הדפסה
גרסת PDFמה הייתה, אם כן, תפישתו של הרצל בנוגע לתפקידם של הדת ונציגיה במדינה היהודית?
לא ניתן לענות על שאלה זו מבלי להבין את מקומה של הדת במחשבתו של הרצל על הלאומיות. במדינת היהודים ובמקומות אחרים, הרצל הציג את תפישתו שלפיה עמים מופיעים על במת ההיסטוריה כתוצאה מהתמודדות קיבוצית בשעת מצוקה; המאבק נגד האויב המשותף הוא אשר מלכד מספר רב של יחידים יחד ועושה אותם לעם.62 תיאוריה זו זכתה ללא-מעט ביקורת משום שנתפשה כ"שלילית" בלבד, אך האמת היא שונה למדי. כפי שעולה בבירור מחיבורו "המנורה", הרצל האמין שהמאבק המשותף הוא במידה רבה גם הזרז שמביא ליצירתו של התוכן החיובי של כל תרבות ותרבות, ומרד המכבים וחג החנוכה הנוצר בעקבותיו הם דוגמה טובה לתופעה זו.
מסקנה חשובה הנגזרת מתיאוריה זו היא שאם עמים קמים תוך כדי מצוקת מאבק, אזי לא יכולה להיות נוסחה פשוטה – לא טריטוריה, לא שפה, לא גזע, ואף לא שילוב של אלה – שתתאר באופן ממצה את המאפיינים המאחדים של העמים כולם. הווי אומר, לא לכל עם יהיו בהכרח אותם יסודות חיוביים בלב תרבותו: העם הגרמני, למשל, יכול להיות מפולג מבחינה דתית וגיאוגרפית, ומהותו יכולה להתבטא בשפה הגרמנית. לשווייצרים, מנגד, חסרה שפה משותפת, ובכל זאת הם מאוחדים מסביב להיסטוריה ולטריטוריה משותפות. ואילו אבן הפינה של הציביליזציה המאחדת את העם היהודי אינה, על פי הרצל, שפתו או ארצו, אלא הדת – "אנחנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת".63
אין בכך כדי לטעון שהרצל התנגד למאמצים לחזק את התרבות היהודית מעבר לתחומי הדת – החייאת השפה העברית, אמנות יהודית, ספרות יהודית ואקדמיה יהודית. הרצל תמך בכל אלה, ואף ביקש לתרום לתחיית התרבות היהודית בעצמו. "אם אחיה עד אז... הייתי רוצה להתחיל לעבוד על ההתחדשות הרוחנית הזאת", כתב,64 ולעתים הוא גם פירט: הוא קיווה לכתוב מחזה תנ"כי, שייקרא משה,65 וסיפר לעמיתיו על חלומו לפתח סגנון "ניאו-יהודי" באדריכלות במדינתם החדשה, תוך שהוא משרטט להם שרטוטים כדי שיוכלו לראות למה התכוון.66 אך בניגוד לאחד העם, שהאמין כי ביכולתו לייצר תרבות יהודית "מודרניסטית" שתתפוש לבסוף את מקומה של הדת כגרעין התוכני של העם היהודי, אימץ הרצל כעיקרון פוליטי את התפישה שעל הציונות "לקדש את המסורת"67 (או, כפי שנהג לומר, "אינני מתכוון לעשות דבר נגד הדת, אלא בדיוק להפך..."68). כל פרט יוכל להרים תרומה משלו לציביליזציה היהודית, אך לא האדריכלות הניאו-יהודית היא שתהיה לב לבה של הזהות הלאומית היהודית, כי אם המסורת הדתית של היהודים.
