הדפסה
גרסת PDFמרכיב מרכזי בתפישתו של פובליוס הוא כי על מכונני החוקה להציג מכלול של הסדרים שינהיגו, בצורה ברורה, מפורשת, מכוונת ונצחית, הבחנה בין "פוליטיקה חוקתית" ובין "פוליטיקה רגילה". ייתכן שהדגשתה של ההבחנה הזאת היא התרומה החשובה ביותר של המפעל החוקתי האמריקני. מפעל זה מבוסס על הרעיון, העומד בבסיסם של כמעט כל מאמרי הפדרליסט, שיש טעמים תיאורטיים ומעשיים להבחין בין המשחק הפוליטי הרגיל, על כל מורכבותו וגמישותו, ובין כללי המשחק ומבנה המוסדות המרכזיים, שבמסגרתם משחק זה מתנהל. הבחנה זו אינה חדה וחלקה, וגם חוקה נוקשה מן הסוג האמריקני אינה יכולה לספק תשובות נחרצות לגבי כללי המשחק. מחברי הפדרליסט היו ערים לכך שדיונים כאלה על גבולותיהם של כללי המשחק, דהיינו על הגבול בין פוליטיקה חוקתית ובין פוליטיקה רגילה, לא יסתיימו לעולם, וכי הם חלק מן המהות של הסדרים מוסדיים אנושיים.
עם זאת, מחברי הפדרליסט עמדו על קביעת העיקרון שמקור הסמכות החוקתית שונה ממקור הסמכות הרגילה, וכי הבחנה זו עומדת ביסוד היציבות של כל משטר המבוסס על הסכמת העם. העם הוא מקור ההסדרים החוקתיים, ואילו נציגיו הם נושאי הפוליטיקה הרגילה. מן העיקרון הזה נובעים כמה מן המאפיינים היסודיים ביותר של ההסדרים החוקתיים, אך בעיקר עליונותה הבלתי מעורערת של החוקהעל כל בעלי הסמכות, הפדרליים והמדינתיים כאחד, וההבחנה בין דרכי אימוצה ושינויה ובין מנגנוני ההחלטות המקובלים של הפוליטיקה הרגילה – קבלת חוקים וחקיקת משנה.
כדי לשמור על יציבות החוקה, מנסחיה התעקשו על מנגנון תיקון נוקשה.25 בעניין זה, רעיונותיו של פובליוס הם הד בעל חשיבות לעמדותיו של דייוויד יום, ואולי אף לעמדות שהיו נשמעות טבעיות יותר דווקא אצל אדמנד ברק: חשוב שתיקונים בחוקה יהיו נדירים.26 תיקון בחוקה הוא רמז לפגם, ולא טוב לפעול בשיטה שהציבור חושב כי יש בה פגמים רבים. שלטון בריא מבוסס, במידה רבה, על אמון הציבור, ואמון זה מעמיק כאשר השלטון הוא יציב, וכאשר אין מאבקים בלתי פוסקים על כללי המשחק. שלטון חכם ירצה כי לצדו יעמדו לא רק החוקים אלא גם הדעות הקדומות של הציבור: בלי תמיכה כזאת, גם השלטון הטוב ביותר לא יוכל להיות יציב.
על פי הפדרליסט, חוקה שתצליח במשימת-העל של יצירת מסגרת יציבה צריכה לא רק להבחין בין פוליטיקה חוקתית ובין פוליטיקה רגילה, אלא גם למצוא את האיזון הנכון בין שתי הסכנות הקוטביות האורבות לכל ממשלה. ראשית, עודף כוח בידי הממשל עלול להיות משחית ומסוכן, אולם מעט מדי כוח עלול להביא לאנרכיה ולשיתוק, כמו גם לסיעתיות בלתי מרוסנת. שנית, הניסיון להגן על החירות ולהימנע משלטון יחיד עלול להביא לא לשלטון אחראי הרגיש לצורכי הציבור, אלא דווקא לפופוליזם רודני.27 בניסיון להתמודד עם בעיות אלה, מחברי הפדרליסט הציעו ארבעה עקרונות, אשר מחזקים זה את זה: מוסדות רפובליקניים כפתרון לסכנות הפופוליזם והרודנות, טיפוח אוכלוסייה מגוונת כפתרון לסכנות הסיעתיות, עיצוב מבנה המשטר על בסיס איזונים ובלמים, ויצירת ממשלה חזקה שתוכל לפעול למרות האיזונים והבלמים האלה.
