הדפסה
לספרות העברית יש מהות משלה. ישנה דרך מסוימת, עברית, לספר סיפור. סופר ההולך בדרך זו, כותב ספרות עברית. סופר שאינו הולך בה, סיפוריו אינם ספרות עברית גם אם לשונם עברית. הספרות הנכתבת בישראל בעשורים האחרונים היא ספרות שנטשה דרך זו. מעשור לעשור מתרחקת הספרות הישראלית ממורשת-הסיפור העברית, ובעשור הנוכחי היא רחוקה ממורשת זו כפי שלא הייתה רחוקה מעודה.
המשמעות שתיוחס כאן למושג "ספרות עברית" אינה זהה למשמעויותיו השגורות של מושג זה. יש התופשים "ספרות עברית" כספרות שנכתבה על ידי יהודים,1 יש התופשים אותה כספרות דתית ויש התופשים אותה כספרות שנכתבה בלשון העברית. תפישות אלו אינן מספקות הגדרה פואטית (ספרותית, אמנותית) של "הספרות העברית". וההגדרה הפואטית היא זו הנחוצה לנו. "ספרות עברית", במובן שישמש אותנו להלן, היא ספרות המממשת את עקרונותיה של פואטיקה (אסטרטגיה אמנותית) מסוימת, שהתנ"ך הוא המימוש הראשון (אך בשום אופן לא היחיד) שלה, ואשר חלק ממימושיה בספרות העולם לא נכתבו בעברית; אם טולסטוי, למשל, מפגין כתיבה "עברית" יותר מכתיבתו של פרוסט, אין זה נוגע לשפה שבה כתב כל אחד משניהם את יצירותיו, אלא לפואטיקה שלו.
אמנות הסיפור העברית היא היסוד המהותי של זהותנו התרבותית-לאומית. זהותנו אינה אתנית, דתית או לשונית. היא ספרותית. הספרות שיצרנו, מאז התנ"ך ואילך, היא הצופן התרבותי שירשנו ושאותו עלינו לפענח בכל דור מחדש, כדי שנוכל להורישו הלאה.2
הטענה שזהותנו התרבותית-לאומית גלומה במורשתנו הטקסטואלית איננה טענה חדשה, ולא היא הנקודה שתלובן כאן. זוהי טענה שנטענה כבר, בבהירות ובתוקף, על ידי הוגים ויוצרים מתחילת המאה - אחד-העם, ביאליק, וגרשם שלום3 - שתפשו את היהדות לא כדת אלא כתרבות (והתרבות היהודית אינה, בעיקרה, אלא טקסטים). אבל הם לא היו די ספציפיים. הם דיברו על טקסטים, לאו דווקא על ספרות. יש להבהיר, אפוא, את מה שלא הובהר עד כה: גרעין המורשת הטקסטואלית שלנו מצוי בספרות, ולא בטקסטים העיוניים - ההלכתיים, הפילוסופיים והמיסטיים - הכלולים במורשת זו.
מהי ספרות עברית?
במשפט אחד: הספרות העברית, בגרעין מהותה, היא סיפורת-פעולה היסטורית-לאומית. כלומר, סיפורת המושתתת על תפישת הזמן כהיסטוריה, על תפישת האדם כחלק מלאום, ועל תפישת המציאות כסדרה של פעולות, ולא כמכלול של עצמים במרחב.
סיפורת - לא פילוסופיה, לא שירה, לא מחזאות - היא צורת הביטוי האותנטית של הספרות העברית. יהודים כתבו פילוסופיה, שירה ומחזות, אבל בכך הם אימצו סוגי כתיבה שרווחו כבר בתרבויות אחרות. הסיפורת, כהכרעה תרבותית, היא חידוש של התנ"ך. הכרעה מהפכנית זו הייתה חלק בלתי נפרד מן המהפכה המונותיאיסטית של התרבות העברית. בניגוד לכתביהן של שאר תרבויות העת העתיקה, התנ"ך לא יכול היה להיכתב, ברובו, אלא כסיפורת. ה"מסר" שלו הוא סיפור; צורתו משקפת את תוכנו.
