הדפסה
גרסת PDFלסיכום, הטענה שהרצל התכוון שמשמעותה של המילה Judenstaat תהיה "מדינת יהודים", ולא "מדינה יהודית", אין לה יסוד. הרצל עצמו הוא שטבע את המונח "מדינה יהודית", והוא השתמש בו בעקביות מלאה במשך כל השנים שבהן הנהיג את התנועה הציונית, כתרגום המועדף עליו למילה Judenstaat בכל השפות שבהן שלט. יתר על כן, יש סבירות גבוהה שבחירתו במונח הזה בגרמנית נבעה מטעמים ספרותיים מובנים, שאין להם כל קשר להתנגדות רעיונית למושג "מדינה יהודית" המיוחסת להרצל היום.
נותרת, כמובן, שאלת הגרסה העברית של ספרו, שנקראה מדינת היהודים מאז שתורגמה לראשונה ב-1896 ביזמתה של הוצאת 'תושייה' בוורשה. הכותרת העברית היא, כמובן, הגורם הברור ביותר הדוחף אינטלקטואלים ישראלים למסקנה כי הרצל התנגד למונח "מדינה יהודית". אך לאור העובדה שלהרצל עצמו לא הייתה שום בעיה להשתמש במונח "מדינה יהודית", קשה להאמין שדווקא בגרסה העברית ביקש לבטא הסתייגות ממנה. סביר יותר שהרצל – שידיעתו בעברית בתקופה זו הסתכמה במילים ספורות בלבד – לא התעמק בשאלת הכותרת העברית יתר על המידה; ואם עלה העניין בכלל, אפשר לשער שפטר אותה בבקשה מן המתרגם, הסופר הווינאי מיכאל ברקוביץ', לבחור בכותרת הנשמעת יפה יותר.
בנוסף, אין אלא לעיין במהדורה של ברקוביץ', כדי להיווכח שאפילו המתרגם עצמו לא ידע שהמונח "מדינת היהודים" הוא התרגום ה"נכון" של המילה Judenstaat. נהפוך הוא, תרגומו של ברקוביץ' השתמש במספר ביטויים שונים כדי לתרגם מילה זו לעברית – לרבות המונח "מדינה יהודית".23
ג
עד כה בחנתי את הראיות לכך שהרצל קיבל את הביטוי "מדינה יהודית" כתרגום הנכון למילה Judenstaat. אולם הדיון הסמנטי אינו יכול לענות על הטיעון המהותי לגבי כוונתו של הרצל. כי אפילו אם הרצל טבע את המונח "מדינה יהודית" ועשה לקידומו, עדיין ייתכן, מבחינה תיאורטית, שבמונח זה כיוון למה שמכנים כיום "מדינת היהודים": מדינה נייטרלית במהותה, הדומה לזו שתיאר רוסו בעל האמנה החברתית, שגם אם יהיו רוב תושביה יהודים, מכל בחינה אחרת היא לא תהיה מדינה "יהודית" כל עיקר. אפשרות מרחיקת לכת עוד יותר – שגם היא פופולרית בקרב אינטלקטואלים ישראלים – היא שאפילו לגבי היהודים שיחיו ב"מדינת היהודים", לא הייתה להרצל כוונה שיישארו "יהודיים" בכל מובן תרבותי שהוא, אלא שיהיו מתבוללים (או יהודים לשעבר), שיחיו משוחררים מאנטישמיות במקום שהוא, מבחינה זו, נוח יותר. מיותר לציין שגם בתסריט זה, שעל פיו מאבדים יהודי המדינה היהודית את אופיים ואת רעיונותיהם היהודיים והייחודיים, תוך זמן קצר תחדל המדינה להיות "יהודית" בכל מובן שהוא.
אם כן, מוטב לבדוק קודם כל את הטיעון שהיהודים תושבי ה-Judenstaat של הרצל לא היו אמורים להיות יהודים "יהודיים". לאחר מכן אחזור לשאלת המהות היהודית של מדינתם.
