הדפסה
גרסת PDFה
פנייתו של אלוהים חושפת בפני איוב את תפארתה של החכמה, אבל גם מציינת את השינוי האחרון והמשמעותי ביותר המתחולל בו - הפיכתו לנביא. המקורות אמנם מדגישים את מעמדו הנבואי של איוב. מדרש אחד מציב אותו לצדם של אברהם, חזקיהו ומשיח בן דוד כארבעה בני אדם שהשיגו את ידיעת אלוהים בכוחות עצמם, מתוך חשיבה והתעמקות.120 מדרש אחר מונה בסך הכל שבעה נביאים מאומות העולם, שחמישה מהם מופיעים בספר איוב.121 אפילו ייסוריו הנוראים של איוב מעמידים אותו בשורה אחת עם כל נביאי המקרא, וכמו מסמנים אותו כאחד מהם.122 כמו כן, עורכי המסורה מיקמו את החיבור כך שגיבוריו הם הנמענים האחרונים במקרא שאליהם פונה אלוהים בדברים. אין זה מקרי שהפעם היחידה שבה טוען הרמב"ם כי זכה בעצמו להתגלות נבואית נוגעת לפרשנותו לספר איוב.123 טענה זו, כשלעצמה, היא הרמז העמוק ביותר שהוא מציע לגבי מהותו של החיבור. שכן, בלב־לבו, ספר איוב אינו אלא מדריך "עשה זאת בעצמך" להשגת נבואה.
ההישג הרוחני והאקזיסטנציאלי של ההתגלות הופך את איוב מאדם שתהום פעורה בינו ובין אלוהים לאדם החווה את הנוכחות האלוהית מכלי ראשון. הישג זה מעוגן בהפיכתו לצדיק ולחכם. למעשה, בדיוק כשם שהמוסריות העמוקה קשורה בחכמה, כך מהווה החכמה האמיתית את נקודת הזינוק להתגלות; כפי שניסח זאת הרמב"ם, "שׂכל אנושי שלם ומושלם… לא ישׂיג אלא דברים אלוהיים מופלאים מאוד, ולא יראה ולא ירגיש אלא את האל ומלאכיו".124
כיאה ליצירה שמטרתה תיאור תהליך עיצובו של נביא, החזיונות עוברים כחוט השני לאורך הספר, ומוליכים אל תיאורי ההתנבאות של איוב ושל אליפז בסיומו. כבר בפנייה הראשונה שפונה אליפז אל איוב הוא מתאר חזון: "בשׂעִפּים, מחזיֹנות לילה בנפֹל תרדמה על אנשים; פחד קְרָאַני ורעדה… וקול אשמע…"125 בהמשך מתאר אליפז חיזיון אחר: "זה חזיתי ואספרה".126 גם צופר מאחל לאיוב כי יזכה במתת הנבואה,127 ואליהוא מדגיש ואומר שחזיונות ליליים הם דרכו הסטנדרטית של האלוהים לענות לאדם: "כי באחת ידבר אל, ובשתַים לא ישוּרֶנה; בחלום, חזיון לילה בנפֹל תרדמה על אנשים, בתנומות עלי משכב; אז יִגלה אֹזן אנשים ובמֹסָרם יחתֹם".128
מפתיע לגלות שחזיונות הליל הללו, המתוארים על ידי אליהוא, תמיד תבעו את תשומת לבו של איוב. ממש בתחילת תשובתו הראשונה לאליפז הוא אומר: "כי חצי שדי עמדי… בעותֵי אלוה יערכוני".129 מבחינה סמנטית, "ביעותים" אלו הם סוג של חזון נבואי, כפי שאיוב עצמו מלמד: "וחתַּתַּני בחלֹמות, ומחזיונות תְּבַעֲתַני".130 מדבריו אנו למדים שהנבואה מתדפקת על דלתות הכרתו מאז ומעולם. ישנה לכך הוכחה נוספת: עוד לפני שהמונח "סערה" מופיע בספר בהקשר הדרמטי של נאומי אלוהים, הוא מבצבץ בתלונתו הראשונה של איוב על ביעותי ההתגלות שלו: "[אלוה] בשערה ישוּפֵני".131 פוטנציאל הנבואה נמצא שם אפוא תמיד; אלא שאיוב לא היה מסוגל לקבל אותה או להכילה.