כדי להבין רעיונות אלה בהקשרם, צריך להזכיר כי מחברי הפדרליסט דיברו על צורת שלטון המבוססת על "אנחנו, העם", אולם "דמוקרטיה", למרות ההערצה לניסיון האתונאי, שימשה אצלם כמילה נרדפת דווקא לדברים שמהם חששו: סמכויות-יתר של בתי נבחרים, בחירות תכופות ופופוליזם. לפיכך הם מדגישים כי הממשל שהם מציעים הוא "רפובליקני", כאשר ההבחנה בין רפובליקה ובין דמוקרטיה נעוצה בעיקר ברעיון של ממשל על ידי נציגים, תוך הדגשת היסוד האליטיסטי והמחויבות לטובת הכלל.
לאור העמדה הרווחת כי רק יחידות חברתיות קטנות יכולות לקיים משטר דמוקרטי, טענו מחברי הפדרליסט כי משטר רפובליקני אינו דורש קהילות קטנות והומוגניות, כמו אתונה בתקופה הקלסית,28 אלא נוטה לפרוח יותר דווקא בחברות-עם גדולות ומגוונות – כמו זו של ארצות-הברית של 1787, שבה חיו כארבעה מיליון אנשים שבאו מרקעים שונים מאוד. הגיוון מסייע ללחום בבעיית הסיעתיות, שכן ריבוי הסיעות גורם לכך שאף אחת מהן אינה יכולה לממש את דרכה במלואה, והפשרות המתקבלות הן לטובת כל הצדדים.29 מדיסון מציג את הטיעון הזה באחד מן המאמרים הידועים ביותר, מאמר 10, שבו הוא טוען כי אי-אפשר, ואף לא רצוי, להילחם בתופעת הסיעתיות על ידי ניסיונות לגרום לכל חלקי הציבור לאמץ עמדה אחת או להימנע מהבעה פומבית של דעה נוגדת. הפתרון הוא מבני, ונעוץ בהגדלת היחידה המדינית ובבנייה מושכלת של מוסדות שלטוניים המאזנים זה את כוחו של זה. במצב כזה, קיומם של אינטרסים מנוגדים ישביח את ההחלטות המדיניות, שכן הוא יהיה חלק מן המנגנון החיוני של בלמים ואיזונים. מקבלי ההחלטות לא יגיעו לתוצאות ה"נכונות" רק מפני שיכירו בכך שהן נכונות, אלא גם מפני שיבינו כי לא יוכלו לממש כל מה שמשרת את האינטרסים שלהם כקבוצה, אף אם יש להם רוב, בלי להתחשב באינטרסים של אלה שבעניין זה הם מיעוט, אך בעניינים אחרים יהיה להם רוב.
ההסתמכות על פתרונות מבניים היא גם התשובה שנותנת החוקה האמריקנית לבעיה אוניברסלית אחרת: האופי המשחית של הכוח. רוב גדול של נציגי הוועידה בפילדלפיה הסכימו כי הכוח שהופקד בידי המחוקקים של המדינות היה גדול מדי, ואף גרם כבר לסוגים שונים של השחתה. במאמר 51, גם הוא אחד מן המאמרים הקלסיים בקובץ, מסביר פובליוס כי מקור כל העוצמה הפוליטית הוא העם, אולם עוצמה זו צריכה להתחלק בין כמה מוסדות. לפיכך, החוקה מחלקת את הכוח בין השלטון הפדרלי ובין זה של המדינות, ומחלקת את הכוח המרכזי בין שלוש רשויות נפרדות, עצמאיות ושוות מעמד: הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.