חשיבותו של רעיון זה הייתה ניכרת לאחר היווסדה של ההסתדרות הציונית ב-1897. הרצל הקים את ההסתדרות הציונית כתנועה דמוקרטית שיש בה חברוּת המונית ובחירות שנתיות, והיא העניקה זכות בחירה לנשים בתקופה שבה כמעט שום מדינה דמוקרטית עדיין לא עשתה זאת.69 גם תמיכתו של הרצל בעקרונות ליברליים אחרים, ובייחוד בחופש המצפון, ידועה היטב. ולגבי היחס הרצוי ללא-יהודים, כתב במדינת היהודים: "אם יקרה הדבר וישבו בתוכנו בני אמונות אחרות ולאומים אחרים, אנו נעניק להם הגנה במלוא הכבוד ושוויון בפני החוק".70
אולם למרות הדאגה לזר שהפגין כבר בצעדיו הראשונים כמנהיג יהודי, לא היה הרצל מוכן להשלים עם יהודים שהתנצרו, שאותם החשיב כבוגדים לא רק בדת היהודית, אלא גם בעם היהודי.71 על כן, למרות שהתעקש שהתנועה הציונית והמדינה היהודית תהיינה מוכנות לקבל כל יהודי באשר הוא – "כל הקבצנים, כל הרוכלים"72 – דיבר הרצל בעוינות גלויה על היהודים שבגדו באמונת אבותיהם:
שהיהודים הפחדנים, המתבוללים, המוטבלים יישארו... אבל אנו, היהודים הנאמנים, נחזור לגדולה שנית.73
ולא הייתה זו רטוריקה בלבד. זו הייתה מדיניות. ההסתדרות הציונית לא הסכימה לקבל יהודים שהתנצרו כחברים.74 למרות שהוקמה על מסד דמוקרטי, היא שמרה בכל זאת על יסוד מכריע זה של הרפובליקה האריסטוקרטית שהרצל רצה לייסד מלכתחילה: ההסתדרות הציונית הייתה השומר המדיני של היהודים, ונועדה להפוך לימים לממשלתה של המדינה היהודית.75 לא ניתן היה לצפות כי אדם ישמש שומר של היהודים, אם אינו מסוגל להבין כי בהשתמדותו בגד בעמו. לשיטתו של הרצל, גם אם אדם אינו יהודי מסורתי באמונותיו או באורח חייו, בכל זאת עומדת נאמנותו לדת אבותיו בלבה של לאומיותו. (ולכן החשיבות שייחס הרצל לכך, שכפי שרשם ביומנו, "מעולם לא חשבתי ברצינות להמיר את דתי או לשנות את שמי".76)
תפישה זו של הרצל לגבי מקומה של הדת בלאומיות היהודית, המרכזית כל כך במחשבתו ובעמדותיו הפוליטיות, היא שהכתיבה גם את מעמדה של הדת הממוסדת במדינה היהודית שחזה. אכן, במקום לצפות מהם להתרחק מחיי הציבור, הרצל ראה ברבנים מכל הזרמים ("אני רוצה לשתף פעולה עם הרבנים, עם כל הרבנים", הוא כתב77) גורם מרכזי בחיי המדינה היהודית, הן במאמץ להביא לעלייתם של היהודים לארץ, והן לאחר מכן במאמץ לבנות את המולדת היהודית. כפי שכתב ביומנו,
הרבנים יהיו עמודי התווך של הארגון שלי, ואני אכבדם על כך. הם יעוררו את האנשים, ילמדו אותם... ויאירו את עיניהם...78
הרצל קיווה שהרבנים – שאליהם התייחס בתקווה כ"מנהיגיו של העם היהודי"79 – ימלאו תפקיד פוליטי חיוני, בכך שכל יהודי יצטרף ל"קבוצה מקומית" המרוכזת סביב רב מסוים, היושב בראש הוועדה שנבחרה להנהיג את הקבוצה. כך, הרבנים יהיו מנהיגי הקהילות העולות, ויפיצו בדרשותיהם את דבר המאורע הגדול, השיבה לארץ ישראל:
[הקריאה לעלות לארץ] תיכלל בסדר התפילה, וכך יאה. אנו מכירים באחדותנו ההיסטורית רק על פי אמונת אבותינו... הרבנים יקבלו עתה באופן סדיר את ההודעות של האגודה [של היהודים]... והם ישמיעו אותן לקהילותיהם ויסבירו אותן. ישראל יתפלל עבורנו...80
בדומה, התפילות יהיו חלק חשוב מהכנת העולים למסע לארץ.81 והרצל אף קיווה שהרבנים יפעילו לחץ כדי להשפיע על יהודים עשירים קשי עורף לבחור בדרך הנכונה ולשוב למולדת יחד עם בני-עמם.82
לדת הממוסדת יועד תפקיד גם במדינה היהודית עצמה. התיאוריה בדבר מרכזים דתיים, שהוזכרה לעיל, הייתה חלק מתמונה כוללת יותר. כפי שקבע הרצל במדינת היהודים, "אנו לא נוותר על מנהגינו היקרים לנו, אלא נגלה אותם מחדש".83 לדעתו של הרצל, על המדינה היהודית לעשות ככל יכולתה כדי לסייע לתהליך זה. מיומניו, למשל, אנו למדים שוב ושוב על כוונתו שהמדינה תמנה דמויות רבניות חשובות לרבני ערים או מחוזות, והוא מציין שאת משכורתם יקבלו מן המדינה.84 בדומה, לכל יישוב יהיה בית כנסת משלו, שייבנה על ידי הרשויות היהודיות כך ש"בית הכנסת ייראה למרחוק, שהרי האמונה העתיקה לבדה היא שליכדה אותנו יחד".85 גם בית המקדש ייבנה מחדש.86 וירושלים – "עיר הקודש", כלשונו – תיבנה עד שתשוב לתפארתה, שאותה השווה לזו של רומא.87 ועד סוף חייו, המשיך הרצל להתעניין ביזמות אחרות שיוכלו להעצים גם הן את כוח המשיכה הדתי של המדינה החדשה, דוגמת משלחות ארכיאולוגיות בעקבות ארון הברית.88