איוב המוקדם, שלילותיו הטרופים היו שונים מאוד משעות היום המדושנות, היה אכן שרוי במצב של ניתוק מוחלט וחסר תקווה מאלוהים. פסוק אחד אומר הכל: "לא אאמין כי יאזין קולי".132 ואמנם, כאשר איוב מתייחס לנבואה במחזור הוויכוחים הראשון, ברור שהוא מדבר עליה בלעג ושאינו מאמין באמת בקיומה.133 האדיקות הדתית המאפיינת את חייו המוקדמים אינה מגנה עליו מחוויית הניכור; נהפוך הוא - שגרה ריטואלית "מצוות אנשים מלומדה" היא אות לריחוק הלב מאלוהים. איוב המוקדם והמנותק לא התפלל, לא פקפק, לא הגה בנשגב, ולא ראה בעצמו או בזולתו בריות בעלות משמעות - תנאי מוקדם ליצירת קשר עם בורא עולם. בפרק ז, לדוגמה, כאשר הוא מבקש את נפשו למות, הוא מתאר את עצמו כיצור חסר כל ערך: "חטאתי. מה אפעל לך, נֹצֵר האדם? למה שַׂמְתני למִפגע לך?"134
אבל גישתו זו משתנה בהדרגה, ומקרבת את איוב יותר ויותר אל אלוהיו - כפי שניתן ללמוד מקריאה רצופה בנאומיו, תוך דילוג על הדוברים האחרים. בפרק י הוא אומר: "אֹמַר אל אלוה, אל תרשיעני. הודיעֵני על מה תריבני".135 בפסוק זה איוב אינו פונה ממש אל אלוהים, אבל מתחיל להכיר באפשרות של שיג ושיח כזה. רק בפרק יג הוא יוזם דיאלוג אמיתי עם האל, כאן ועכשיו: "אולם אני אל שדי אדבר, והוכח אֶל אֵל אֶחפָּץ".136
בנקודה זו דוחה איוב את דברי החנופה של רעיו כלפי אלוהים ומבין שתקשורת כנה עם בוראו היא אפשרות ריאלית; בה בעת, הוא מגן לראשונה על צדקתו - "ידעתי כי אני אצדק"137 - ומוסיף וטוען כי הוא אדם טוב, ולא חף מפשע גרידא.138 ועדיין, הוא אינו מאמין שיזכה גם לתגובה. "הן אצעק חמס ולא אֵעָנה",139 הוא מלין.
במקביל לשוועתו הפתאומית לחיי נצח בפרק יט, מופיעה גם הרמיזה הראשונה של איוב לקבלת ההתגלות האלוהית: "ומִבְּשרי אֶחֱזֶה אלוה". ואולם, פריצת הדרך הדרמטית מתחוללת רק כאשר איוב מגלה נכונות לתפוס את עמדת המאזין ולא רק את זו של העותר: "מי יתן ידעתי ואמצאהו אבוא עד תכונתו; אערכה לפניו משפט, ופי אמלא תוכחות; אדעה מלים יענֵני, ואבינה מה יאמר לי".140
מכאן ואילך, אהבת האל מתחילה לתפוס את מקום היראה. איוב זונח את הדתיוּת המתרפסת ותובע יחסים חדשים עם אלוהים - יחסים בין עצמי לא־מודחק ובין אלוהוּת חפה מאידיאליזציה.141 בעקבות הקובלנה החשובה מכל של אליהוא - "מדוע אליו ריבותָ, כי כל דבריו לא יענה?"142 - מכוון איוב את לבו אל המוחלט, ומכין עצמו ללא אומר לחוויה המהווה את גולת הכותרת של הספר: שמיעת דבר האלוהים מתוך הסערה וקבלת סודות החכמה היישר מפי הגבורה.
ה"מענה" של אלוהים לאיוב מן הסערה אינו תשובה לשאלות - שכן כאלה לא נשאלו זה פרקים רבים. נכון יותר לומר שההתגלות היא תגובה בלתי נמנעת לשינוי במצב ההוויה של איוב, לקריאתו הפנימית, ולטוהר הדעת שעלה בידו להשיג בכאב כה רב. נבואה מעין זו כמוה כהשגת תובנה מוחלטת, תמורה דרמטית במצב התודעה - בדומה לאופן שבו מתאר ג'יימס נורטון את שאירע לגיבור ההודי ארְג'וּנה על פי הבהגאוואד גיטה: "חזונו היה כמעין נחשול שעלה מתוך הכרתו־הפנימית".143
מסעו הרוחני של איוב מגיע אל סיומו. הוא נפתח בהתכחשות לעצם האפשרות להשיג את תשומת לבו של אלוהים, והוא מסתיים בהכרזה בוטחת על ההפך הגמור: "שמע נא ואנכי אדבר - אשאלך והודיעני".144 איוב החדש מוסיף וקובע: "לשמע אֹזן שמעתיך, ועתה עיני רָאָתְךָ".145 בתחילת הסיפור, איוב אינו מכיר את האל אלא מפי השמועה, ואילו בסופו מתחלפת האמונה השחוקה שלו בחוויה בלתי אמצעית. על פי התורה המיסטית שמבקש הספר ללמד, התגלות נבואית כזאת אינה מתת אלוה ליחידי סגולה, אלא דבר מה שכולנו צריכים - ויכולים - לחתור להשגתו.146
