הדפסה
גרסת PDFהוא הדין גם בחרדים. אפשר להעביר חוקה גם בניגוד לרצונם, אבל עדיף הרבה יותר לשלב אותם במהלך (גם אם מטעמים סמליים השילוב הזה יהיה בפרופיל נמוך ולא יתבטא בהסכמה ממש אלא בהסכמה שלא להתנגד). יש לחרדים עניין עצום בקיומה ובחיזוקה של ישראל כמדינה יהודית: בעיגון העיקרון של השתתפות הוגנת של המדינה במימון חינוך דתי ושירותי דת, ובהבטחת חופש דת ואוטונומיה דתית. נכון שגם מבחינתם יש לחוקה מחיר. הם יצטרכו לתת הכשר למוסדות חילוניים, לרבות בית המשפט העליון, ולקבל את העובדה שמנגנון קבלת ההחלטות בחברה הישראלית אינו הלכתי. הם יצטרכו לקבל עקרונות לגבי חלוקה הוגנת של נטל ושל משאבים. אבל חלק לא קטן מן ה"ויתורים" האלה הוא כבר עתה חלק מן המסגרת הנורמטיבית שזכתה לקונצנזוס רחב בחברה בישראל. היתרונות של החוקה גוברים על החסרונות, לגבי החרדים, אם רק תימצא דרך להבטיח להם כי ההכרעות הערכיות המרכזיות של החברה לא תועברנה, באמצעות החוקה, אל בית המשפט העליון בהרכבו הנוכחי.80
בד בבד, תומכי החוקה צריכים להיות מוכנים לשלם תמורת השילוב הזה מחיר אמיתי, וגם להם הדבר הזה אינו קל. לעתים נראה כי לחלק מתומכי החוקה בישראל, אימוץ מסמך יסוד למדינה הוא בעצם דרך להגביל את כוחם הפוליטי העולה של מגזרים שהיו עד עתה שוליים יותר. אבל גם אם הדבר הזה היה אפשרי לטווח הקצר, טעות היא לחשוב כי חוקה, כשלעצמה, פותרת מחלוקות ערכיות עמוקות ומכריעה אותן לטובת קבוצה זו או אחרת. אימוץ חוקה לא יוכל לחסוך לנו בירורים קשים. גם אם המדינה תוגדר כיהודית בחוקה, צריך יהיה לקיים דיון כואב ונוקב על המשמעות של יהודיותה של המדינה ומידת ההצדקה לייחוד המתמשך הזה. צריך יהיה לקבוע הסדרים בתחומים רגישים כגון חוק השבות וגם בענייני דת ומדינה. חלק מן ההכרעות האלה תתקבלנה, באופן עמום, בהליך החוקתי עצמו, אולם חלק גדול יתקבל במסגרת חקיקה וחקיקת-משנה. כל עוד אין בישראל הסכמה בשאלה מה הם החיים הראויים, וכל עוד אין לחלקי החברה בה ערכים משותפים, החוקה צריכה להיות, כדברי הולמס, מסגרת לאנשים בעלי דעות שונות. אימוץ החוקה הוא שלב חשוב בחיזוק המסגרת המדינית בישראל – אולם הוא לא יכריע, כשלעצמו, את רוב השאלות הנמצאות על סדר יומנו. אם נצליח, יאפשר לנו אימוץ החוקה להפנות יותר מן המחשבה והאנרגיה שלנו לבעיות חשובות אלה עצמן.
בסופו של דבר, אי-אפשר לדעת בוודאות מוחלטת שמהלך חוקתי שיתבסס על משא ומתן בין כל הקבוצות יביא לגיבושה של חוקה טובה ומוסכמת ולקבלתה. אבל ודאי שהסיכוי גבוה דיו כדי שלא נרים ידיים בייאוש ומלכתחילה. יש לזכור כי גם משתתפי ועידת פילדלפיה לא היו בטוחים שמאמציהם ישאו פרי. ברם, הם הבינו כי גם כאשר אין ודאות שהמהלך יצלח, אין זו סיבה לא לנסות לקדם אותו.81
רק אם הפשרות יהיו אמיתיות וכואבות מכל הצדדים, החוקה שתתקבל תוכל למלא את תפקידה החיוני. כל עוד איננו בשלים לפשרות הכואבות מוטב שנמשיך לפעול במסגרות המוכרות של הפוליטיקה הרגילה, ולא נשריין הסדרים לא-מאוזנים, שיעכבו עוד יותר את יכולתנו לפעול באיזון הנדרש בין לכידות אזרחית לריבוי פוליטי.