לאוריינטציה הפרו-דתית הזאת היו גם השלכות על עמדותיו של הרצל כמנהיג ההסתדרות הציונית. לתדהמתם של רדיקלים צעירים כמו חיים וייצמן ומרטין בובר, התאפיין הקו הפוליטי של הרצל, מימיו הראשונים בראש ההסתדרות הציונית, בברית אסטרטגית עם הדת בכלל, ועם היהדות האורתודוקסית המזרח אירופאית בפרט89 – ברית אשר באה לידי ביטוי, למשל, בנאומו בפני הקונגרס הציוני השלישי, שבו טען שהיהודים העניים מן האימפריה הרוסית יהיו "הציונים הטובים ביותר, מכיוון שבקרבם המסורת הלאומית הנושנה עוד לא נשכחה, [ו]מכיוון שיש להם רגשות דתיים עזים...".90 הוא אף היה מעורב בהקמתה של 'המזרחי', המפלגה הציונית האורתודוקסית בראשותו של הרב יצחק יעקב ריינס, וראה בה משקל-נגד לכוחם העולה של חסידיו הרדיקליים של אחד העם בתוך ההסתדרות הציונית.91
בקיצור, הטענה שה-Judenstaat של הרצל חתרה ל"הפרדה" בין הדת היהודית ובין המדינה נטולת כל יסוד. הרצל לא ראה את עצמו כאדם דתי, אך אמונתו בתפקיד החיוני שממלאת הדת במדינה – ובמיוחד אמונתו בחשיבותה של היהדות למדינה היהודית – עשו אותו לבעל בריתה של הדת לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. וגם אם בגלל אמונתו המוצקה בחופש המצפון היה מצדד כנראה במידה רבה של פלורליזם בין נושאי המשרות הרבניות, אין זה משנה את העובדה שהרצל האמין שהיהדות תהיה הדת הממוסדת במדינה היהודית.
ו
הטענה שהרצל לא התכוון להקים מדינה יהודית, אלא "מדינת יהודים" נייטרלית בלבד, רחוקה מלהיות שאלה אקדמית סתמית. היא חלק ממאמץ אידיאולוגי מתמשך להביא לדלגיטימציה של רעיון המדינה היהודית כרעיון המכונן של מדינת ישראל. אין זה אומר, כמובן, שכל מי שמחזיק בתפישה זו מקבל בהכרח גם את כל ההשלכות האידיאולוגיות שנקשרו בה בשנים האחרונות. עד כדי כך נתקבל רעיון זה שגם אלו החפצים בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית נשמעים מדקלמים אותו, ובכך הופכים לשותפים שלא מדעת למערכה שבאה לעקור מן המסורת המדינית הישראלית את אידיאל המדינה היהודית.
ייתכן ששיפוץ זה של ההיסטוריה הציונית נעשה מתוך מניעים טהורים. אך בסופו של דבר הוא משרת מטרה אחת בלבד: הוא תורם תרומה לא-מבוטלת למאבק המתמשך לערעור האמונה ברעיון המדינה היהודית בקרב הציבור היהודי בישראל ומחוצה לה. מובן שלאלה החפצים בשינוי מעין זה יש זכות להביע את העדפותיהם הפוליטיות. עם זאת, בחינה כנה של רעיונותיו של הרצל אינה מותירה מקום רב לעירוב שמו במאמץ זה. לא זו בלבד שמייסד הציונות המדינית ניסח בעצמו את המונח "המדינה היהודית", הוא גם בחר בו ככותרת לספר המוכר לנו כיום כמדינת היהודים, והשקיע את שנותיו האחרונות בפעילות שהייתה מכוּונת להפוך אותו למושג מקובל ברחבי העולם. ולא הייתה זו רק בחירה סמנטית. שכן הרצל היה גם מחויב באופן חד-משמעי להקמתה של מדינה שתהיה יהודית במהותה: לא מדינה בעלת רוב יהודי דמוגרפי בלבד, אלא גם יהודית בחוקתה, במטרותיה ובמוסדותיה, וכן בקשריה עם העם היהודי ועם הדת היהודית. ואמנם, כשבוחנים את כתבי הרצל ואת פעילותו המדינית, מתברר שאידיאל המדינה היהודית, כפי שהבינו אותו דוד בן-גוריון והזרם המרכזי בתנועה הציונית, וכפי שבא לידי ביטוי במגילת העצמאות, תואם באופן מלא את חזונו של מייסד ההסתדרות הציונית.
יורם חזוני הוא נשיא מרכז שלם בירושלים. ספרו האחרון הוא המדינה היהודית: המאבק על נפשה של ישראל (ניו ריפבליק ובייסיק בוקס, 2000).
