הדפסה
גרסת PDFיתר על כן, הרצל האמין כי העמדתה של אומה שלמה של ילדים יהודים, שתהיה בעלת אופי יהודי ייחודי, היא אחת הסיבות המרכזיות לייסד מדינה יהודית. כפי שכתב בחיבור בשם "היהדות", שפרסם זמן לא רב לאחר הופעת מדינת היהודים, הדרך היחידה לפיתוח אופי יהודי כזה היא להשיג שוב את הביטחון הפנימי שהיה ליהודים בני הדורות הקודמים:
מעשי האכזריות של ימי הביניים היו חסרי תקדים, והאנשים שעמדו בפני עינויים אלה ודאי היה בהם משהו חזק מאוד, מעין שלמות פנימית שאבדה לנו. דור שגדל בנפרד מן היהדות חסרה לו שלמות זו... אין הוא יכול להישען על עברנו ואין הוא יכול לשאת עיניו אל עתידנו. לכן נתכנס שוב לתוך היהדות ולעולם לא נרשה עוד לעצמנו להיות מגורשים מן המבצר הזה... בכך נשיב לעצמנו את השלמות הפנימית האבודה שלנו, ויחד עימה קצת אופי – אופי משל עצמנו. לא אופי אנוס, שאול, חסר-אמת, כי אם אופי משלנו.44
מילים אלה נכתבו בתחילת הקריירה של הרצל כדמות ציבורית יהודית. אך אמונה זו אפיינה את תפישתו של הרצל לאורך פועלו כמנהיג ציוני. ברוח זו העיד ב-1902 בפני הפרלמנט הבריטי, ש"אני משוכנע שהם [היהודים במדינתם] יפתחו תרבות יהודית מיוחדת – מאפיינים לאומיים ושאיפות לאומיות...".45שנה לפני מותו חזר לנושא זה במכתב שבו מתח ביקורת על החיים היהודיים בארצות המערב והציגם כסובלים לא מידי האנטישמיות, אלא בעיקר מכך שנשללה מהם היכולת לפתח אופי יהודי ייחודי ולתרום לעולם כיהודים. וכך כתב:
איזו השפעה מדינית, חברתית, חומרית או מוסרית יש ליהודים על... עמי אירופה? ... קורה אולי שאנשים ממוצא יהודי זוכים להשפעה מסוימת... אולם הם עושים זאת רק כיחידים המכחישים כל קשר למסורות האמיתיות של עמם. יהודי ההווה... אינם רואים להם מטרה גדולה יותר מאשר לחיות בלתי מזוהים בקרב שאר העמים... הם אנגלוסקסים טובים יותר מן האנגלים, גאלים יותר מן הצרפתים, גרמנים יותר מן הגרמנים. רק חבריי, הציונים, מבקשים להיות יהודים יהודיים.46
ד
כפי שעולה מכתביו, הרצל ייחל ל"שיבה" של יהודי המערב למורשתם, "תחילה נר אחד, ואחר כך עוד אחד", עד שתחייה זו תיהפך ל"זוהר אדיר". אולם, שלא כמו אחד העם, הרצל לא ראה עצמו כאדם שיכתיב את תוכנה של תחייה יהודית זו. להפך, הוא הדגיש בעקביות שגם ל"חופשיים בדעותיהם" וגם למסורתיים ביותר יימצא מקום בתנועה הלאומית היהודית.47 וכדי לאפשר זאת, התנגד לכל ניסיון לקבוע במדויק כיצד תיראה "יהדותה" של המדינה היהודית. קביעות נמהרות מסוג זה, טען, רקירחיקו בעלי דעות אלו או אחרות מן המפעל הלאומי.