ט
אם ישראל חפצה בחוקה שתהיה גם טובה וגם מקובלת על רוב הציבור, אין מנוס מקיום תהליך ללא קיצורי דרך. על הכנסת ליזום מהלך שבו גוף המייצג את כל הקבוצות בציבור יקיים דיונים במטרה להגיע למסמך חוקתי אחד שבו ייכללו העקרונות המשותפים וכללי המשחק שבמסגרתם תתנהל הפוליטיקה הרגילה. אם הנושאים והנותנים יעשו את עבודתם נאמנה, הכנסת תוכל להעביר את החוקה, תוך שינויים מעטים, לאשרור על ידי מקור הסמכות בפוליטיקה החוקתית: העם בישראל. ואם החוקה המוצעת אכן תהיה העסקה הטובה ביותר שניתן היה להשיג, הציבור הישראלי – על כל מרכיביו – ייתן לה תמיכה גורפת. בעקבות האשרור, החוקה תוכל לשמש גם כגורם מאחד ומחנך וגם כמסמך מכונן המתווה כללי משחק פוליטיים שיאפשרו חיים משותפים בתוך חברה רב-גונית.
בסופו של חשבון, בוויכוח באמריקה לא ניצחו הרעיונות או הנימוקים. הם מילאו תפקיד חשוב, אך הניצחון של המהלך החוקתי היה תוצאה של הכרה משותפת בחיוניות ההסכמה על כללי המשחק, ושל ניהול המהלך בתוך מסורת כללית של כבוד הדדי ושל הבנת טבע האדם. קשה לראות איך תוכל להיות אצלנו חוקה ללא שילוב דומה.82
החוקה האמריקנית הצליחה לעמוד במבחני הזמן כי הפכה לחלק חשוב מן "הדת האזרחית" באמריקה. חלק מן הגורמים שתרמו להצלחתה ייחודיים לארצות-הברית, אולם חלק עיקרי בהם נכון לגבי אנשים וחברות בכל המקומות ובכל הזמנים. האבות המייסדים הציבו לעצמם אתגר עצום של כינון עצמי של אומה מתוך עיון ומתוך בחירה. הם הצליחו לעמוד בו בצורה מרשימה ומכובדת. טוב יהיה ללמוד על ההישג הזה, ויפה יהיה אם נצליח לחזור עליו – בצורה ההולמת אותנו.
רות גביזון היא פרופסור בקתדרה על שם חיים כהן לזכויות האדם, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה. מאמר זה מתבסס על ההקדמה לתרגום העברי של הפדרליסט (הוצאת שלם, התשס"ב), שנכתבה על ידיה ועל ידי אלן שפירא.
הערות
המחברת מודה לעמית פונדיק על הערותיו המועילות.
1. בישראל יש נטייה מסוכנת לחשוב כי כל הבעיות שלנו הן ייחודיות, ולכן פתרונן דורש המצאות חדשות. חבל לוותר על הלמידה מן הניסיון המגוון של חברות אחרות.
2. אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי, הפדרליסט, תרגם אהרן אמיר, מבוא מאת רות גביזון ואלן שפירא (ירושלים: הוצאת שלם, התשס"ב).
3. אלכסנדר המילטון (1755-1804) היה מדינאי ומשפטן מבריק. הוא כיהן במלחמת העצמאות כעוזרו של מפקד הכוחות האמריקניים, ג'ורג' ושינגטון, ולאחר מכן היה בין נציגי ניו יורק לקונגרס הכלל-יבשתי. הוא נבחר כאחד מצירי ניו יורק לוועידת החוקה בפילדלפיה ולוועידת האשרור. אחר כך כיהן כשר האוצר בקבינט הראשון של ושינגטון ומילא תפקיד מרכזי בהקמת הבנק המרכזי. המילטון נהרג בדו-קרב עם אהרן בר, שכעס על שהמילטון ניסה למנוע ממנו להיבחר לתפקיד מושל ניו יורק. ג'יימס מדיסון (1751-1836) היה פעיל בהכנת החוקה של וירג'יניה ובניסוח סעיף חופש הדת בה. הוא נבחר כנציג לקונגרס הכלל-יבשתי, ולאחר מכן השתתף כציר מטעם וירג'יניה בוועידת פילדלפיה והיה חבר בוועידת האשרור של מדינתו. רשימותיו המפורטות מוועידת פילדלפיה הן מקור חשוב לתיעודה. הוא כיהן כחבר בית הנבחרים ומילא תפקיד פעיל מאוד בחקיקת מגילת הזכויות. הוא כיהן כשר המדינה בממשלו של ג'פרסון, 1801-1809, וכנשיא משנת 1809 עד 1816. ג'ון ג'יי (1745-1829) היה נציג ניו יורק לקונגרס הכלל-יבשתי במשך מלחמת העצמאות והיה מופקד, מטעם הקונפדרציה האמריקנית, על ענייני החוץ. בממשל החדש שיצרה החוקה נתמנה לנשיא הראשון של בית המשפט העליון, אך פרש מתפקידו בשנת 1795 כדי לכהן כמושל ניו יורק.
