הדפסה
גרסת PDFמנקודת מבט זו, אמורה אפוא יזמתו של המכון הישראלי לדמוקרטיה להתקבל לכאורה בברכה. אך קריאה מדוקדקת של הטקסט מעלה שהחוקה המוצעת, אם תאומץ, לא רק תחליש את הדמוקרטיה הישראלית, בהחריפה את אותן מגמות אשר הסיטו אותה מלכתחילה ממסלולה, אלא גם תתרום להאצת תהליך שחיקת צביונה היהודי-לאומי של המדינה.
ראשית, טיוטת החוקה של המכון לדמוקרטיה אינה מטפלת כלל בגורם העיקרי לחולשת הכנסת – שיטת הייצוג היחסי המנציחה את תופעת הכיתתיוּת– ותחת זאת מעניקה לה מטריית הגנה חוקתית באמצעות הקביעה שהבחירות לגוף המחוקק תהיינה "כלליות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק". כיוון שבעתיד ידרוש כל שינוי בחוקה אישור של שני שלישים מחברי הכנסת, אימוץ סעיף זה פירושו ויתור סופי על הסיכוי הממשי האחרון של ישראל לעבור לשיטה שתוכל לייצר רוב יציב, בדומה ל"מודל וסטמינסטר" הבריטי, למשל, אשר במסגרתו מתקיימות הבחירות לפרלמנט על בסיס אזורי, והמועמד המקבל את רוב קולות הבוחרים בכל אזור הוא היחיד שנבחר. מערכת כזאת נוטה ליצור שתיים או שלוש מפלגות עיקריות, שאחת מהן מבטיחה לעצמה על פי רוב די מושבים כדי למשול. יתר על כן, היא מעודדת מתינוּת בקרב המועמדים, הנאלצים לפנות אל קשת רחבה של בוחרים על מנת לנצח. חוקת המכון לדמוקרטיה מונעת אפילו רפורמה צנועה יותר, כמו אימוץ המודל הגרמני, שבו מחצית המושבים נבחרים בבחירות אזוריות והשאר על פי ייצוג יחסי.
בה בעת, הצעת המכון לדמוקרטיה תספק גיבוי חוקתי מלא לשיטת מינוי השופטים הנהוגה היום, אשר מבטיחה את המשך הנתק בין בית המשפט העליון לערכים הרווחים בציבור הרחב. בניגוד לבחירות לכנסת, אשר פרטיהן אמורים להיקבע בחוק נפרד, תהליך מינוי השופטים מותווה בפרוטרוט בטיוטת החוקה המוצעת: הוועדה לבחירת שופטים, "תהיה של תשעה חברים, שהם נשיא בית המשפט העליון, שני שופטים אחרים של בית המשפט העליון שיבחר חבר שופטיו, שר המשפטים ושר אחר שתקבע הממשלה, שני חברי הכנסת שתבחר הכנסת ושני נציגים של לשכת עורכי הדין שתבחר המועצה הארצית של הלשכה".
נוסף על כך, במקום לרסן את נטיותיה האקטיביסטיות של הרשות השופטת , מציע המכון הישראלי לדמוקרטיה לחזק את כוחו של בית המשפט בכמה תחומים חשובים. טיוטת החוקה מציעה שמערכת בתי המשפט, המנוהלת כיום בידי שר המשפטים, תעבור לניהולם המשותף של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. סמכות החנינה, השמורה בדרך כלל לראשי מדינות, ובישראל לנשיא המדינה, תוגבל מעתה: הנשיא יוכל להפעיל את סמכותו במקרים מסוימים שייקבעו בחוק רק לאחר ש"יתייעץ בוועדה מיוחדת, אשר בראשה יעמוד מי שהיה שופט בית המשפט העליון". ועיקר העיקרים – חוקת המכון הישראלי לדמוקרטיה מעניקה לבית המשפט העליון סמכויות מפורשות ונרחבות של ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת, בקובעה כי "בית המשפט העליון, והוא לבדו... רשאי לקבוע כי חוק אינו תקף בשל אי-חוקתיות", ובמצב כזה, "רשאי הוא לתת כל הוראה או סעד הנראים לו דרושים בנסיבות העניין".
הצעת המכון טובה מעט יותר בכל הקשור לצביונה היהודי של ישראל, שכן, היא מעניקה הגנה חוקתית לכמה ממרכיבי המפתח של המסורת הציונית: חוק השבות המקנה לכל יהודי את הזכות לעלות לישראל ולהתאזרח בה; מעמדה של העברית כשפתה הרשמית של המדינה; מעמדה של ירושלים כבירת ישראל; קביעת השבּת ומועדי ישראל כימי מנוחה ממלכתיים; "התקווה" כהמנון הלאומי ודגל מדינה ש"צבעו לבן, שני פסי תכלת סמוך לשוליו ומגן דוד תכול באמצעיתו".