לפני התנ"ך, בתרבויות אחרות, היה לסיפורת מעמד שולי ביותר. "ספרות", עד התנ"ך, הייתה כתיבת שירה אפית ולירית, או מחזות שנכתבו אף הם כטקסט שירי. המצרים אמנם כתבו מעט פרוזה, אבל לפרוזה היה מעמד זניח בתרבותם, שביטאה את המיתולוגיה שלה באדריכלות מונומנטלית ובאמנות חזותית. השומרים, האשורים והבבלים לא כתבו אף לא יצירת פרוזה אחת. יצירות הפרוזה היחידות שהותירו לנו היוונים נכתבו לאחר שתרבותם כבר שקעה והתפוררה, במאות הראשונות לספירת הנוצרים.4 הסינים, שכתבו שירה למכביר החל במאה הרביעית לפנה"ס, גילו את הפרוזה רק אלף שנה מאוחר יותר, בתקופה המקבילה לתחילת ימי הביניים האירופיים, והחלו להתייחס אליה כאל אמנות רצינית רק בתקופה המודרנית (המאות שבע-עשרה-תשע-עשרה).5 היפנים, שכתבו אף הם שירה משחר תרבותם, גילו את הפרוזה בסוף המאה העשירית לסה"נ.6 תרבות האיסלאם, שירשה את השירה הפגנית שרווחה בעולם הערבי שלפני מוחמד ונצמדה לשירה בכל שלבי התפתחותה, גילתה את הפרוזה רק בתקופה העבאסית (בין המאה השמינית למאה השלוש-עשרה), וגם אז - כז'אנר בידורי נחות.7 ההודים כתבו שירה ופילוסופיה (אם אפשר בכלל להפריד אצלם בין שני התחומים); יצירותיהם הקדומות הן מזמורי תפילה פולחניים (ארבע הוודות); יצירת הספרות הראשונה במעלה של תרבותם הקלאסית, המהבהרטה (בת-גילו של התנ"ך, על פי המשוער), היא שירה אפית, וכמוה גם יצירת המופת השנייה של אותה תקופה, הראמאיאנה. ההודים פנו לסיפורת רק במאות הראשונות לסה"נ, עם עליית הבודהיזם.8 אדישותם המוחלטת להיסטוריה ולכתיבתה, עולה בקנה אחד עם נטייתם לשירה ולא לסיפורת.9
האם הייתה בעולם תרבות נוספת, מלבד התרבות העברית, שבחרה לכונן את זהותה בסיפורת? הדוגמה היחידה לכך - איסלנד של המאה השלוש-עשרה - היא תופעה מאוחרת החייבת את קיומה למונותיאיזם העברי שהונחל לאירופה על ידי הנצרות.10 עלינו להודות שהעניין מתמיה; מדוע דווקא הפרוזה - המזוהה במערב, בימינו, יותר מכל ז'אנר אחר, עם עצם המושג "ספרות" - הייתה הז'אנר הספרותי שעליו פסחו תרבויות העולם העתיק? לא הייתה זו החמצה טפשית מצדן של תרבויות אלו; זו הייתה הימנעות שנגזרה מהשקפת עולמן: השקפת עולם אשר הפרוזה איננה הז'אנר ההולם אותה.
ב
הפגנים תפשו את תופעות המציאות כנובעות מעקרון-על כלשהו: מאיזה "חוק" קוסמי מכתיב-כל (ה"מעאת" של המצרים, ה"ברהמן" של ההודים, ה"מוירה" של היוונים). ה"אלים" שלהם, לעשרותיהם ולמאותיהם, לא נתפשו בעיניהם ככוחות עצמאיים, אלא כגילומיו המגוונים של אותו חוק נצחי. הפוליתיאיזם - בניגוד לקונוטציה המקובלת של מושג זה - מושתת על תפישה מוניסטית, הרואה את תופעות-הטבע כמכלול מימושיו של החוק הקוסמי המוחלט. חוק מוחלט, נצחי זה, איננו מושא לסיפור. על ה"מוחלט" הקבוע, הסטטי, הזהה תמיד לעצמו, אין מה לספר. הוא אינו פועל אלא פשוט ישנו. קיומו אינו עלילתי. השירה, המבוססת על חזרות קצביות וצליליות, היא כלי הביטוי הספרותי ההולם השקפה פנתיאיסטית זו, התופשת את הזמן כחזרה נצחית, ואת הטבע - כמושא לסגידה חושנית.
אורח החיים הפגני הוא חוויה מתמדת של שירה. הציביליזציה הפגנית היא בבואה של חוקי הטבע, יישום "מימטי", עלי אדמות, של הסדר הקוסמי. החיים בתוך ובכפוף לטבע הם חזרה ריתמית אינסופית של יום ולילה, של גאות ושפל בים ובנהרות, של מחזור עונות השנה ושל כל הנגזר מכך - נדידת הציפורים, עונות הייחום של החיות, כמות הדגה, הלבלוב והקמילה, מחזור "חייו" החודשי של הירח ומחזור וסתה של האישה. התרבויות הפגניות היו תלויות לחלוטין בחסדי הנהרות - הנילוס, הפרת והחידקל, הגאנגס והאינדוס - שעל גדותיהם הן חיו ושגשגו. התעסקותן הבלתי נלאית בתנועת גרמי השמיים לא הייתה תחביב אינטלקטואלי לשעות הפנאי, אלא חלק ממאבק הישרדותי של ציביליזציות שהיו מחוברות לנהר ולהשפעת גרמי השמיים על מצבו. אלו היו תרבויות של עובדי אדמה בשני המובנים של הביטוי: הן במובן עבודה חקלאית, והן במובן סגידה דתית לאדמה. תפישת הטבע כחוקיות דטרמיניסטית, תפישת היקום כסדר חודר-כל, השולט לא רק בעולם הארצי, אלא גם באלים - הולידה בתרבויות אלו את האריתמטיקה, את הגיאומטריה, את האסטרונומיה, את האסטרולוגיה, את הלוגיקה, את הנדסת המרחב הארכיטקטונית ואת תורת האקוסטיקה המוסיקלית. המדע, כמו השירה, הוא תוצר פגני.
