הדפסהיא
הגיבור האופייני לסיפורת הישראלית הוא הצעיר התלוש, הבודד, האינדיבידואליסט המתלבט, המנוכר, ה"מחפש את עצמו" בעולם מתפורר. התלוש היה גיבורם הקבוע של ברדיצ'בסקי, גנסין, ברנר ושופמן בתחילת המאה,70 והוא ממשיך לככב מאז ועד היום אצל הפרוזאיקנים הישראלים. שתי יצירות המפתח שפורסמו ב-1958 - ימי צקלג של ס' יזהר והחיים כמשל של פנחס שדה - מתמקדות (מכיוונים שונים מאוד, אמנם) בצעיר המתלבט, נטול-השורשים וחסר-ההיסטוריה, המנסה "להמציא את עצמו" יש מאין. הסופרים הבולטים של שנות השישים - א"ב יהושע, עמוס עוז, עמליה כהנא-כרמון, אהרן אפלפלד ויצחק אורפז - מיקדו את כתיבתם בדמותו של הזר, המנותק, הנגרר לפעולות שאינן מובנות לו מתוך דחפי הרס, כמיהות מיסטיות ותשוקות ארוטיות, ואינו חש כל שייכות למשפחה, לחברה, לעם או למדינה.71
ב-1962 כותב יצחק אורפז על אדם אשר "כל חייו תלויים עליו כמו איזו סחבה מרוטה, בלה, מיותרת. הוא לא מצא את עצמו בשום מקום. הוא לא חי את עצמו בשום מקום. בשום מקום לא מימש את עצמו".72 ב-1963 כותב עמוס קינן נובלה בצורת דיאלוג, המתנהל על הפסים הבאים:
מה יהיה?
יהיה טוב.
בטח שיהיה טוב. צריך רק להחזיק מעמד בינתיים.
בטח.
בחיים צריך להחזיק מעמד.
כן.
ואחר כך מתים.
כמובן.
ואחרי זה לא נשאר כלום.
רק הזכרונות.
הה הה הה.
עוד אחת?
עוד אחת.
איפה עמדנו?
החזקנו מעמד.73
וכן הלאה. תלישותו של הגיבור בסיפורת הישראלית מתאפיינת, בדרך כלל, בהיותו איש שוליים דפוק וזרוק, החי מחוץ לזרם המרכזי של החברה. הוא פליט שלא נקלט, עקור, גולה נצחי;74 הוא חריג "מקולל";75 הוא בן ל"מיעוט" חברתי-עדתי, החי את הוויית הפרברים ושכונות המצוקה במנותק מ"סדר היום הלאומי";76 ולעתים, הוא פשוט משוגע.77 יהושע קנז, למשל, מציע לנו לאורך כל ספריו אנטי-גיבורים תלושים,78 וחנוך לוין אף קיצוני ממנו בתיאור עלובי חיים נלעגים.79
ב-1977, שישים שנה אחרי שכתב ברנר את יצירתו המרכזית, שכול וכישלון, פורסמו בעת ובעונה אחת שתי יצירות - המאהב של א"ב יהושע וזכרון דברים של יעקב שבתאי - המציגות את ההוויה הישראלית כמסכת של שכול וכישלון. המשפחה המתוארת בהמאהב נפרצת על ידי "פולשים מבחוץ", וגיבור הרומן משתף פעולה עם תהליך זה מתוך דחף בלתי נשלט של הרס עצמי. אצל שבתאי מתוארת התנוונותה ושקיעתה של החברה הישראלית כחלק מן "התהליך הנורא של ההתפרמות וההתפרדות... שבו מתגלמים... מהותם של החיים ועיקר עיצבונם, שהרי קשה להשלים עם העובדה שמה שהיה אחד ושלם מתפרד ומתפורר ומתרחק ואובד לעולמים ולבלי שוב כמו הגאלאכסיות המתרחקות זו מזו במהירות עד שהן אובדות לנצח אי-שם במחשכי האין-סוף שמעבר לכל אופק ונישכחות".80 "החיים", אומר אחד מגיבורי הרומן, "אינם אלא מסע לקראת המוות... ואף יותר מזה - המוות הוא תמצית מהותם של החיים והוא הולך ומתגלם בהם שעה שעה עד להתגלמותו הסופית".81
אם החיים אינם אלא "מסע לקראת המוות", הרי שאין משמעות להיסטוריה; מאי נפקא מינה אם אדם חי במקום כלשהו בשנת 500 לפנה"ס או במקום אחר בשנת 1977 לסה"נ - כך או כך חייו אינם אלא חזרה של אותה תבנית פטליסטית. ואכן, הן אצל שבתאי והן אצל יהושע - בניגוד לשרשור-העלילה הליניארי, ההיסטורי, המאפיין את הפואטיקה העברית מן התנ"ך עד עגנון - לפנינו מבנה סימולטני, מעין סבך של קורים אישיים, המטשטש את תחושת המוקדם-ומאוחר לטובת חוויה מעובה של "הווה" סובייקטיבי, שהעבר מבצבץ מבעדו כרסיסי זיכרונות עכורים, אסוציאציות וחלומות.