הטיעון כאילו הרצל תמך בהקמת מדינה "לא-יהודית" המאוכלסת ביהודים מתבוללים, הוא כמעט בן-גילה של התנועה הציונית עצמה, ושורשיו נעוצים עוד בהתקפותיו החריפות של אחד העם על הרצל ועל סגנו מקס נורדאו, שאותם האשים ברצון להקים "מדינת גרמנים או צרפתים מזרע היהודים".24 נוסחים שונים של אותו הטיעון ממשיכים להישמע עד עצם היום הזה. לדוגמה, שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין כתב לאחרונה לגבי הרצל כי:
אילו היה העולם מקבל את היהודים כבני אדם, ואילו כתוצאה מכך היו היהודים מוותרים על יהדותם, לא היה מאושר ממנו... חלומו האמיתי של הרצל הוא החלום האמריקני: מתן אפשרות ליהודים לחיות כבני אדם – ולהתבולל מרוב טובה! מבחינות רבות, הוא חוזה החיים היהודיים באמריקה הרבה יותר משהוא חוזה מדינת היהודים...25
ופרשנות זו לתפישותיו של הרצל אינה נחלתו של ביילין בלבד. השקפות דומות על הרצל מופיעות בשיח הציבורי בישראל תדיר.26
עם זאת, חשוב להכיר בכך שהטענה כי הרצל רצה לייסד "מדינת גרמנים או צרפתים מזרע היהודים" מקורה אינו בהרצל עצמו, שמעולם לא דיבר כך ומעולם לא כתב כך. כדי למצוא תיאור כזה של מטרותיו, צריך לפנות לכתביו של אחד העם, יריבו הפוליטי המר, שפרסם טיעון זה במסגרת מאמציו לפגוע במעמדו של הרצל בקרב יהודי רוסיה המסורתיים, שהיו המחנההגדול והחשוב בהסתדרות הציונית.27 אין זה אומר שהחוזרים על הַאֲשָמָה זו כיום עושים זאת מתוך מניעים לא-טהורים. אך בכל זאת חשוב לזכור שהרבה ממה שנאמר היום על יהדותו של הרצל מבוסס על דברים שנאמרו מתוך מניעים פוליטיים ומפלגתיים,28בין אם מדובר בדברים שנאמרו בעוד הרצל בחיים, ובין אם מדובר בסגירת חשבונות לאחר פטירתו.29
אם ניקח דוגמה בולטת אחת, שום אדם שהכיר את תפישותיו של הרצל באופן סביר לא יכול היה להאשימו בכך שחפץ במדינה שתושביה יהיו מ"זרע היהודים" בלבד – מן הסיבה הפשוטה שהרצל דחה בעקביות כל ניסיון לייחס ליהודים זהות קיבוצית אתנית-ביולוגית. הוא האמין שהיהודים מאוחדים על ידי מורשת משותפת ומצוקה משותפת, וראה בזהות התרבותית הזאת את אבן הפינה של הלאומיות היהודית.30
אם כן, כדי להבין את השקפותיו של הרצל בנושא זה, חשוב לפתוח בבדיקת תפישותיו לגבי מה שהוא כינה ה"שיבה אל היהדות" – לדוגמה, כשהצהיר בפני הקונגרס הציוני הראשון כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".31 כידוע, הרצל החל את הקריירה הציונית שלו כיהודי מתבולל, אולם אין פירוש הדבר שהבית שבו גדל היהמנותק מכל קשר עם עמו: בילדותו הלך הרצל עם אביו לבית הכנסת בלילות שבת, ואף למד מספר שנים בבית ספר יסודי יהודי; סבו היה בן-קהילתו של רבי יהודה אלקלעי, מראשי הדוברים של הלאומיות היהודית באמצע המאה התשע-עשרה, וייתכן שממנו קלט הרצל את רעיון שובם של היהודים לעצמאותם הקדומה. עם זאת, ברור מיומניו וממקורות אחרים, שלפני שאימץ את הלאומיות היהודית בגיל 35, התרחק הרצל עד מאוד כמעט מכל דבר "יהודי". די להיזכר בכך שבערב חג המולד 1895 – לאחר שהרצל כבר הטריד במשך חודשים את הרב הראשי של וינה, מוריץ גידֶמן, בעניין הקמת מדינה יהודית – נכנס הרב לחדר האורחים של הרצל ומצא אותו מדליק עץ אשוח. וכך כתב הרצל ביומנו:
ממש ברגע שהדלקתי את אורות עץ האשוח בשביל ילדיי, נכנס גידמן. נראה כי רוחו נעכרה עליובגלל המנהג ה"נוצרי". טוב, לא ארשה שילחצו עלי! אבל מצדי שייקרא עץ החנוכה – או המפנה החורפי של השמש.32
רצון זה שרבנים לא "ילחצו" עליו אופייני להשקפותיו האישיות והפוליטיות של הרצל. אך בו בזמן, הקשר ההולך ומתהדק של הרצל עם המסורת של העם היהודי גבר על זהירותו מפני רבנים. "אני שב ומאחה את המסורת הקרועה של עמנו", ציין ביומנו,33 וככל שאיחה, כן מצא בלבו אהדה כלפי מנהגי היהודים. אכן, שנתיים לאחר אותה תקרית עם גידמן, הוא פרסם סיפור שנקרא "המנורה",* ובו תיאר את השמחה שחש כשהפנה את גבו לחג המולד, והדליק לראשונה חנוכייה עם ילדיו. גיבורו של הסיפור, יהודי גרמני משכיל שהוא בעצם הרצל עצמו, הוא בן אדם ש"כבר מזמן הפסיק להיות אכפת לו ממוצאו היהודי או מדת אבותיו". אך למרות ריחוק זה, היה מאז ומעולם – כך כותב הרצל – "אדם שעמוק בנפשו חש את הצורך להיות יהודי". כשהיה עד לאנטישמיות הגואה סביבו, החל צורך זה לפרוץ אל פני השטח. וכך תיאר את תהליך השינוי הזה ב"המנורה":
מעט-מעט הייתה נשמתו לפצע אחד שותת דם. ייסורי נפשו הכמוסים התבטאו עתה בכך שהטוהו אל מקורם, דהיינו, אל יהדותו, ובעקבות זאת פקדה אותו תמורה שבימים טובים יותר אולי לא הייתה מתחוללת לעולם...הוא התחיל לאהוב את היהדות בלהט רב. בראשונה לא הודה בכך אל-נכון... אך לבסוף חזקה עליו אהבה זו עד כדי כך... שלא נותר אלא מוצא אחד בלבד... והוא, לשוב אל היהדות.34
הרצל מתאר כיצד נאבק עם עצמו, ולבסוף הגיע למסקנה שאף על פי שהוא עצמו מרוחק מכל דבר יהודי, יוכל לפחות להעניק לילדיו חינוך יהודי. ואת החינוך הזה ביקש להתחיל בחג החנוכה:
בשנים קודמות הניח לחג לעבור... מבלי משים. אולם עכשיו שימש לו הזדמנות להעניק לילדיו מזכרת יפה לעתיד... נרכשה מנורה... עצם צלצולו של השם, שאותו היה הוגה עכשיו מדי ערב באוזני הילדים, הסב לו עונג. ונחמד היה במיוחד צלצולו בפיו של ילד.
הדליקו נר ראשון, וסופר שוב על מקור החג. נס פך השמן הקטן... כמו גם סיפור השיבה מגלות בבל, הבית השני, המכבים. ידידנו סיפר לילדים את כל מה שידע. הוא לא ידע הרבה, אך להם זה הספיק. כשהדליק נר שני, חזרו על מה שסיפר להם, ואף ששמעו כל זאת מפיו, נראו לו הדברים חדשים ויפים. בימים הבאים ציפה בקוצר רוח לערבים, שנעשו מאירים יותר ויותר...
