הדפסה
גרסת PDFבתפיסתו של איוב את אפילת הנצח כמקום פיזי משתקפת תמונה של היקום כמבנה מאונך, שבו התהום והעולם התחתון מצויים למטה, השמים למעלה, והארץ עומדת ביניהם. קוסמולוגיה זו עוברת כחוט השני לאורך הספר כולו: "גָבהֵי שמים מה תפעל? עמֻקה משאול מה תדע?"80 ככל שמעמיק איוב לדעת את הסדר הקוסמי, כך נחשפת משמעותה האמיתית של הדיכוטומיה הזאת. הוא מתחיל להבין ששורשי הזיהוי בין המוות, השאול והתהום נעוצים בסיפור הבריאה המקראי. סיפור זה מזכיר ים קדמוני של מים שחורים אשר נברא לפני שהשמים והארץ קיבלו את צורתם, ושאותו מתאר ספר בראשית כ"חשך על פני תהום… על פני המים".81 מספר איוב אנו למדים שבמהלך הבריאה הים המפלצתי הזה נתחם, נסגר וננעל מתחת ללוח הארץ, והפך לעולם התחתון הקוסמי. נקודה זו אינה מפותחת בשום מקום אחר במקרא. המעשה האֶפּי של יצירת השאול עולה בבירור מזיהויו עם "ים" ו"תהום": "ויָסֶך בדלתים ים בגיחו מרחם יֵצא [הים מגיח אל פני הארץ כמתוך "רחם" סגור]… ואשבֹר עליו חֻקי, ואשים בריח ודלתים; ואֹמַר, עד פה תבוא ולא תוסיף, ופֹא ישׁית בגאון גלֶיךָ",82 וכן "בכחו רָגַע הים ובתבונתו מחץ רהב; ברוחו שמים שִפרה, חֹללה ידו נחש ברִחַ [אלוהים חולל או יצר בריח מנחושת]";83 איוב שב ומזכיר את אותו מעשה נעילה אדיר כאשר הוא שואל: "הים אני, אם תנין, כי תשים עלי משמר".84
תמונת הבריאה הזאת מוסיפה את יסוד האור למשוואה המטפיזית; שכן, כפי שנאמר לנו שוב ושוב בפרקים המתארים את הסדר הקוסמי, מתיחתה של חופת השמים מעל הים הקדמוני כולאת את החושך המגולם בו. כל זה מושג במאמר "יהי אור!" מעשה בריאה זה מהדהד בפסוקים המופיעים בספר איוב: "הן פרשׂ עליו אורו ושָרשי הים כִסה";85 "חֹק חג על פני מים עד תכלית אור עם חֹשך";86 "קץ שׂם לחֹשך";87 "מבְּכי נהרות חִבֵּש ותעֲלֻמה יֹצִא אור".88 כיוון שרק בריאת האור אפשרה את היווצרות החיים, החשיכה הקמאית של ים השאול זהה באופן מתבקש למוות - לעולם נטול חיים.
מוטיב האור דוחק במהרה לשוליים את רעיון הגורל השוויוני בשאול, ומעמיד מולו גורל שמימי מקביל. שכן, רקיע הבדולח הזוהר, שבו נתונים מאורות השמש והירח, הכוכבים והברקים, אינו משכנו הבלעדי של האור. על פי הטקסט, גם בבני האדם יש ניצוץ של אור - המכונה לסירוגין גם "אש", "נר" או "שלהבת" - הקשור באותו יסוד נצחי ושמימי. כאשר איוב עומד אל נכון על משמעותו של ניצוץ זה, הוא מפתח הערכה חדשה לטבעו הנצחי של האדם - אבל תגליתו היא הדרגתית ומהוססת. ראשיתה בהתערערות הביטחון בסופיוּתו של השאול. כשאיוב חותם את סבב הדיאלוגים הראשון, הוא מדבר פתאום על השאול כעל מחבוא זמני ולא כעל מנוחת־עד:
מי יתן בשאול תצפנני, תסתירני עד שוב אפך… ותִזכּרני; אם ימות גבר, היחיה? כל ימי צבאי אֲיַחל, עד בוא חליפתי.89
כאן השאול כבר אינו סוף הדרך. לפני כן אמר איוב ש"לא יהיה" במוות, אבל כעת הוא יוצא בהכרזה הפוכה בדיוק: "תקרא ואנֹכי אֶעֱנֶךָּ, למעשה ידיך תכסֹף".90 בשלב הבא, איוב מביע ערגה לנצחיות בעלת משמעות - כזו שתשמר את תוכן הווייתו: "מי יתן אֵפוֹ ויכָּתבון מלָי מי יתן בספר ויֻחָקוּ; בעט ברזל ועֹפָרת, לעד בצוּר יחָצבוּן".91