השיקולים הכלליים האלה משפיעים ישירות על אופן התכנון החוקתי של המוסדות המרכזיים. בית הנבחרים, אחד משני המרכיבים של הקונגרס, הוא המוסד הפדרלי המייצג את האוכלוסייה באופן הברור ביותר, שכן הוא נבחר על ידי הציבור לפי מפתח של מספר מסוים של בוחרים לציר.30 עם זאת, מנסחי החוקה רצו לשמור על יסוד רפובליקני גם במוסד הזה. לכן החליטו לשנות את הכלל שנהג במדינות, שלפיו התקיימו בחירות לבית המחוקקים כל שנה. לטענת פובליוס, סכנת העריצות היא אכן אמיתית, אולם ניתן להתגונן מפניה בדרכים פחות מזיקות מאשר בחירות שנתיות, שאינן מאפשרות לנבחרים פרק זמן מתאים ללמוד את הנושאים ולנהל מדיניות. חכם יותר לעגן ערובות נגד השימוש לרעה בכוח במבנים שלטוניים יציבים, אשר המחוקק אינו יכול לשנותם. עקרונות רפובליקניים קובעים גם את משך הכהונה של בעלי התפקידים האחרים: הנשיא נבחר לארבע שנים, וחברי הסנאט נבחרים לשש שנים.31
אותו רעיון רפובליקני הנחה את מנסחי החוקה בעניין מספר הצירים בקונגרס. מחברי הפדרליסט סברו כי גם אם אלה שייבחרו לבית הנבחרים ולסנאט יהיו משכמם ומעלה, לגופים גדולים יש תמיד דינמיקה משל עצמם והיצרים נוטים לגבור על התבונה.32 לכן עקרון הייצוג השונה של הסנאט, שני נציגים למדינה, בלי קשר לגודל אוכלוסייתה, מוצדק לא רק כחלק מפשרה שאפשרה את הסכמתן של המדינות הקטנות, אלא גם בצורך לאזן את סכנות הפופוליזם בבית הנבחרים, שבו יש הרבה יותר צירים (בתחילה כ-65, והמספר הלך וגדל בהתאם לאוכלוסייה).33
בדומה, חלוקת הסמכויות בין שני המרכיבים של הקונגרס מעידה על רצונם של מנסחי החוקה ליצור מכלול של איזונים ובלמים. חוקי תקציב יוצאים מבית הנבחרים, ולסנאט ניתן כוח רק להציע להם תיקונים. לעומת זאת, אישור מינויים בכירים נעשה בידי הסנאט בלבד, וכך גם לגבי אשרור אמנות בינלאומיות. שני המוסדות מחלקים ביניהם את האחריות להליכי הדחה של בעלי תפקידים בכירים: בית הנבחרים מקיים דיון מוקדם וקובע אם יש להעמיד את הנבחר לדין הדחה, והסנאט הוא זה שצריך לקיים "משפט" ובסופו להחליט, ברוב של שני שלישים, אם יש מקום להרשיע ולהדיח. עושר זה של איזונים ובלמים נחוץ מפני שבתי המחוקקים נתפשים על ידי מחברי הפדרליסט כרשות החזקה ביותר. בגלל האופי הדמוקרטי של השלטון, רשות זו, המייצגת את העם באופן הישיר ביותר, תגבר בסופו של דבר על האחרות.
כדי להתגבר על אחת מנקודות התורפה של תקנות הקונפדרציה, חולשת הרשות המבצעת בממשלה המרכזית, דאגו משתתפי ועידת פילדלפיה ליצור מוסד נשיאותי חזק. הם סברו כי נשיא חזק הכרחי כדי לאזן את הנטיות הפופוליסטיות של בתי הנבחרים ולהבטיח את יעילות השלטון. מנהיגותו של הנשיא נועדה להגן על "האינטרסים האמיתיים" של הציבור נגד "רוחות רעות" או טעויות מזדמנות, ולתת לציבור הזדמנות לבחינה מושכלת יותר של הנושא אף אם הדבר כרוך בסיכול העדפות הציבור או נציגיו הנבחרים. לכן ניתנה לנשיא זכות וטו על חקיקה (אשר הקונגרס יכול לגבור עליה בהצבעה חוזרת ברוב של שני שלישים).34