ואולם בד בבד מציעה טיוטת החוקה של המכון לדמוקרטיה לנתק את הקשר החיוני בין העם היהודי למדינת ישראל. בניגוד לאמור במגילת העצמאות וכמעט בכל הטיוטות הקודמות שהוגשו לעיון הכנסת, חוקת המכון אינה מתארת את ישראל כמדינתו או כביתו הלאומי של העם היהודי. היא אינה מזכירה את הקשר בין התפוצות למדינת ישראל, ואינה מועידה למדינה תפקיד כלשהו בחיזוק הקשרים עם היהודים בתפוצות באמצעים כגון עידוד העלייה, קידום החינוך היהודי או תמיכה בלימודי העברית. זאת ועוד, בהצעת החוקה אין כל התייחסות לחינוך יהודי או ציוני גם בתוך גבולות ישראל. במקום זאת היא קובעת כי "המדינה תבטיח את שימורה ופיתוחה של המורשת ההיסטורית והתרבותית של הארץ ושל תושביה". ניסוח זה, אם לוקחים אותו ברצינות, אינו מעניק קדימוּת כלשהי למורשת היהודית על פני זו של תרבויות הכנענים, הרומאים, הצלבנים, הטורקים או הערבים. ואכן, מרדכי קרמניצר, אחד ממנסחי החוקה מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה, הדגיש, בהציגו את הטיוטה ביום עיון בפברואר השנה, שסעיף זה מהווה שינוי לעומת התפיסה שהייתה מקובלת בארץ, ולכן הוא בבחינת הישג גדול לערביי מדינת ישראל.
לצבא הישראלי, אשר הוקם לא רק כדי להגן על המדינה ועל אזרחיה אלא גם כדי לשמור על האינטרסים של העם היהודי – כפי שעשה, למשל, ברכבת האווירית שהעלתה לארץ את יהודי אתיופיה בשנות השמונים – מיועד תפקיד מצומצם יותר. על פי הסעיפים המגדירים את מטרותיו, הצבא מופקד "על ביטחונה של המדינה ועל הגנתה והגנתם של אזרחיה, תושביה והבאים בשעריה מפני אויב". צה"ל יורשה לנקוט פעולות מחוץ לגבולות ישראל רק באישורה המפורש של הממשלה, ורק אם "ביצוען המיידי נועד להצלת חיים או להתמודדות עם אסונות טבע". אך החוקה אינה מתירה שימוש בצבא לשם סיוע לקהילות יהודיות בתפוצות; היא מסתפקת בקביעה שניתן יהיה לחוקק חוק נפרד אשר יסמיך את הצבא "לפעול להשגת יעדים לאומיים-ממלכתיים חיוניים". אם לא די בכך, פעולות כאלה ייעשו רק "בהסכמת מבצעיהן", דהיינו על בסיס התנדבותי ולא מתוקף חובתם של המבצעים כחיילי צה"ל.
היבט נוסף של המסורת הציונית שלא בא לידי ביטוי בחוקת המכון הוא "התיישבות יהודית", או כל נוסחה אחרת המעניקה לגיטימציה לַמדיניות רבת-השנים של שמירת היתרון הדמוגרפי היהודי באזורי גבול חיוניים. אין ספק, כמובן, שהשוויון מוכרח להיות עקרון יסוד בכל דמוקרטיה, ובמיוחד במדינה היהודית. אך בחוקת המכון לדמוקרטיה הופך השוויון לערך החשוב ביותר של החברה: הוא מוזכר בסעיף הראשון של השער הראשון, "יסודות", הקובע כי שמה של המדינה הוא "ישראל", מתאר אותה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" וקובע ש"משטר המדינה הוא דמוקרטיה פרלמנטרית, המושתת על שוויון בין כל אזרחיה". שום עקרון יסוד אחר אינו נכלל בשער זה, דבר המרומם את מעמדו של השוויון ומציב אותו מעל לכל ערכי היסוד האחרים של הדמוקרטיה, לרבות קדושת החיים, החירות, כבוד האדם ושלטון הרוב.
בשער השני של החוקה, המפרט את זכויות היסוד שמהן נהנים פרטים וקבוצות בישראל, ניתנת לשוויון פרשנות רחבה במיוחד. סעיף 4 קובע ש"הכל שווים לפני החוק; אין מפלים בין אדם לאדם מטעמי גזע, דת, לאום, מין, עדה, ארץ מוצא או מכל טעם אחר [והכל כשהטעם אינו ממין העניין]". זכות זו, והאיסור על אפליה מכל סוג, נקבעים במונחים מוחלטים. בסעיף 22 באותו השער מצויה קביעה מאזנת, אך היא חלשה מכדי להבטיח את ביטויָם של הערכים שחשיבותם אינה נופלת מזו של השוויון. הסעיף קובע באופן מעורפל כי "אין פוגעים בזכויות שלפי החוקה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש". כיוון שערכי מדינת ישראל, על פי טיוטת המכון לדמוקרטיה, מדגישים מעל לכל את עקרון השוויון ואינם מכוונים דווקא לחיזוק צביונה היהודי של המדינה, קשה לדמיין שבית המשפט העליון, אם יידרש לבחון את חוקתיותו של חוק המתיר התיישבות יהודית, לדוגמה, ימצא אותו תקף. ולנוכח העובדה שחבריו העתידיים של בית המשפט לא ימונו בידי נבחרי ציבור אלא בידי חבריו הנוכחיים ויורשיהם, אין ספק כמעט שסעיף כזה ישלול למעשה כל מאמץ ליצור קהילות יהודיות בנגב, בגליל, או באזורי גבול אחרים.