בא היום השמיני, שבו מדליקים את שורת הנרות כולה... זוהר אדיר קרן מן המנורה. עיני הילדים נצצו. עבור ידידנו הפך רגע זה משל להצתת אומה שלמה. תחילה נר אחד... ואחר כך עוד אחד, ועוד אחד... משעה שדולקים כל הנרות כולם, חייבים הכל לעמוד כמשתאים ולשמוח על מה שנוצר.35
סיפור זה אינו מעשה ידיו של אדם המסתייג מאופיים היהודי של היהודים. נהפוך הוא, ה"שיבה ליהדות" שהייתה בבסיס הציונות, הייתה עבורו "זוהר אדיר", והוא האמין בעקביות, כפי שכתב במקום אחר, כי "ההישג הגדול ביותר של הציונות הוא הבאת נער שאבד לעמו בחזרה ליהדות".36
יתר על כן, יומניו מראים שנטייתו החיובית כלפי מורשת עמו לא הייתה מוגבלת להדלקת נרות חנוכה. הוא מדווח גם על יחס הכבוד – ולעתים ההנאה – שרחש כלפי מנהגים יהודים אחרים שנטל בהם חלק: תפילות ליל שבת, העלייה לתורה, סדר פסח, ברכת המזון, קריאתם של ילדיו בתפילה עברית לפני השינה.37 הוא כתב מתוך סימפטיה על השבת, ובאהדה על הסמליות של המגן דוד.38 הוא התייחס לציונות כהגשמת התפילה המסורתית "לשנה הבאה בירושלים", וציין את התנ"ך כבסיס לתביעה היהודית על ארץ ישראל.39 ספקנותו באשר לאפשרות להחיות את השפה העברית הפכה גם היא לתמיכה, ולא זו בלבד שקיבל שיעורים בעברית, אלא גם דאג שילדיו ילמדוה; ומאמריו הציוניים בדי ועלט הופיעו תחת שם העט העברי Benjamin Seff ("בנימין זאב").40
הרצל גם לא היה אתיאיסט – כפי שנטען לעתים קרובות – וכבר בשלב מוקדם ביומניו משתקף מאבקו להסביר מדוע יש לשמר את רעיון האלוהים, תוך שהוא מבקר את האל של שפינוזה כ"אינרטי" מדי:
אני רוצה לחנך את ילדיי ברוח מה שאפשר לכנות האל ההיסטורי... אני יכול לדמות לעצמי רצון נוכח-בכל, שהרי אני רואה שהוא פועל בעולם החומרי. אני רואה אותו כפי שאני רואה את פעולת השריר. העולם הוא הגוף ואלוהים הוא הפעולה שלו. אינני מכיר את המטרה הסופית ואינני צריך להכיר אותה. די לי בכך שהיא משהו נעלה יותר...41
ואכן, ביומניו של הרצל, שבהם תיעד בדקדקנות את רגשותיו המתפתחים, ניתן למצוא התייחסויות לא-מעטות לאלוהים. ולמרות שהתייחסויות אלה הן לא-עקביות, חסרות ביטחון, ובאופן כללי נבוכות, לפעמים הן גם ישירות מאוד באמונה שהן מבטאות:
באמצעות המדינה שלנו נוכל לחנך את עמנו למשימות שעודן מעבר לאופק שלנו. שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן כה רב לולא היה שמור לנו ייעוד אחר בקורות המין האנושי.42
כל זה אינו אומר, כמובן, שהרצל היה ליהודי אורתודוקסי, לא מבחינת אורח חייו ולא מבחינת אמונותיו. עד למותו בגיל 44, הקפיד הרצל לשמור על עצמאותו מכל זרם דתי שהוא. אך הצורך שלו להתמודד עם המסורת במקום לדחות אותה לגמרי הוא שהפך את יחסו של הרצל ליהדותו לשונה כלכך מן ההשקפות האנטי-מסורתיות המיוחסות לו. ודאי שלא היה לו קל לקבל את המנהגים והמסורת של עמו, אך יחד עם זאת, הוא היה רחוק מלהתנגד להם. להפך, הרצל האמין שחשיפת-היתר שלו לתרבות הלא-יהודית גזלה ממנו את "האיזון הרוחני שהיה לאבותינו החזקים" – ועל טעות זו היה נחוש לא לחזור בחינוך ילדיו שלו. כפי שכתב ב"המנורה":
מתרבויותיהן של האומות שאליהן הגיע בחיפושיו האינטלקטואליים, ספג יסודות ששוב לא ייעקרו מתוכו לעולם... דבר זה הצמיח ספקות מרובים... הדור שגדל בהשפעתן של תרבויות אחרות אולי אינו מסוגל שוב לאותה שיבה [אל היהדות] שנתגלתה לו כפתרון. אבל הדור הבא, אם אך יקבל בשלב מוקדם די הצורך את ההדרכה הנכונה, יכשר לזה. לכן השתדל להוליך את ילדיו שלו, לפחות, בדרך הנכונה. להם יעניק חינוך יהודי מן ההתחלה.43
אדם שחשוב לו "להוליך את ילדיו בדרך הנכונה" ולהעניק להם את החינוך היהודי שהוא עצמו לא זכה בו, אפשר לומר עליו דברים רבים. אולם אי-אפשר לחשוב שהוא מבקש לגדל "גרמנים או צרפתים מזרע היהודים". לא, הרצל האמין שעל ילדיו לגדול כיהודים, כדי שלא יסבלו מן המצוקה הנובעת מהיטמעות ב"תרבויותיהן של האומות" עד כדי אי-יכולת להזדהות עם המסורת של עמם.