4. צ'רלס בירד, היסטוריון אמריקני מתחילת המאה העשרים, שהיה בין מבקריה הבולטים של ועידת פילדלפיה והחוקה שהיא יצרה, כתב: "מניית כל המאפיינים של הפדרליסט שבעטיים הוא מומלץ לכל האזרחים העוסקים בממשל וחירות בארצות-הברית או בעולם, תהיה בבחינת חזרה על עמודים ומספרים רבים הכלולים במחקר. אולם, בקצרה, ניתן לומר בבטחה כי יש מעט מאוד בעיות או היבטים של הממשל שמעוררים אינטרסים עכשוויים שנותרו כאבן שאין לה הופכין במחקר נהדר זה". Charles A. Beard, The Enduring Federalist (Garden City, N.Y.: Doubleday, 1948), p. 17. כמו כן, גורס יהושע אריאלי, מבכירי חוקרי ארצות-הברית בישראל: "מלבד חשיבותו להבנת החוקה האמריקנית, הפדרליסט הוא אחד החיבורים הבהירים ביותר בתחום המחשבה המדינית, לא של המאה השמונה-עשרה בלבד אלא של התקופה המודרנית כולה". יהושע אריאלי, המחשבה המדינית בארצות-הברית (ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ז-תשכ"ט), כרך א, עמ' 135.
5. Alexis de Tocqueville, Democracy in America, trans. Harvey C. Mansfield and Delba Winthrop (Chicago: University of Chicago, 2000), p. 108 (להלן הדמוקרטיה באמריקה).
6. ושינגטון כתב זאת במכתב להנרי לי, חבר בקונגרס הכלל-יבשתי, ב-31 באוקטובר 1786. מצוטט אצל Catherine Drinker Bowen, Miracle at Philadelphia: The Story of the Constitutional Convention, May to September 1787 (Boston: Little, Brown, 1986), p. 45 (להלן נס בפילדלפיה).
7. בואן, נס בפילדלפיה, עמ' 4.
8. בנוסף, המילטון הציג בפני הוועידה הצעה שחיזקה את השלטון המרכזי אף יותר מן ההצעה של וירג'יניה. קיומה של הצעה זו אִפשר לראות את יסודות הצעת וירג'יניה כפשרה ולא כהצעה קיצונית.
9. בואן, נס בפילדלפיה, עמ' 36-37, 40-41. המוסד, שתורגם כאן ל"ועדת כולם", נקרא באנגלית “Committee of the Whole”.
10. סעיף ה לחוקה האמריקנית.
11. כל הנציגים בוועידת פילדלפיה הסכימו כי בסיסי המיסוי והייצוג צריכים להיות זהים. עיקרון זה היה חלק מרכזי ממורשת מלחמת העצמאות בבריטניה.
12. גם בדרום היו כאלה שהתנגדו לעבדות מטעמים מוסריים. זו הייתה, למשל, עמדתו של מדיסון, אולם הוא הכיר בכך שביטולה לא היה אפשרי מבחינה פוליטית באותו שלב.
13. בנוסף, העבדות הוגדרה כבעיה פנימית של דיני הקניין במדינות הדרום, אבל לעבדות היו היבטים "בין-מדינתיים". וכאן התבססה הפשרה על שני יסודות: הגנה על הסטטוס קוו, אך הגבלת ההגנה הזאת לעשרים שנה בלבד. בהתאם לזה, החוקה אף מחייבת החזרת עבדים בורחים לבעליהם. חוקת ארצות-הברית, סעיף ד, פסקה 2(ג). לדיון מרתק בהתלבטות של בתי המשפט בצפון לגבי סעיף זה בחוקה ולגבי המשמעות החוקתית של הפשרה ראו ספרו של קובר R.M. Cover, Justice Accused: Antislavery and the Judicial Process (New Haven: Yale, 1975).
14. בוועידה היה ויכוח על מספר המדינות שיידרש להכרעה, אולם לכל הנוכחים היה ברור כי לא יכולה להידרש הסכמה פה אחד, שכן החלטה כזאת הייתה נותנת לכל מדינה זכות וטו מוחלטת, והיה ברור כי לפחות רוד איילנד תשתמש בה.