זוהי אחת הסיבות שמדינת היהודים, העשיר כל כך בפרטים בנושאים פוליטיים וכלכליים, כמעט אינו מפרט כיצד תתבטא השיבה למורשת היהדות לאחר קום המדינה. גם כאשר יש להרצל דבר מה בעל חשיבות לומר על תרבותה היהודית של המדינה, הוא מדבר במונחים מעורפלים כדי להימנע ממחלוקת מיותרת. לדוגמה, כשהוא כותב על הקמתם של "מרכזים דתיים" גדולים כדי לספק את "הצרכים הדתיים העמוקים של עמנו",48 הוא רק נוגע בתפקיד המכריע של מֶכָּה בעולם המוסלמי, ונזהר שלא להמשיך באנלוגיה. "אינני רוצה לפגוע ברגש הדתי של שום אדם על ידי שימוש במילים העלולות להתפרש שלא כהלכה", הוא כותב.49 אך אנו יודעים מיומניו שמאוחר יותר, כאשר ביקר בירושלים, היה עדיין נחוש בדעתו להפוך את העיר למרכז דתי רב-עוצמה, שיהיה עבור היהודים מה שמכה היא למוסלמים.50
אולם האיפוק שנקט הרצל בכל הנוגע לתיאור דמותה המסוימת של התרבות היהודית במדינה, לא מנע ממנו לטעון בעד הפרטיקולריות היהודית שלה מבחינה עקרונית. וכן, במדינת היהודים דוחה הרצל במפורש את מדינת האזרחים האוניברסלית של רוסו (מה שהיום מכונה "מדינת כל אזרחיה"), בטענה שלמעשה שום מדינה אינה מקבלת תוקף פוליטי ומוסרי מכוח אמנה חברתית בין כל אזרחיה. האמת, הוא כותב, היא שהמדינה נוצרת תמיד כאשר פרטים המוּנעים על ידי "כורח עליון" פועלים על דעת עצמם כדי להגן על רווחתו של עמם, שאינו מסוגל להגן על עצמו.51 במקרה של היהודים, הוא הציע לכנס "אגודת יהודים", שתורכב ממנהיגים יהודים בעלי השפעה, ותקבל על עצמה לשאת ולתת עם המעצמות על יצירתה של פוליטיאה יהודית חדשה. לשיטתו של הרצל, אגודה יהודית זו היא שתהפוך למדינה היהודית הריבונית:
היהודים המכירים ברעיון המדינה שלנו יתלכדו סביב אגודת היהודים. בכך זו תקבל את הסמכות בעיני הממשלות לדבר בשם היהודים, ולשאת ולתת למענם. האגודה מוכרת, אם לומר זאת בלשון המשפט הבינלאומי, כרשות מכוננת-מדינה. ובזה, בעצם, כבר המדינה נכונה.52
מדינה ריבונית חדשה זו, המדינה היהודית, לא תהיה משטר "נייטרלי" כמו זה שחזה רוסו. נהפוך הוא, המדינה היהודית תוקם לשם ייעוד מסוים:
כיום, מנוע העם היהודי עקב פיזורו מלנהל בעצמו את ענייניו המדיניים. ועם זאת, הוא מצוי במספר מקומות במצב של מצוקה חמורה יותר או פחות. הוא זקוק מעל לכל לשומר**... וזוהי אגודת היהודים... ממנה יתפתחו המוסדות הציבוריים של המדינה היהודית...53
המדינה החדשה של הרצל, אם כן, תאופיין בייעוד מסוים, יהודי במהותו, אשר הופך מדינה זו ל"יהודית" באופן עקרוני: לשמש "שומר" של העם היהודי, המזדהה עימו ופועל לחלצו ממצוקה. מובן שמדינה כזו תפתח במשך הזמן גם מאפיינים תרבותיים "יהודיים" שונים; למשל, היא תוכל לפעול כדי לבנות את ירושלים כמרכז דתי יהודי, כהצעתו של הרצל. אך אין לחפש במאפיינים מסוימים אלו את מהותה היהודית של המדינה; הם לא יהיו אלא השלכות של ייעודה היהודי, דהיינו לשמש שומר הדואג לשלומו של העם היהודי, הן בתחומה והן מחוצה לו.
כדי לראות כיצד עיקרון זה אמור היה לפעול במציאות, יש לעיין בפרוטוקול עדותו של הרצל בפני הוועדה המלכותית הבריטית לעניין הגירת זרים, שישבה בלונדון ביולי 1902. על הפרק עמדה ההצעה להגביל את ההגירה היהודית מרוסיה – הגבלה שהרצל האמין כי תהיה מכה קשה לאינטרס היהודי, כיוון שתהיה עדות בפני העולם כי גם מדינה ליברלית כמו אנגליה אינה יכולה לסבול למעלה מכמות מסוימת של יהודים.54 משום כך, טען הרצל בהופעתו בפני הוועדה כי בריטניה תוכל להימנע מחקיקה אנטי-יהודית מעין זו אם תסייע בהקמתה של מושבה יהודית אוטונומית, שמדיניותה תמשוך אליה יהודים רוסים רבים באופן טבעי, "מכיוון שיהגרו לשם כאזרחים מתוקף יהדותם, ולא כזרים".55 למרות שההסתדרות הציונית, הגרסה הממשית של "אגודת היהודים", עוד לא רכשה לעצמה כל אחיזה באדמת ארץ ישראל, כבר כאן פעל הרצל כשומר האינטרסים של העם היהודי. בכך שהודיע על כוונתו להעניק אזרחות אוטומטית למהגרים יהודים, הראה כיצד תוכל המדינה היהודית העוברית להיות הרבה מעבר ל"מקלט בטוח" עבור היהודים הנמלטים מרדיפות: היא תוכל גם לסייע ליהדות בריטניה, כמו גם ליהודים במדינות אחרות, בכך שתשכך את הלחץ על ממשלותיהם לאמץ "פתרונות" אנטי-יהודיים רדיקליים; ובה בעת, יהודים רוסים שיחפצו להגר לאנגליה יוכלו להמשיך ליהנות מן הזכות לעשות זאת. התערבותו של הרצל אצל ממשלת בריטניה המחישה, אם כן, כיצד מדינה יהודית תוכל לנהל מדיניות שתועיל ליהודים בכל העולם כולו, בין אם יבחרו לעלות למדינה היהודית ובין אם לאו.