אפשר לנסות להצדיק מגמה זו בטענה שהתלישות היא חוויית היסוד של הספרות המודרנית המערבית כולה, כלומר, שהסיפורת הישראלית אינה מהווה חריג אלא ביטוי הולם של רוח התקופה. אבל העובדה היא, שהמאה העשרים הניבה לא רק ביטויי תלישות וניכור כמו הזר של אלבר קאמי, הבחילה של ז'אן-פול סארטר, מסע אל קצה הלילה של לואי-פרדינן סלין, סוף הדרך של ג'ון בארת או עריסת חתול של קורט וונגוט, אלא גם יצירות-סיפורת הקרובות לעקרונות הפואטיקההעברית יותר מן הסיפורת שנכתבה בעברית במהלך המאה. יצירות כגון הסהרורים של הרמן ברוך, ארה"ב של ג'ון דוס-פאסוס,במדור הראשון של אלכסנדר סולז'ניצין, מאה שנים של בדידות של גבריאל גרסיה מארקס, רגטייםשל אדגר לורנס דוקטורוב או רפסודת האבן של ז'וזה סאראמאגו, מסמנות את הנתיב האפי, ההיסטורי, הלאומי, האימפרסונאלי, שהיה פתוח בפני הסיפורת ה"עברית" - והיא לא הלכה בו.
לכאורה, היה עשור אחד - מאמצע שנות הארבעים עד אמצע שנות החמישים - שבמהלכו נכתבה כאן סיפורת הקרובה ברוחה לעקרונות הפואטיקה העברית. סיפורת "דור הפלמ"ח", שמשה שמיר הוא נציגה האופייני ביותר, הציגה אתוס ציוני-קולקטיביסטי ופנתה לקהל הרחב, בניגוד לאליטיזם האנין של גנסין או פוגל, מתוך מחויבות לאומית. אלא שההבדל בין הפואטיקה של "דור הפלמ"ח" לבין הפואטיקה העברית גדול מן הדמיון ביניהן. סופרי "דור הפלמ"ח" כתבו על "לאום" מפוברק, נטול-עבר, נטול-היסטוריה. ה"ציונות" שלהם הייתה ציונות של "צברים" מתוצרת עצמית, ילידי הארץ, ש"ישראליותם" היא תחליף ליהדות - לא המשך לה. "אליק נולד מן הים": משפט זה, הפותח את במו ידיו של שמיר (1951), הוא תמצית האתוס של דור הפלמ"ח, הן מבחינת מה שאין במשפט זה והן מבחינת מה שיש בו; אין היסטוריה (לאומית, יהודית) במשפט הזה, ולעומת זאת, יש בו זיקה לטריטוריה. "נולד מן הים", הווי אומר: נולד כאן, ברצועת החוף הזאת, ארץ ישראל; ומכאן, מן הזיקה למקום, נגזרת זהותו. ים: מרחב טהור, בתולי, טבעי, חוץ-תרבותי, חוץ-היסטורי, חוץ-לאומי, דף חלק, התחלה מנקודת אפס. ארץ ישראל, לא עם ישראל, היא הממד מכונן-הזהות ומכונן-המחויבות בסיפורת של שמיר ובני דורו. כיבוש הטריטוריה, "ידיעת הארץ" לאורכה ולרוחבה, ההתערות בנופיה ורימום דמותם של הצעירים שלחמו עליה - בכך, ולא ברצף הקיום היהודי, עסקה סיפורת זו. אין ספק: זו הייתה סיפורת פטריוטית; אבל עמדה פטריוטית ועמדה לאומית אינן היינו הך, ובמקרה של סופרי דור הפלמ"ח באה הראשונה על חשבון השנייה; הם ראו עצמם כחלק מארץ וממדינה. לא מעם. הם כתבו סיפורים שנולדו מן הים.82
יב
הסיפורת הישראלית של שנות השמונים, וביתר שאת, זו של שנות התשעים, הביאה לשיאו את תהליך ההתנתקות מן הפואטיקה העברית. "אני מאמין שאין אלוהים. אחת. אני מאמין שלהיסטוריה אין משמעות. שום משמעות. שתיים. אני מאמין שאין שום מטרה נעלה שעל האנושות לנסות להשיג", אומר אחד מגיבוריו של אברהם הפנר.83 "הושלכנו פרוצי ראש אל קוסמוס חסר פשר חסר סדר ושיטה", כותב הפנר במקום אחר.84 "הימים", כותב יואל הופמן, "קשורים זה אל זה כגלגלי שיניים. יום אחד מתגלגל אל משנהו. ובתוך גופו של ברנהרט שוכנות עצמות, והוא נושא את עצמותיו, כל ימות חייו, בכוחו שלו בלבד... בפלשתינה האוויר שקוף מרבית הזמן. איש אינו נותן דעתו על עצמותיו של ברנהרט".85