כדי למנוע מן הנשיא להפוך לשליט יחיד וגם למנוע מן המדינות צבירת כוח רב מדי, יצרו מנסחי החוקה עוד מרכיב באיזונים ובבלמים על ידי כינון בית משפט עליון פדרלי, דבר שלא היה קיים במשטר של תקנות הקונפדרציה. החוקה קבעה מפורשות כי בית המשפט העליון יהיה רשות עצמאית ושוות מעמד לנשיא ולקונגרס, ושהוא יוכל לתת פירוש מוסמך לחוקי ארצות-הברית. החוקה עצמה אינה מקנה לבית המשפט העליון סמכות לבטל חוקים של הקונגרס, אולם במאמרי הפדרליסט יש דיון בשאלה זו, ונראה כי המילטון תומך בקיומה של סמכות כזאת.35 הוא מדגיש במאמר 78 את החולשה היחסית של הרשות השופטת לעומת הרשות המחוקקת, וקורא לראשונה "הרשות... הפחות מסוכנת". המילטון מציג את החשש מהיווצרות דיקטטורה של השופטים, הממונים לכל ימי חייהם, אולם מסביר כי פעילות שיפוטית בניגוד לכוונות המחוקק תיתכן מדי פעם, אבל לא סביר כי התופעה תגיע לממדים שיוכלו להשפיע על המערכת הפוליטית. בהתאם לתפישה זו, מינוי השופטים הוא פעולה משותפת של הנשיא והסנאט: נבחרי הציבור יכולים להבטיח שהרשות השופטת, מעוז התפישה הרפובליקנית, לא תהיה מנותקת יתר על המידה מערכי הציבור הרחב. עם זאת, השופטים צריכים להיות מבודדים מהשפעת ההמון, ועצמאותם מובטחת על ידי כך שניתן להפסיק את כהונתם רק בהליך הדחה מיוחד. על בסיס המבנה הזה, השופטים מסוגלים להיות מגִני החוקה והמשטר שיצרה.
אכן, קל להראות שהרעיונות המרכזיים שבחוקה ובפדרליסט – ההבחנה בין פוליטיקה חוקתית ובין פוליטיקה רגילה, והחשיבות של עקרונות רפובליקניים, אוכלוסייה מגוונת, איזונים ובלמים וממשלה חזקה – מהווים מכלול אחד, המעיד על ניסיון רציני להתמודד עם הבעיות האוניברסליות של טבע האדם ושל החברה האנושית, ועם הבעיות הפרטיקולריות של החברה האמריקנית. אולם, כדי לבחון אם התהליך שהוליד את המכלול הזה אכן הצליח ליצור מסמך טוב אשר התאים לצורכי החברה האמריקנית, עלינו לבחון את המידה שבה הצליחה החוקה האמריקנית במאתיים השנים שחלפו מאז קבלתה.
ד
המבחן הראשון לכל חוקה הוא יצירת מסגרת יציבה שבתוכה מתנהלים הוויכוחים של הפוליטיקה הרגילה. מחברי החוקה האמריקנית וכותבי הפדרליסט הבינו היטב כי תנאים חיוניים להקמת המבנים המוסדיים שבתוכם יפעלו הכוחות הפוליטיים הם יציבות יחסית של המסגרת, הסכמה רחבה לגבי כללי המשחק, ובעיקר הגנה על הכללים האלה מפני הסיעתיות והאינטרסנטיות העלולים לפעול אצל מחוקקים רגילים, הרוצים להיבחר מחדש. מבחינה זו, נוקשותם של כללי המשחק חשובה לא פחות מתוכנם של ההסדרים.
בנקודה זו, הרקורד של החוקה האמריקנית חיובי למדי. לאורך כל התקופה הארוכה והרציפה של קיום החוקה, עיקר הוויכוחים הפוליטיים התנהלו בתוך המבנה המוסדי החוקתי ולא עליו. מאז 1791, כאשר אומצה מגילת הזכויות כסיום תהליך אשרור החוקה, התקבלו רק שישה-עשר תיקונים, פחות מאחד בכל עשור בממוצע.36 יש הסבורים כי מנגנון השינוי של החוקה כה מסורבל עד שהוא פוגע בדמוקרטיה ואף ביעילות השלטון. קשה להעריך עמדה זו, שכן לא ברור איך היו נראות הדמוקרטיה ויעילות השלטון בארצות-הברית אם מנגנון התיקון היה שונה. אולם בעיה זו פחות חמורה ממה שיכולה הייתה להיות, כי שינויים לא-מעטים בחוקה נעשו בפועל על ידי מתן פרשנות חדשה של בית המשפט העליון, בלי להידרש למנגנון לשינוי נוסח החוקה. כמו כן, היו שינויים אחרים שהתקבעו בפרקטיקות של המוסדות המרכזיים, כגון יצירת המסגרות המפלגתיות ופיתוח מוסד הקבינט. עם זאת, כפי שציפו האבות המייסדים ומחברי הפדרליסט, רוב השינויים המרכזיים בסדרי העדיפויות בפוליטיקה האמריקנית התרחשו במסגרת הפוליטיקה הרגילה – חקיקה, שינוי הדגשים בתכניותיה של הרשות המבצעת, וכדומה. חוקה חכמה נבחנת בכך שהיא משאירה לציבור ולמנהיגיו מגוון של דרכים להשגת שינוי חברתי, וחוקת ארצות-הברית עמדה במבחן זה היטב.