פעולתם של הרצל ועמיתיו כ"שומר היהודים" הייתה ברורה גם במסמכים שהכינו כבסיס למשא ומתן עם המעצמות. כמעט מרגע כינונה של ההסתדרות הציונית, שקד הרצל על פיתוח נוסחים שונים של מה שנקרא בתקופתו "צ'רטר" – מסמך מעין-חוקתי המתאר את מטרותיו וסמכויותיו של ממשל הפועל בטריטוריה נתונה, בכוח סמכויות נרחבות שהואצלו על ידי אחת מן המעצמות האירופיות. על יסוד צ'רטר כזה, הרצל ביקש להקים מושבה או התיישבות יהודית כשלב מקדים לעצמאות יהודית מלאה. מכיוון שטיוטות אלה תיארו את הממשל העצמי הממשי שאותו ביקשו הציונים להקים במגעים שלהם עם המעצמות, הן רלוונטיות ביותר לכל דיון על דמותה הרצויה של המדינה היהודית כפי שראו אותה הרצל ושותפיו.
מבין טיוטות אלו, החשובה ביותר היא הצעת הצ'רטר שהגיש הרצל לממשלת בריטניה ב-13 ביולי, 1903, אשר הובילה להצעה מצד משרד החוץ הבריטי לשאת ולתת על הקמתה של מושבה יהודית במזרח-אפריקה הבריטית. (הציונים קיוו לשכנע את הבריטים להתיר להם להקים מושבה בחצי האי סיני, אך אפשרות זו נכשלה חודשיים לפני כן עקב התנגדותו של הממשל הבריטי בקהיר). טיוטה זו, שהוכנה בידי המנהיגים הציונים האנגלים ליאופולד גרינברג, ג'וזף קַאוּאֶן וישראל זנגוויל, בשיתוף עם עורך הדין והפרלמנטר הבריטי דייוויד לויד ג'ורג' – מאוחר יותר ראש הממשלה שעזר לייסד את הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל – קבעה כי:
1. יוקם "יישוב יהודי" שיאפשר "התיישבות יהודים בתנאים המועילים לשמירתו ולטיפוחו של הרעיון הלאומי היהודי".
2. היישוב היהודי "יבוסס על חוקים ותקנות שיאומצו למען רווחתו של העם היהודי".
3. ליישוב היהודי תהיה "ממשלה עממית... שתהיה יהודית באופייה, ומושלה יהיה יהודי..."
4. היישוב ינהג לפי החוק האנגלי, למעט מקרים שבהם יכניס "שינויים ותיקונים המבוססים על החוק היהודי".