הערות
מאמר זה נכתב בעזרתה של אוולינה גרץ.
* כך נקראה החנוכייה בתקופתו של הרצל, והמילה נוהגת גם כיום בשפות לועזיות. המילה "חנוכייה" היא חידוש עברי מודרני.
** הרצל משתמש במונח "גסטור" מן המשפט הרומי, שמשמעותו אפוטרופוס – דהיינו, מי שדואג לרווחתו ולנכסיו של אחר. המילה המקבילה בעברית היא "שומר", במובן של דברי קין, "השומר אחי אנכי?" (בראשית ד:י).
1. שולמית אלוני בציונות פה ועכשיו, סרט שהפיק מוזיאון בית התפוצות, 1997.
2. משה צימרמן, "פולמוסי היסטוריונים: הניסיון הגרמני וההתנסות הישראלית", תיאוריה וביקורת 8, קיץ 1996, עמ' 102.
3. עמוס עוז, "עגלה מלאה ועגלה ריקה? הרהורים על תרבות ישראל", יהדות חופשית 11-12, אוקטובר 1997, עמ' 5.
4. לטיעונים דומים נוספים ראה דוד קרצמר, "מדינה יהודית ודמוקרטית: בין פרדוקס להרמוניה", רבגוני 2, יולי 1998, עמ' 22; מיכאל הרסגור, "האם נכשלה המהפכה הציונית?" על המשמר, 4 בדצמבר, 1987; גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית, תרגמה סמדר מילוא (ירושלים: מאגנס, תשס"א), עמ' 87-88; David Vital, “A Prince of the Jews,” in the Times Literary Supplement, June 7, 1996; David Vital, “Zionism as Revolution? Zionism as Rebellion?” in Modern Judaism, October 1998, p. 206; Claude Klein, introduction, in Theodor Herzl, L’État des Juifs, ed. Claude Klein (Paris: Editions de la Decouverte, 1990), pp. 10-11; Noah Lucas, “A Critique: Alan Dowty’s ‘The Jewish State,’ A Century Later,” Israel Studies 4:2, Fall 1999, pp. 247-250. ראה גםאחד העם,"מדינת היהודים וצרת היהודים", השילוח 3:1 (טבת תרנ"ח). בתוך אחד העם, כל כתבי אחד העם (תל אביב: דביר, 1947).
בכמה מקומות מנסים מחברים אלו להציג את ראייתו הכוללת של הרצל לגבי המדינה באמצעות קריאה משולבת של תכניתו המעשית במדינת היהודים ושל החברה שתיאר ברומן האוטופי אלטנוילנד. אולם ההנחה שניתן לקרוא את שני הספרים כאילו הם עשויים מקשה אחת אינה מציאותית. הרצל הציע את "המדינה היהודית" בספרו כהצעה מעשית המיועדת לביצוע על פי דרכי העולם כפי שאנו מכירים אותן כאן ועכשיו, והוא שונה באופן קיצוני מחזון אחרית הימים של "החברה החדשה" באלטנוילנד, שאינה אפילו "מדינה" במובן מוכר כלשהו של המושג.
תפישה קיצונית אף יותר רואה באלטנוילנד את התיאור האמיתי של משנתו המדינית של הרצל, וגורסת כי הוא בעצם לא ביקש להקים מדינה ריבונית כלל. ראהשמואל אלמוג, "לאומיותו של הרצל במבט מפולש", יהדות זמננו 11-12 (תשנ"ח), עמ' 9-10, 16-18.
5. חנה אדן, ורדה אשכנזי ובלהה אלפרסון, להיות אזרחים בישראל: במדינה יהודית ודמוקרטית (ירושלים: משרד החינוך, האגף לתכניות לימודים, תש"ס), עמ' 34.
6. Theodor Herzl, L’État des Juifs, ed. Claude Klein (Paris: Editions de la Decouverte, 1990), pp. 10-11 להלן המדינה היהודית. קליין אינו מביא שום מחקר היסטורי חדש המוכיח שהרצל לא היה מרוצה מהכותרת הצרפתית המקורית. למעשה, הראיה היחידה שקליין מביא להצדקת שינוי הכותרת היא הקטע המפורסם בעניין התיאוקרטיה, שבו משווה הרצל את תפקידם של הרבנים במדינה לתפקידו של הצבא (ראה קליין, המדינה היהודית, עמ' 96).
7. Theodor Herzl, The Jews’ State, ed. Henk Overberg (Northvale, N.J.: Jason Aronson, 1997).
8. הזהות בין המושג "מדינה יהודית" ובין מדינת ישראל הייתה כל כך ברורה מאליה עד כי מגילת העצמאות השתמשה במונח זה כאילו היה עצם ההגדרה של המדינה החדשה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל... מנהלת העם, יהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל" [ההדגשות שלי – י"ח].