יציבות החוקה, לצד יכולתה לאפשר שינויים הכרחיים, גרמה לטיפוח נאמנות מצד רובה הגדול של החברה האמריקנית לכללי המשחק המוסכמים. לכן התפתחה בארצות-הברית מחויבות של הכל להשיג שינויים בלי "לשבור את הכלים". בנקודה זו אי-אפשר, כמובן, שלא להתייחס למלחמת האזרחים. יש הרואים בה יוצא מן הכלל בודד, המחזק את הכלל: החוקה האמריקנית יצרה הסדר שכשל רק פעם אחת, כאשר חלק מן המדינות העדיפו לצאת מן האיחוד במקום לקיים התדיינות נמשכת במסגרתו. הכישלון של החוקה, על פי תיאור זה, הוא בכך שלא השכילה לבנות מנגנונים גמישים דיים המאפשרים הכלה של המחלוקת הזאת במסגרתה. אבל ניתן לראות את מלחמת האזרחים לא ככישלון של ההסדרים המשטריים של החוקה (בדומה לכישלון של תקנות הקונפדרציה, או לכישלון של החוקות הצרפתיות למיניהן), אלא כנקודה שבה הפוליטיקה הרגילה של החברה המדינית שהחוקה יצרה לא התאימה עוד למסגרת המשותפת, עקב תפישות שהיו כה רחוקות זו מזו בצפון ובדרום. מה שכשל לא היה החוקה, אלא האיחוד עצמו. בסופו של דבר, לאחר ההכרעה בשדה הקרב, שבו שני הצדדים לפעול יחדיו במסגרת אותה חוקה עצמה, שתוקנה על ידי ביטול האנומליות של ההסדרים שנבעו ממיסוד העבדות בחלק מן המדינות.
מטרה נוספת שמחברי הפדרליסט רצו להשיג דרך החוקה הייתה יצירת האיזון הנכון בין ממשלה "אנרגטית", היכולה למלא את תפקידה, ובין הגבלתה על ידי איזונים ובלמים. לכן, הרשות המחוקקת הייתה אמורה לשמור על הנשיא ולמנוע ממנו כל אפשרות להפוך לשליט יחיד. ברם, עקב החשש מכוחו של המחוקק, הפיצול הפנימי של הרשות המחוקקת נועד להיות ריסון מרכזי של כוחה, וכן גם השותפות הפעילה של הנשיא בהליכי יצירת החוק באמצעות זכות הווטו שלו.
ניתן לטעון כי המבנה הזה גורם ריסון רב מדי, עד כדי שיתוק. מצד שני, יש סיבות טובות לחשוב כי ריסון זה היה חיובי: המבנה המדורג של חלוקת הכוח בארצות-הברית, המעניק כוח מלא רק למי ששולט הן בנשיאות והן בשני הבתים, עדיף על המצב בדמוקרטיות פרלמנטריות, שבהן יש לממשלה המכהנת, מעצם הגדרתה, שליטה בפרלמנט לתקופת כהונתה.37 בהערכה כוללת, המכלול האמריקני הצליח: נשיא חזק, המאוזן על ידי שני בתי מחוקקים, וגם על ידי בית משפט עליון עצמאי, הצליח לפעול באופן נמרץ כאשר היה צורך, אך בלי להפוך לרודן. התברר שהתובנה, שלפיה רק כוח ואמביציה של פוליטיקאים ברשות אחת מסוגלים לבלום את הנטייה לצבירת כוח רב מדי בידי רשויות אחרות, אכן נכונה.