15. המילטון, שהלך ובא במשך הוועידה, חתם על החוקה. אלא ששני הנציגים האחרים של ניו יורק (ייטס ולנסינג) עזבו במחאה ובאי-הסכמה, ולקחו עימם את קולה של מדינת ניו יורק. המילטון חתם אפוא כאדם פרטי.
16. ושינגטון ביטא את מחשבותיו במכתב למרקיז דה-לאפאייט: בואן, נס בפילדלפיה, עמ' xvii; מדיסון תיאר את תחושתו במכתב לג'פרסון: Jack N. Rakove, ed., James Madison: Writings (New York: Library of America, 1999), p. 144.
17. Bernard Bailyn, The Debate on the Constitution: Federalist and Antifederalist Speeches, Articles, and Letters During the Struggle over Ratification (New York: Library of America, 1993), vol. i, pp. 3-4 (להלן הוויכוח על החוקה).
18. פטריק הנרי (1799-1736) היה אחד מגיבורי מלחמת העצמאות. הוא היה פעיל בהתארגנות הקונגרס הכלל-יבשתי הראשון, ונמנה עם ראשי הטוענים בעד שחרור מעולה של אנגליה ("תנו לי חירות או תנו לי את המוות"). הוא כיהן כמושל וירג'יניה והיה פעיל בניסוח חוקתה, אולם התנגד להפרדת הדת מן המדינה. הוא היה אחד מצירי וירג'יניה בוועידת האשרור שלה, וסבר כי ממשל מרכזי חזק הוא שיבה לצרות שהיו בזמן השלטון הבריטי. בהמשך סירב לכהן כחבר סנאט, כמזכיר המדינה של ושינגטון וכנשיא בית המשפט העליון.
19. ראו ביילין, הוויכוח על החוקה, המתעד בהרחבה את הספרות הזאת, ושם את התרומות השונות בהקשר הזמן והמקום שלהן, לרבות שילובם של מאמרי הפדרליסט בתוך הכרונולוגיה של הספרות שעימה מתמודד פובליוס.
20. בואן, נס בפילדלפיה, עמ' 267.
21. תומכי החוקה עשו שימוש מרבי בעובדה ששם העמדה שלהם אִפשר להם להציג את עצמם כתומכי עמדת האמצע הזאת, שדיברה אל ליבם של רוב האמריקנים. אכן, כבר במאמר הראשון מסביר המילטון כי מרכיב מרכזי בחוקה המוצעת הוא העובדה שהיא מתיישבת באופן מלא עם החוקות של המדינות השונות, אך מבטיחה יחד עם זאת "ממשלה אנרגטית", שהיא חיונית למדינה מצליחה.
22. מאוחר יותר, המילטון ומדיסון חלקו זה על זה במשך שנים רבות בשאלה מי כתב חמישה-עשר מן המאמרים בסדרה. המאמרים שעליהם ניטש הוויכוח הם 18-20, 49-58, ו-62-63. כדי להימנע מנקיטת עמדה במחלוקת זו, שלא הוכרעה עד היום, המחבר של מאמרים אלה יזוהה כפובליוס, ואילו שאר המאמרים שלגביהם יש הסכמה, ייוחסו למחברם. על הוויכוח הזה ראו Douglas Adair, Fame and the Founding Fathers (Indianapolis: Liberty Fund, 1974), pp. 37-105; Robert Scigliano, introduction to The Federalist, by Alexander Hamilton, John Jay, and James Madison, ed. Robert Scigliano (New York: Modern Library, 2000), pp. vii-xlviii.
23. יתרה מזו, פובליוס מופיע כאן באופן נקי כקול המגן על החוקה, כפי שנוסחה, בלי להסגיר את העובדה שלמחבריו היו, מלכתחילה, העדפות אחרות. לכן יש פה הדגשה סמלית של הפעולה החוקתית בשתי רמות ובשני שלבים. ברמה הראשונה, מתנהל מאבק ודיון כאשר כל אחד מנסה לעגן בחוקה באופן מלא את מה שהוא בעיניו הכללים הטובים ביותר. לאחר שמאמץ זה מסתיים בפשרה, ההגנה על הפשרה היא שלמה ומלאה. ואין כאן צביעות או דיבור בשני קולות, כפי שנטען לפעמים כלפי מדיסון והמילטון. שניהם האמינו כי הפשרה שהושגה יצרה הסדר טוב יותר לארצות-הברית מאשר ההסדרים המקוריים שלהם טענו בוועידת פילדלפיה.