5. ליישוב יהיו שֵם יהודי ודגל יהודי.56
אם כן, המושבה שהרצל ביקש לייסד מתוך כוונה שבסופו של דבר תשיג עצמאות, לא נועדה להיות ישות מדינית נייטרלית שיש בה במקרה רוב של יהודים. להפך, היו לה מטרות יהודיות מוצהרות – לקדם את "הרעיון הלאומי היהודי", ולדאוג ל"רווחתו של העם היהודי" בכללותו. לשם כך יהיו לה מנהיגים יהודים, ממשל יהודי באופיו, ויכולת לאמץ מרכיבים של החוק היהודי. ומאפיינים יהודיים אלו ייוצגו על ידי סמלים יהודיים ייחודיים כגון דגל יהודי. ברוח זו כתב הרצל למקס נורדאו כמה ימים לאחר שטיוטת הצ'רטר הוגשה לממשלה הבריטית: "אנו מיישבים על בסיס לאומי [יהודי], עם דגל... ועם ממשל עצמי. טיוטת הצ'רטר שאנו מגישים היום ב-13 ביולי ברחוב דאונינג מכילה את הדרישות הללו".57
בקביעה זו, ניכרת אמונתו של הרצל שממשל עצמי יהודי ודגל יהודי הם התנאים הראשוניים ביותר לפיתוחה של המדינה היהודית הריבונית, ובימים הנואשים שלאחר פוגרום קישינב באביב 1903, אין ספק כי הרצל היה מוכן לקבל אותם היכן שרק יינתנו לו. אך יש לציין כי גם אז לא חל שינוי בתפישותיו לגבי היסוד התרבותי של הלאומיות, ומהלכיו בעניין הקמת מושבה יהודית במזרח אפריקה לא מנעו ממנו מלתפוש את נחיתותו המוחלטת של יישוב מעין זה, מבחינת ערכו כמנוף לגיבושה של לאומיות יהודית בריאה, לעומת כל יישוב בקרבת מקום לארץ ישראל: "טריטוריה זו", הוא פסק בפני הקונגרס השישי, "חסר לה אפילו הערך ההיסטורי, הרומנטי, הדתי והציוני, שגלום [ברעיון ההתיישבות היהודית] בחצי האי סיני".58
לסיכום, המדינה היהודית של הרצל נועדה להיות השומר של העם היהודי מבחינה משפטית ומדינית, וייעוד זה – הנהגה של מה שהרצל הגדיר כ"מדיניות יהודית"59 – הוא שעשה את המדינה התיאורטית שתיאר ל"יהודית". גם בפעילותו המעשית דבק הרצל בקו זה: עקרון שומר היהודים הוא שהכתיב את מדיניותה של ההסתדרות הציונית "למען רווחתו של העם היהודי". לעומת זאת, "מדינת יהודים" נייטרלית מן הסוג שמדברים בו היום – שמבחינת חוקיה וסמליה, מוסדותיה ומדיניותה, תהיה מדינה "לא-יהודית" כמעט לכל דבר – לא הייתה משרתת את מטרותיו של הרצל כלל. אכן, אפשר לומר שלדידו הייתה מדינה כזאת חסרת ערך.
ה
כראיה לכך שהרצל התכוון לכונן "מדינת יהודים" נייטרלית, כותבים ישראלים נוהגים להצביע על קביעתו במדינת היהודים, שלפיה אין ליהודים כל כוונה להקים מדינה תיאוקרטית. עקב השימוש הבלתי פוסק בטיעון זה, דומה כי קטע זה מזמן הפך למוּכר מבין כתביו של הרצל, והוא מגויס פעם אחר פעם כהוכחה לכך שהרצל לא רצה במדינה יהודית; או ששאף ל"הפרדה" מוחלטת בין המדינה לדת היהודית; או שהתנגד למעורבותם של רבנים בפוליטיקה. ואולם, לאף אחת מטענות אלו אין בסיס במחשבתו של הרצל, ואף אחת מהן אינה יכולה להתבסס על קריאה סבירה של הקטע המדובר.
בקטע המפורסם שלו על "תיאוקרטיה" כתב הרצל כך:
ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! ... לא ניתן כלל לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להגבילם לתחום בתי הכנסת שלהם, כשם שנגביל את אנשי צבא הקבע שלנו לבסיסים שלהם. הצבא והרבנות יכובדו במידה שתפקידיהם הנעלים דורשים זאת וראויים לכך. אך לא תהיה לקולם זכויות-יתר במדינה... פן יגרמו לצרות מבחוץ ומבפנים.60
הרצל משווה כאן את הרבנות לקצונה הצבאית, וטוען שלשתיהן תפקידים "נעלים" בחיי המדינה, אך אין להרשות למי מהן להרחיב את סמכותה מעבר לתחומה הנאות. עם זאת, אין צורך במאמץ מיוחד כדי להיווכח שקטע זה אינו מתייחס ל"הפרדה בין דת למדינה". שום מדינה באירופה לא ניסתה לבצע "הפרדה בין צבא למדינה", ואם מקומה של הרבנות במדינה היהודית עשוי להיות דומה לזה של הצבא, אזי הרצל טען, למעשה, בעד היפוכה של "הפרדה" כזו: הוא הניח ממשלה כגון אלו המוכרות מבריטניה, גרמניה ואוסטריה של זמנו, שבהן הדת, כמו הצבא, הייתה כפופה לממשלה מבחינה מדינית, ועם זאת הייתה גם חלק אינטגרלי ממנה.61 המשמעות האמיתית של אותו הקטע מתוך מדינת היהודים היא שהזכות לקבוע את מדיניותם של השלטונות נתונה בידי המנהיגות המדינית הנבחרת לשם כך, ושיש למנוע בתקיפות כל ניסיון מצד ממלאי תפקידים רשמיים אחרים – לרבות גנרלים ורבנים ראשיים – לנשל אותם מסמכותם המדינית.