למעשה, כל שלוש הרשויות ידעו בעת הצורך להפעיל סמכויות שלא ניתנו להן מלכתחילה, וגם להגן על סמכויותיהן שלהן כאשר רשויות אחרות הסיגו את גבולן. למרות שנטיות אלה גרמו מדי פעם לבעיות, הרשויות הצליחו בדרך כלל להרחיב את סמכויותיהן רק בתחומים שבהם היה להן יתרון יחסי אמיתי: בית המשפט העליון בתחום ההגנה על זכויות הפרט, הקונגרס במה שקשור לקביעת סדרי העדיפויות בתחומים חברתיים-כלכליים, והנשיא בהשלטת סדר ובהפעלת כוח מרוכז כאשר נודעה סכנה של פירוק המדינה מבפנים או תבוסה מבחוץ. ייתכן כי החוקה יצרה מערך המגביל את הרשות המבצעת יתר על המידה, אולם בעתות משבר קמו לארצות-הברית נשיאים שעשו מה שהיה נחוץ על מנת לטפל בבעיות.38 גם אם החוקה האמריקנית נוטה יותר מדי לצד הבלמים, ניתן לומר כי נטייה כזאת עדיפה על כוח המוגבל פחות מדי. אחרי הכל, ארצות-הברית, שהייתה המדינה הדמוקרטית הראשונה בעת המודרנית, הצליחה לשרוד מאז היווסדה בלי לדעת הפיכות צבאיות או השתלטויות של משטרים טוטליטריים. זה כשלעצמו הישג לא-מבוטל, והאיזונים והבלמים שנוצרו בחוקה תרמו לו רבות.
מחברי הפדרליסט גם טענו שהחוקה תצליח ליצור איזון נכון בין שני קטבים נוספים: סכנת הפופוליזם, מצד אחד, והחשש שהמנהיגים יקדמו את האינטרסים שלהם ולא את אלה של הציבור שבחר בהם, מצד שני. כאמור, עיקר תשובתה של החוקה האמריקנית לבעיה נצחית זו הוא המבנה הרפובליקני. הנחת היסוד של מחברי הפדרליסט הייתה כי רמה מסוימת של אליטיזם ושל מנהיגות וחזון, כמו גם מידה מסוימת של הפקדת ההחלטות בידי מי שיש לו ידע ושיקול דעת, הם אינטרס כללי משותף של כל בני-החברה.39 כותבי הפדרליסט מציירים תמונה מסוימת של טבע האדם, וחלק מכוחם הוא בכך שהתמונה הזאת עומדת היטב במבחן הזמן והביקורת: הם אינם מוסרניים ואינם סבורים כי מנהיגים יהיו מונעים רק או בעיקר על ידי האינטרס הציבורי. הם מניחים כי רק יצרים מביאים לפעולה, וכי פסיביות אינה מתכון לקידום חברתי או כלכלי. אבל הם גם אינם ציניקנים הסבורים כי כולם רוצים רק לקדם את האינטרסים הפרטניים של עצמם, של משפחתם או של קבוצת ההתייחסות שלהם. לכן הם סבורים כי חשוב לעודד את נטייתם של בני אדם להיות "בעלי מידות טובות" ובעיקר לחזק את הנטייה של הבוחרים ושל נציגיהם לבחור אנשים כאלה לתפקידי מנהיגות.
העיקרון הרפובליקני שעמד ביסוד תפישה זו אכן פעל היטב במשך רוב ההיסטוריה של ארצות-הברית, והצליח להביא לבחירת מנהיגים טובים. מרשימה במיוחד יכולתה של ארצות-הברית לבחור נשיאים מוכשרים דווקא בעתות משבר: לינקולן לשמירת האיחוד בשעתו הקשה ביותר, ופרנקלין דלאנו רוזוולט בזמן המיתון הגדול ומלחמת העולם השנייה. היסוד הרפובליקני פעל גם בתוך בתי המחוקקים, למרות שמספר החברים בסנאט גדל פי ארבע, מ-26 חברים כאשר הוקם ל-100 נציגים כיום, ובית הנבחרים גדל פי שבע, מ-65 נציגים בערך ל-435. שני הגופים האלה השכילו לקבל את רוב החלטותיהם החשובות בוועדות המונות עשרות חברים בלבד, שהיסוד הרפובליקני נשמר בהן. בגלל הסדרים כאלה, הסכנה הפופוליסטית שכה הדאיגה את האבות המייסדים, לרבות מחברי הפדרליסט, לא התממשה, ולמעט תקופות מוגבלות מאוד, יצרי ההמון לא גרמו למדיניות כלכלית בלתי אחראית, לפריצת מלחמות, או לבחירת מנהיגים דמגוגיים ולא-ראויים.