ו
אפשר לסכם ולומר שספר איוב עוסק בסבל, אבל לא בסבל שנגרם בגין העדר צדק אלוהי, אלא בכזה הנובע מן המצב האנושי בכללו. מסכת ייסוריו של איוב לא נועדה לבחון אם יקבל עליו בהכנעה את רצון אלוהים, להעניש אותו על חטאים שחטא, או להרבות לו שכר. תכליתם הייתה קעקוע חיי הדת הנורמטיביים שלו וניפוץ השאננות המנטלית שאפיינה את העצמי הקודם שלו. והעינויים אכן זעזעו עד היסוד את עולמו הבוטח. בפתיח למסע זה המחבר יוצא מגדרו כדי לרמוז שאיוב המוקדם, עם כל הגינותו, היה אדם ילדותי וערל־לב. הוא מטעה את הקורא התם לחשוב שאיוב הוא איש טוב, שאין כמוהו בארץ, כיוון שזו בדיוק הדרך שבה אנחנו מרמים את עצמנו לחשוב שההימנעות מחטא עושה אותנו לאנשים טובים.147
מסעו הכואב של איוב מרפא אותו מן האטימות והאובססיה העצמית ששלטו בו, ומחבר אותו אל שורשיה של מציאות חיצונית חובקת כל. מהפך זה הוא תכלית הקיום האנושי ויעדו האוניברסלי של המחפש הרוחני. ספר איוב, על רבדיו וסודותיו המורכבים, מלמד שחוויה כזו נמצאת תמיד על סף הכרתנו, כפי שנאמר בשיר השירים: "אני ישנה ולבי ער. קול דודי דופק!"148 אבל עד שנחווה אודיסיאה פנימית מן הסוג של איוב, נגיב לחזיונות אלו בפחד ובהדחקה, והקול מן האור ייאלם. אולי, עבור רובנו, היכולת להתייצב מול אלוהים - רעיון מבעית - מתאפשרת רק כאשר לא נותר עוד מה להפסיד. בשורה התחתונה, הייסורים הפוקדים את איוב הם נחלת האנושות כולה - הטרגדיות האיומות, שאי־אפשר להצדיקן, המהוות עובדת חיים בלתי ניתנת לערעור. אבל הסבל הזה אינו צריך להיות תחנה סופית אלא נקודת מוצא: לאחר שלמדנו את ספר איוב, עלינו לשאול את עצמנו אילו תלאות היינו מוכנים אנו לעבור כדי "לראות בעינינו" את התגלות האל, ולהתחבר ליסוד ההוויה.
אחרי הישגיו מעוררי ההשראה של איוב, הספר הנושא את שמו נחתם בכל זאת במסתורין. איוב מצביע על מעמדו הנחות כביכול של האדם באמרו: "הֹרָני לַחֹמר [הרה אותי להיוולד אל כלי חומר], ואתמַשֵּל כעפר ואפר".149 בסופו של דבר הוא חוזר לאותה מטפורה, זו הפעם לשם ביטויה של תחושה נגדית:
ויען איוב את ה' ויאמר: ידעתי כי כֹל תוכל, ולא יבּצר ממך מזִמה; מי זה מעלים עצה בלי דעת? לכן הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע; שמע נא, ואנכי אדבר, אשאלך והודיעני; לשמע אֹזן שמעתיך, ועתה עיני ראתך; על כן אמאס [בדבריי הקודמים], ונִחמתי על עפר ואפר.150
במילותיו האחרונות מוצא אפוא איוב נחמה, ומבין את הפוטנציאל האלוהי הטמון במצב האנושי - למרות ההבל והמכאוב הכרוכים בקיום הארצי. איוב אינו מניח לקושיותיו, ובכל זאת מוצא לו מנוח. הוא אינו מבקש עוד למרוד או למות. רבות משאֵלותיו אינן באות על פתרונן; המסר המועבר בהתגלויות שהוא זוכה להן עודנו חידתי. הסיבה לכך היא שנבואתו של איוב נועדה לאוזניו בלבד, וחלק מן המענה שהוא מקבל אינו ניתן להעברה באמצעות מילים אלא דרך החוויה בלבד. הקורא צריך להציג שאלות משלו לאלוהים, ולקבל בעצמו את התשובה. כל שאנו לומדים הוא שתקשורת ישירה ואישית עם האלוהוּת היא אפשרית ואמיתית. כשאיוב משיג אותה, נפתח דף חדש ביחסיו עם האל. איוב החדש, הרוחני, מבטיח לנסח את שאלותיו שוב בעתיד.151 מה שאל איוב בהמשך, ואילו תשובות קיבל? כל זה נשאר בין השניים.152