24. בביטוי "דיון ציבורי" יש עמימות. הכוונה יכולה להיות מצב שבו, קודם להכרעה בידי הציבור כולו בדרך של בחירות או משאל עם, מתקיים דיון המתנהל בכל שכבות הציבור. במובן זה, מאמרי הפדרליסט עצמם אינם דיון ציבורי, ואף לא ברור כי גרמו לדיון כזה. כוונתנו היא למובן אחר – דיון בין אנשי ציבור ואנשי מקצוע, המתנהל באמצעי תקשורת הפתוחים לציבור, ומאפשר את בירור הסוגיות שעל הפרק ברמה גבוהה, תוך התעמתות מפורשת של המתדיינים עם טענותיהם המרכזיות של יריביהם. הדיאלוג בין הפדרליסט לאנטי-פדרליסטים למיניהם הוא דוגמה מובהקת לדיון ציבורי כזה.
25. לפי סעיף ה לחוקה, תיקון יכול להתקבל רק אחרי ששני שלישים מן החברים בסנאט ובבית הנבחרים מצביעים בעדו, ואז הוא מאושרר בבתי המחוקקים (או בוועידות חוקתיות מיוחדות) בשלושה רבעים ממדינות ארצות-הברית.
26. המילטון, מדיסון וג'יי, הפדרליסט, מאמר 49. דייוויד יום (1711-1776) הוא פילוסוף סקוטי, מחבר "מסכת טבע האדם" וכן "מסות על המוסר, המדיניות והספרות". הוא תרם תרומה ניכרת לחקר תורת ההכרה והפילוסופיה של המוסר. אדמנד ברק (1729-1797, פוליטיקאי והוגה דעות אנגלי מן המאה השמונה-עשרה, ידוע כאבי המחשבה המדינית השמרנית המודרנית, בעיקר בשל חיבורו מחשבות על המהפכה בצרפת.
27. לפעמים, הכמיהה לשלטון של "איש חזק" נולדת בגלל תחושה של שיתוק המערכות הדמוקרטיות בשל הסיעתיות. אולם הניסיון אינו מלמד ששלטון כזה הוא בהכרח יעיל יותר להשגת רווחת הציבור. הוא יכול להיות יעיל יותר דווקא לדיכויו.
28. צריך גם לזכור כי אתונה עצמה לא הייתה הומוגנית. אמנם רק לאזרחים גברים ניתנה זכות בחירה, אך חיו בה, כמובן, גם נשים וילדים וגם זרים ועבדים.
29. המילטון, מדיסון וג'יי, הפדרליסט, מאמר 9.
30. המספר שנקבע היה 30,000 בוחרים לכל ציר. גם זה היה מוקד מתח בוועידת פילדלפיה. ה"רפובליקנים" ביקשו לשמור מפתח של אחד ל-40,000, במטרה להקטין את בית הנבחרים. ברגע האחרון ממש תמך ושינגטון בהקטנת המדד, והצעתו נתקבלה. עם גידול האוכלוסייה בארצות-הברית, נקבע כי מספר הצירים יישאר 435 והמפתח ישונה בהתאם: היום יש נציג לכל 600,000 בוחרים, בערך.
31. אחת לשנתיים מתחלף שליש מן החברים בסנאט. הצירוף נותן את פרק הזמן המרבי לחברי סנאט, אולם קובע נקודת בקרה על יחסי הכוחות בין הרשויות ובתוך בית המחוקקים אחת לשנתיים.
32. המילטון, מדיסון וג'יי, הפדרליסט, מאמר 55.
33. מרכיב נוסף של העיקרון הרפובליקני הוא שוועידת פילדלפיה אימצה שיטות בחירה "מתווכות" הן לסנאט (בחירה באמצעות בתי המחוקקים של המדינות ולא על ידי הציבור) והן לנשיא (בחירה באמצעות אלקטורים). כיום שתי השיטות נראות אנכרוניסטיות, במיוחד לאחר הבחירות לנשיאות בשנת 2000, אולם פובליוס משבח הסדרים אלה (מאמר 64), ומציין כי זהו החלק היחיד של המבנה החוקתי שהתקבל ללא כל מחלוקת או ביקורת (מאמר 68). כיום נבחרים סנאטורים על ידי הציבור בכל מדינה, על פי התיקון השבעה-עשר לחוקה, שהתקבל בשנת 1913. בנושא האלקטורים מתקיים בארצות-הברית מזה זמן רב ויכוח קשה. ויכוח זה התעורר מחדש בעקבות תוצאות הבחירות של שנת 2000, כאשר ג'ורג' ו' בוש נבחר לנשיא על ידי האלקטורים, למרות שאלברט גור זכה ברוב קולות הבוחרים. למרות הדרמה של הבחירות, נראה כי הדיון הזה לא יביא לשינוי השיטה.