כפרקטיקה, הוליד המדע הפגני את הטכנולוגיה. כעיסוק עיוני הוא הוליד את הפילוסופיה. ההישגים הטכנולוגיים עוצרי הנשימה של המצרים, הבבלים, הסינים ובני תרבות המאיה במרכז אמריקה - בהנדסת מקדשים ובמצפי כוכבים, בייצור כלי נשק ואמצעי תחבורה, בהשקיה, בחניטת גופות - הם פאר היצירה של ציביליזציות אלו; הדיון הפילוסופי, המופשט, הלוגי-מטפיזי, שהתפתח ביוון ובהודו, הוא הפן התיאורטי של אותה תרבות. אם כל תופעות המציאות נובעות מאיזו חוקיות נצחית עלומה, הרי שהדרך לחשיפתה של חוקיות זו היא ההפשטה המושגית, השואפת לתפוש אותה ולנסחה. הפילוסוף - כפי שהסביר אריסטו - אינו מתעניין בשאלה "מדוע, בשנה מסוימת, ירד במפתיע גשם בקיץ", אלא בשאלה "מדוע גשום בחורף". הפילוסוף אדיש לאירוע החריג, המקרי, החד-פעמי. הוא דן בנצחי.
אלא שבדיוק שאלות מסוג זה - "מדוע ירד גשם דווקא בקיץ, בשנה מסוימת" - הן השאלות המטופלות בדרך סיפורית בתנ"ך. איש לא טיפל בהן קודם לכן, משום שאיש, בעולם הפגני, לא סבר שחריגה כלשהי מן ההתנהלות הקבועה של הטבע היא אירוע הצופן בחובו משמעות. גשם בקיץ, מנקודת הראות הפגנית, הוא, לכל היותר, תקלה שאפשר - אך חבל על הטרחה - להסבירה במונחים טבעיים; מנקודת הראות העברית, רק אירועים כגון גשם בקיץ ראויים להתייחסות ולתיעוד, שכן רק בחריגות משגרת הטבע - באותם אירועים מיוחדים המהווים יחדיו את מה שאנו מכנים "היסטוריה" - מתגלה רצונו של האל. התנ"ך, אמנם, אינו מכחיש בשום אופן את החוקיות השוררת בטבע; אדרבה: "השמים מספרים כבוד-אל ומעשה-ידיו מגיד הרקיע", כמאמר תהלים.11 הבריאה, כפי שהתנ"ך תופש אותה, ראויה בהחלט להשתאות; אבל השתאות זו שונה מן ההשתאות הפגנית, התופשת את הטבע כחזות הכל. על פי התפישה המקראית, הבריאה היא רק אחת מן הסיבות להשתאות מעוצמתו של האל. לא רק השמים מספרים כבודו, לא רק הרקיע מגיד מעשה-ידיו, אלא גם - ובעיקר - הרגעים שבהם משתבש מהלך העניינים הטבעי ("מנהגו של עולם"): הרגעים שבהם "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", הרגעים שבהם, בניגוד לחוקי הטבע, נולד תינוק לזוג ישישים מופלגים, ערים נמחות בן-לילה ומותירות אחריהן רק כתם פיח, שיח בוער מבלי להתכלות, מי נהר הופכים לדם, ים נבקע, מזון מומטר כטל, חומה קורסת מתרועת שופרות, אדם ממוטט מקדש בשתי ידיו, קילוח אש ניחת על מזבח, ומרכבת סוסי אש נוטלת אדם השמימה.12 האלוהים המקראי איננו "משהו" ("מעאת", "ברהמן", "מוירה") אלא "מישהו"; הוא איננו "ההוויה" או "המוחלט", ה"בלתי מוגבל" ("אַפֵּירוֺן") של אנקסימנדרוס, "אידיאת האידיאות" של אפלטון, "המניע הבלתי מונע" של אריסטו, "האחד" של פלוטינוס, או כל הפשטה מוניסטית אחרת. הוא איננו החוק; הוא המחוקק. הוא ריבונו של עולם. וריבונותו מתגלה בהיסטוריה.