איש אינו נותן את דעתו על עצמותיו של ברנהרט; אבל האם נותן איש את דעתו, בימים אלה, לדבר כלשהו החורג מן הגירויים המיידיים שבאמצעותם "יום אחד מתגלגל אל משנהו" בסתמיות שרירותית? הקיום המקרי, הריקני, הניבט מן הסיפורת הישראלית מאמצע שנות השמונים, מבטא תפישת עולם שהניגוד בינה ובין התפישה העברית גדול יותר מן הניגוד ששרר בין התפישה המקראית לפגנית או בין התפישה התלמודית להלניסטית. הפעם, לפנינו ניגוד מוחלט. סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית פשוט אינה יכולה להיכתב על ידי אנשים הסבורים ש"להיסטוריה [ובלאו הכי, ללאום] אין משמעות" וש"הושלכנו פרוצי ראש אל קוסמוס חסר פשר, חסר סדר ושיטה".86
על אילו תכנים יכול סופר ישראלי בן-זמננו לכתוב, אם להיסטוריה אין משמעות בעיניו? באיזו מין עברית ישתמש, אם ההיסטוריה של העברית אינה נוגעת לו? מה יכול המספר "לדעת" על המציאות (ועל האנשים הנוטלים בה חלק), אם המחבר עצמו אינו מכיר מציאות החורגת מן התחום האגוצנטרי של "מה שעובר עליו" כאדם פרטי (רווק, תל אביבי, מדוכדך)? שלוש המובאות הבאות מספרות שנות התשעים (הראשונה מאת עוזי וייל, השנייה מאת יוסף אל-דרור, השלישית מאת אתגר קרת) מספקות תשובה אופיינית.
היא גמרה ללמוד, והתחילה לקבל עבודות בכל מיני מקומות. כשהייתי רואה אותה לא הייתי מזכיר את המלה אהבה. לא האמנתי כמה זמן היא חיה בלי זה. לא האמנתי שמישהו בכלל יכול, שלא לדבר עליה. אבל איכשהו היא לא הפכה לנזירה או למדבר. העצב לימד אותה להסתכל עמוק יותר ממה שהיתה רגילה. מכיוון שלא היה לה שום דבר אחר לעשות, היא כל הזמן הסתכלה.87
היא מתהפכת על הגב ומסתכלת על התקרה, מעבירה מבט מנותק בין שנינו. אני עובר מהברכיים להישענות על הקיר. הוא מוריד אליה את המבט, מסתכל בה משועשע... היא מלטפת לעצמה את השד השמאלי, הקרוב אלי, יחסית, ופולטת מין "אה" קצר. הוא מסתכל עלי מיואש.88
אז עכשיו היא רוצה שניפרד, כי היא החליטה שאני לא אוהב אותה. מה אני אגיד לה? אם אני אצעק עליה שהיא מטומטמת ושתפסיק לבלבל את המוח, זאת תהיה בשבילה רק הוכחה. "תעשה משהו שיוכיח לי שאתה אוהב אותי," היא אומרת. מה היא רוצה שאני אעשה? מה? שרק תגיד. אבל היא לא. כי אם אני אוהב באמת אז אני צריך לדעת לבד. מה שכן, היא מוכנה לתת רמז, או להגיד מה לא. אחת מהשתיים, אני יכול לבחור. אז אמרתי לה שתגיד מה לא, לפחות נדע משהו. מהרמזים שלה בטוח שאני לא אבין כלום.89
האחידות הסגנונית הגורמת למובאות אלו להיקרא כאילו נכתבו על ידי אותו סופר עצמו, אינה מצטמצמת לכתיבתם של שלושת הסופרים המצוטטים כאן. היא משתקפת בכתיבתם של מרבית בני-דורם, החולקים אותה לשון דלה, רדודה, חסרת-היסטוריה (איזה ילד, או עולה חדש, לא יקרא בקלות את המובאות הללו?) וקול-מספר שהנו, שוב ושוב, "אני" קטן, מוגבל, צר-אופק.90
סיפורת ה"תלוש" שנולדה בראשית המאה, ושהוקצנה בהדרגה משלהי שנות החמישים ואילך, הגיעה אפוא, בימינו, למימוש צרוף של אפשרויותיה.91 הפִּסקה שלהלן, מתוך ספרה של אורלי קסטל-בלום דולי סיטי (1992), מכילה את תמצית האידיאו-פואטיקה של הסיפורת העכשווית, ומציגה בהינף אחד, במלוא הבהירות, את מלוא-התנתקותה של סיפורת זו מן הפואטיקה העברית.