הישג זה מוטל בספק דווקא היום, כי נציגים בתקופתנו חשופים יותר לפופוליזם, בין השאר מפני שכיום יש הרבה יותר כלים לבחון מה רוצה העם, ודרכים תובעניות יותר שבהן הוא יכול להשמיע את דרישותיו. אופי ההשתתפות הפוליטית ואופי התקשורת תורמים יחדיו לתלות גוברת של מנהיגים פוליטיים ביכולתם לספק את המשאלות של הציבור. מבחן המנהיגות האמיתי – היכולת להוליך את האומה אל מה שהיא צריכה ולא אל מה שהיא רוצה – נהיה קשה יותר היום, דווקא מפני שקל יותר להצביע על פערים בין שני הדברים. בעבר מנהיג יכול היה ביתר קלות להציג מה שלדעתו החברה צריכה, ולקוות כי טיעון משכנע יוכל להביא את הציבור לרצות את מה שהוא צריך. אף על פי כן, בפרספקטיבה הרחבה, ניתן להסיק את המסקנה שהיסוד הרפובליקני בארצות-הברית עמד במבחן הזמן.
המבחן החשוב ביותר שבו החוקה והפדרליסט לא הצליחו קשור לשמירת זכויות המיעוטים, שהייתה אמורה להיווצר על ידי מבנים פוליטיים שינטרלו את הסכנות של סיעתיות או של שרירותיות. המקרה המובהק שמחברי הפדרליסט מביאים הוא הזכות לחופש דת, המוגנת בגלל העובדה שיש בארצות-הברית ריבוי של קבוצות דתיות. כאמור, לדעת פובליוס, זו גם הערובה היעילה ביותר להגנה על זכויות אזרחיות אחרות של פרטים או של קבוצות: ריבוי האינטרסים יביא לכך שתהיה נכונות להגן על זכויות מיעוטים, שכן כל קבוצה תדע שבעניינים מסוימים היא עלולה להיות מיעוט. אולם, הסובלנות המושגת בשל החשש ההדדי של כל קבוצה מפני השתלטות קבוצות אחרות קיימת רק לגבי קבוצות השייכות לקונצנזוס הלאומי, אשר חבריהן יכולים להשתייך בעניינים מסוימים לרוב, ובאחרים למיעוט. מעמדן של קבוצות שהן "מיעוטים כרוניים" קשה יותר, שכן פגיעה בהן אינה גורמת לתגובת-נגד יעילה.
לחששות של טוקוויל מפני "עריצות הרוב" היה בהחלט בסיס במציאות האמריקנית.40 בחוקה עצמה נפגעו זכויותיהם של האינדיאנים ושל העבדים, וההיסטוריה של היחס לשחורים מאז מצביעה על מגבלות המנגנון החברתי של מחברי הפדרליסט ככלי להגנה על זכויות המיעוטים ה"קשים". גם הפתרונות לבעיית המיעוטים שהתפתחו לאחר מכן, הן בחוקה והן בפרשנות לה, לא הצליחו לשפר בהרבה את מצבם של המיעוטים הקשים. מגילת הזכויות שאומצה כמעט לא יושמה לגבי השחורים עד לאחר מלחמת האזרחים, שבעים וחמש שנים לאחר מכן.41 כמו כן, לא הועיל הפתרון של ביקורת על חוקים, שהוצע בפדרליסט ומומש בפועל על ידי נשיא בית-המשפט העליון ג'ון מרשל בשנת 1803, במשפט המפורסם של מרבורי נ' מדיסון. למרות שבתי המשפט בארצות-הברית הצליחו מדי פעם ללכת נגד העמדה השלטת ברוב האוכלוסייה, הם עשו זאת לעתים נדירות ובאיחור רב: רק החל משנות החמישים של המאה העשרים נרתם בית המשפט העליון למשימה של הבטחת זכויות שוות לשחורים. בסופו של חשבון, נראה כי כוחם של בתי משפט אינו רב להם בהחלטות קשות, במיוחד כשמדובר ביכולת להביא לשינוי חברתי.42