אם אימוץ חוקה חיוני לחיזוקה של ישראל, אך הטיוטה המוצעת רק תחמיר את המצב, מה אמורים לעשות אזרחי ישראל החוששים לאופיו היהודי והדמוקרטי של הבית הלאומי?
במצב אידיאלי היה על הכנסת להסדיר את בחירתה של אספה מכוננת רחבה, שעל חבריה יוטל לנסח חוקה שבסופו של דבר תעמוד לאישור במשאל עם. משתתפיה של אספה מכוננת כזאת, בניגוד לחברי הכנסת המכהנים כיום, לא יהיו תלויים בשיטת הבחירות הנוכחית, ולכן יהיו חופשיים יותר להכניס בה את השינויים הדרושים, מרחיקי לכת ככל שיהיו. במסגרת גוף כזה יוכלו נציגיהן של קבוצות אידיאולוגיות וחברתיות מגוונות לנהל דיון חופשי ולהגיע לפשרות שתשקפנה את ערכי הזרם המרכזי של הציבור הישראלי – כלומר את ערכיהם של אלה הרוצים שישראל תהיה מדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי איתן. מתנגדיה של חוקה כזאת, שבהם יהיו מן הסתם חלק מנציגי המגזר הערבי-ישראלי והגורמים הקיצוניים יותר בקרב הקהילה החרדית, לא יקבלו זכות וטו; אלה יצטרכו להבין שהחוקה תתקבל בכל מקרה, ושמוטב להם שישתתפו בתהליך גיבושה, מאשר להתנגד לה מבחוץ.
אכן, יש להכיר בכך שלא ניתן לצפות שיתגבש בישראל קונצנזוס מקיר לקיר סביב החוקה. תסריט מציאותי יותר מותיר מקום לגיבושה של "חוקה בהסכמה רחבה", כדברי חבר הכנסת מיכאל איתן, דהיינו חוקה המשקפת את עמדותיו של חלק הארי של הציבור, אך לא של כולו. מעשית מדובר בתהליך דומה לזה שהנחה את כתיבתה ואשרורה של חוקת ארצות-הברית. כזכור, השיטה הפדרלית, שעליה הסכימו נציגי הזרם המרכזי המתהווה בקרב הציבור האמריקני כאשר התכנסו בפילדלפיה בשנת 1787, נתקבלה רק בדיעבד על דעתם של התומכים הרדיקליים בזכויות המדינות השונות ושל חסידי הדרישה הקיצונית לא פחות למיזוגן המוחלט של המדינות.
אך אם ועדת החוקה של הכנסת תתמיד בעמדתה כי רק לה מסורה הסמכות לנסח את החוקה, כי אז חייבים חבריה להכיר באחריות הלאומית המונחת על כתפיהם ולשקול בכובד ראש את הרפורמות הגורפות הדרושות. בקבלם על עצמם את האחריות הזאת, ייטיבו חברי הוועדה לעשות אם ידחו את טיוטת המכון לדמוקרטיה כבסיס לגרסתם שלהם. הפגם העיקרי בחוקת המכון אינו סעיף זה או אחר בה אלא התפיסה הבסיסית העומדת ביסודה, ועל כן תהא זו טעות לראות במסמך הזה נקודת פתיחה לחוקת המדינה. תחת זאת על הכנסת לפעול בצורה עצמאית, ולהציב לנגד עיניה את השאיפה להשיג הסכמה רחבה בדבר המסלול שיביא לחיזוק ישראל כמדינה יהודית וכדמוקרטיה.
ישראל זקוקה לחוקה, ועתיד האומה עשוי בהחלט להיות תלוי בשאלה אם מסמך כזה אכן יקרום עור וגידים בשנים הקרובות. הנהגתה הפוליטית של המדינה, יחד עם ציבור אזרחים פעיל, יכולים להביא לגיבושה של חוקה טובה, המקובלת על הרוב הגדול של הציבור. וכשיקרה הדבר, תעמוד המדינה היהודית על בסיס איתן לאין ערוך, שיאפשר לה להתמודד ביתר יעילות עם האתגרים שעוד נכונו לה.
דניאל פוליסר,
בשם העורכים
דניאל פוליסר,
בשם העורכים
