999. חודשים ספורים קודם לכן נחלק הציבור הרוסי בשאלת צ'צ'ניה, כאשר 41 אחוזים תמכו במתן עצמאות לחבל בעוד ששיעור דומה, גדול במקצת, התנגד לכך. במצב כזה, לכאורה, כל שהיה דרוש הוא מעט לחץ ואבידות בנפש כדי שהציבור הרוסי בכללותו יתמוך במתן עצמאות לצ'צ'נים.

ואמנם, כבר בינואר 2000, כמה חודשים לאחר פריצתו המחודשת של העימות, מיהרה רשת הבי־בי־סי להודיע כי הרוסים "מאבדים את אמונם במלחמת צ'צ'ניה".⁵⁰ אבל למרות התמיכה העקרונית הרחבה באופציית המשא ומתן,⁵¹ ולמרות אמונתם של מרבית הרוסים כי הממשלה אינה יכולה או אינה רוצה לייצב את המצב בצ'צ'ניה,⁵² ואף שמספר החללים הרוסים כבר עמד על לפחות כעשרת אלפים עד חמישה־עשר אלף איש - שיעור אבידות גבוה פי ארבעה עד שישה מזה של המלחמה באפגניסטן, ביחס לזמן ולגודל האוכלוסייה⁵³ - למרות כל אלו בחר הציבור הרוסי פעמיים מאז תחילת המלחמה בוולדימיר פוטין: תחילה בשנת 2000, ופעם נוספת, ברוב מכריע של שבעים ואחד אחוזים, בשנת 2004, לאחר ארבע שנים של לחימה קשה.⁵⁴

בהתחשב במחאה ובהתנגדות הציבורית הרחבה שבה נתקלה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, קשה להסביר את התמיכה במלחמה השנייה רק בהעדר דמוקרטיה או בשליטתו של ממשל פוטין בתקשורת. לאמיתו של דבר הסקרים מצביעים דווקא על כך שהציבור הרוסי אינו מקבל כתורה מסיני את כל מה שפוטין מוסר לו בעניין צ'צ'ניה.⁵⁵ ההסבר לַשוני הניכר באחוזי התמיכה בין שתי המלחמות נובע כנראה מגורמים אחרים: מהבדלים במנהיגות, ביעדים ובכיוון.

מה שפוטין הציע לציבור הרוסי היה מסר ברור ועקבי: המלחמה בצ'צ'ניה איננה מלחמה על אינטרסים כלכליים, כמו שליטה במקורות נפט; זוהי מלחמת מגן, מאבק בטרור האיסלאמי. גרסה זו קנתה לה שביתה בקרב העם הרוסי, הרואה בעימות מלחמה צודקת.⁵⁶ התמיכה הציבורית במלחמה רק התחזקה בשל התבטאויות שונות של פוטין בנושא, כמו הנאום שנשא לאחר פעולת הטרור הצ'צ'נית בבסלאן בספטמבר 2004, שבה נטבחו מאות ילדים. פוטין, כמו הנשיא האמריקני ג'ונסון בשעתו לאחר מתקפת הטֶט בינואר 1968 (וראה להלן), הביע בנאומו נכונות לסיים את המלחמה בדרכי שלום, ואולם, הוא נקט רטוריקה נִצית תקיפה:

לא היינו חזקים מספיק, והחלשים תמיד מוכים… זהו איום על כל המדינה הרוסית… הטרוריסטים מאמינים שהם חזקים מאתנו, שרשעותם תפחיד אותנו, תשתק את רצוננו ותנוון את החברה שלנו. יש לנו בחירה אחת ברורה - לדחות אותם או… להיכנע ולתת להם לחלק את רוסיה בתקווה שיום אחד יעזבו אותנו לנפשנו… אני סמוך ובטוח שאפשרות כזאת אינה עומדת בפנינו… זוהי מלחמה כוללת… מלחמות כאלה אינן נגמרות במהירות. בהתחשב במצב, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לטפל [במלחמה] בשאננות… הטרוריסטים נתקלים בתגובה הנחושה ביותר במקומות שבהם הם עומדים מצד אחד מול כוחה של המדינה, ומצד שני מול חברה אזרחית מאורגנת ומאוחדת… אנו מוכרחים להיות מאוחדים, שכן זו הדרך היחידה להביס את האויב.⁵⁷

פוטין לא הציע פשרה ולא הבטיח לאזרחיו חיים קלים; הוא תבע מהם חוסן פנימי, אחדות ונכונות להמשיך במאבק. 48 אחוזים מהרוסים הביעו תמיכה בנאומו של נשיאם. רק 9 אחוזים התנגדו לו, חלקם אולי בשל כישלונה הצורב של רוסיה בפתרון המשבר ועקב הזעזוע שחולל טבח הילדים. 61 אחוזים המשיכו לתמוך במדיניותו של פוטין ורק 16 אחוזים התנגדו לה.⁵⁸ אחרי חמש שנות לחימה בראשות פוטין עמדתו של הציבור הרוסי לסוגיה רק הלכה והתקשחה: רק כ־20 אחוזים בקירוב הוסיפו לתמוך במתן עצמאות לצ'צ'ניה, בעוד ששיעור התמיכה בפתרון שישמור על חבל ארץ זה כחלק מרוסיה עלה ל־64 אחוזים.⁵⁹ הציבור הרחב הוסיף להיות משוכנע שהמלחמה "הקטנה" הזאת חשובה דייה כדי להמשיך ולהתמיד בה לאורך זמן⁶⁰ - אולי גם בשל יכולתו של פוטין להסביר לציבור הרוסי את מניעיה בצורה ברורה.

מה שעולה בבירור מן המקרים של צפון אירלנד, של עזה ושל המלחמה השנייה בצ'צ'ניה הוא שגם במערכה מתמשכת קשה ומרה של טרור ניתן לנצח, ושהציבור הרחב, למרות הימשכות המערכה, לא ידחוק בהכרח במנהיגיו לנקוט מדיניות של ויתורים. אך אם דמוקרטיות כמו בריטניה או ישראל, או דמוקרטיות למחצה כמו רוסיה, הצליחו להביס כוחות גרילה או לעמוד בפניהם במלחמות קטנות, מדוע הן כושלות במקרים אחרים רבים כל כך?