דולי סיטי - עיר בלי תחתית, בלי עבר, בלי תשתית. העיר המוטרפת בתבל. כל האנשים בדולי סיטי בדרך כלל בורחים. כיוון שהם כל הזמן בורחים, יש מי שרודף אחריהם, וכיוון שיש מי שרודף אחריהם, תופסים אותם, ומוציאים אותם להורג, וזורקים אותם לנהר... כל התינוקות בדולי סיטי מאומצים, ממזרים. כל האמהות בדולי סיטי מזוינות, דפוקות... יש שתי מפלגות גדולות: הבירוקרטיה והפרוצדורה. למפלגות הגדולות יש כנופיות של נערי רחוב שלוקחות את החוקים לידיים. לבירוקרטיה יש חיילים, אלה החנטרישים. טיפוסים מגעילים, מלוכלכים, לא היגיינים, כל הזמן מכייסים, משתעלים, מקנחים את האף בשרוול ועושים את הצרכים שלהם על עצמם. חנטריש אף פעם לא אומר שלום, רק עושה דברים, במיוחד משרבט גרפיטי על הקירות, איפה שיש ריח חזק של שתן של גברים... יש עוד אנשים בדולי סיטי, כמו האפוסטרופים, אלה שהסלוגן שלהם טפשי כמו הפרצוף שלהם, הם שרים במקצב רגאיי "המדינה זה אני - בואו עירפו את ראשי". ויש "פחדנים", ו"ארכיטיפים", ו"בונבונים"... למזלי, הצלחתי להישמר ולא ליפול למלכודת של שום קבוצה, ולמדתי לשמור על פרופיל נמוך. למדתי שכל הטריק הוא בעצם לעשות את עצמך ישן, ולחתור תחת.92
הדברים מדברים בעד עצמם. מעולם לא הייתה הספרות המכונה "ספרות עברית" כה רחוקה מן הפואטיקה העברית כפי שהיא רחוקה כיום. אפשר, כמובן, לתלות זאת בהשפעת "רוח התקופה" הפוסט-מודרנית, כשם שאפשר - וראוי - לתלות את הקדרות שהשתלטה על הספרות הישראלית לאחר 1967 לא רק בתרעומת על כיבוש השטחים אלא גם בעליית "השמאל החדש" באירופה ובארצות-הברית באותו הזמן - ימי מרד הסטודנטים, המהפכה המינית וגל המחאה נגד מלחמת וייטנם. התרבות הישראלית איננה אטומה למהלכיה של תרבות העולם; וזה טבעי ומוצדק. השאלה היא: האם התרבות הישראלית, הערה למתרחש סביבה, אמורה להיות גרורה חקיינית של המגמה התרבותית הרווחת כעת במערב - או שדווקא עירנותנו למתרחש סביבנו אמורה לדרבן אותנו להגיב על כך בדרך משלנו?
אי-אפשר להתעלם מן הפוסט-מודרניזם, אבל הפוסט-מודרניזם הרי איננו האתגר התרבותי הראשון שהוצב בפני התרבות העברית מעודה. התנ"ך, כפי שאמרנו, נכתב כהתעמתות עם האופציה הפגנית, והתלמוד, במידה רבה, כהתעמתות עם האופציה ההלניסטית. איננו יכולים להשחיז את זהותנו אלא לנוכח זהות תרבותית אחרת, שאותה עלינו להכיר, וממנה עלינו ליטול אותם היבטים הרלוונטיים לגיבושנו; אם נטמענו ונבלענו בה במקום להגיע באמצעותה לזיקוק זהותנו, הרי זו הכחדה עצמית.93 רבים מברכים על כך;94 אבל מי שזהותנו התרבותית יקרה לו, אמור להבין עד כמה תלוי עתידה בשאלה: האם הספרות שתיכתב כאן תחדש את הקשר עם עברה הפואטי? זהותנו התרבותית זקוקה לנו כיורשים ומורישים. הקנון שלא נחתם קורא לנו להוסיף לו יצירות חדשות, שיעניקו לעבר את טעם ההווה, ולהווה - עתיד.
אסף ענברי הוא סופר ומסאי.