אבל פריצת הדרך האמיתית של איוב נגלית לעיני הקורא במשפט יחיד: "נר רשעים ידעך".92 כאן נותן לנו המחבר רמז מכריע בעניין טבעו הקוסמי של האדם. הוא מלמד אותנו את החיוב מתוך השלילה. אם אורם של ה כבֶה, משמע שאורם של הצדיקים אינו כבה. ואכן, מבחינה קפדנית של דברי איוב ובני־שיחו עולה שכיבוי האור הפנימי הוא גורל מר, שלעולם אינו מוזכר כמנת חלקם של צדיקים, או של בני האדם בתור שכאלה. חשיפת הבידול הזה תוביל לפענוח התשתית המטפיזית של החיבור: מן הרעיון החדשני בדבר "נרו" של האדם או שלהבת אורו, נגזרת סוף־סוף הבחנה בין מה שמצפה לצדיקים ובין מה שמצפה לרשעים לאחר המוות; הגורל אינו עיוור עוד. כעת יכול איוב לקבל את האפשרות של צדק אלוהי, ובפרק כח הוא אמנם תובע לראשונה יחס הוגן מאת האל, ועומד, בניסוחו של אלי ויזל, על כך ש"האדם אינו כלי משחק".93
כשם שחבריו של איוב מילאו תפקיד מפתח בהתפתחותו המוסרית, כך הם סייעו גם להבשלת הבנתו ביחס לעולם האמת. התייחסותו של איוב ל"נר" באה בעקבות תמונה הנרמזת בפי אליפז, המדבר על החוטא ש"תיַבֵּש שלהבת[ו]".94 בלדד מחדד את הרעיון בקבעו כי "גם אור רשעים ידעך, ולא יִגהּ שביב אשו; אור חשַׁך באָהלו ונרו עליו ידעך… יהדפֻהו מֵאור אל חֹשך, ומִתֵּבֵל יְנדֻהוּ",95 וזאת אף שהוא מאמין כי גורל זהה ממתין לכולם בשאול. ברוח דומה מדגיש אף צופר את הצפוי לרשע: "כל חֹשך טמון לצְפּוּניו, תאָכלהו אש לא נֻפּח".96 בעזרת ידידיו, איוב מבין שהצדיק והחוטא אינם שותפים לאותו גורל: אורו הפנימי של הצדיק ממשיך לזרוח גם אחרי המוות, בעוד שנרו של החוטא דועך.
חשוב להדגיש: השלהבת המאירה של אדם, המוזכרת בכל הציטוטים לעיל, היא ניצוץ מאורם הקוסמי של השמים. שני האורות הללו, ברקיע ובאדם, כובשים את חשכת השאול, ושניהם מתקיימים לעד. הם נמצאים מחוץ להישג ידו של המוות. רעיון הנר של איוב, בדומה לזה של בלדד, משתלב היטב בתפיסה המקראית לגבי נשמתו הנעלה של האדם: "נר ה' נשמת אדם".97 באמצעות הדגשת חשיבותו של מרכיב זה, אלוהים עצמו מעניק אישור סופי להבחנה בין צדיקים לחוטאים: "וימָנע מרשעים אורם".98 אלוהים, ואליהוא לפניו, מוסיפים נדבך מטפיזי בדברם על הקיום האידיאי של חיי הנצח. כיצד מתייחס אלוהים לאדם? שואל אליהוא, ומשיב: "פָּדה נפשו מעֲבֹר בשָחַת וחַיָתו באור תראה; הן כל אלה יפעל אל פעמַים שלוש עם גבר; להשיב נפשו מני שחת לֵאור באור החיים".99 שימור הנפש מן הגורל המצפה לה בשאול בפסוק זה הוא אך אמצעי להגשמה עצמית נשגבת יותר: "כי עִמך מקור חיים, באורך נראֶה אור".100 אלוהים ואליהוא מעניקים מובן נוסף למונח "חיים". בנאומיהם, המושג הזה אינו מציין את הקיום הפיזי הארעי על פני האדמה, אלא חיות נצחית כישות של אור. מדובר באותו סוג של חיות שבה ניחנת הנשמה מעצם הגדרתה בסיפור הבריאה כ"נשמת חיים".101
אבל מהו בדיוק האור שעליו מדברים הפסוקים שציטטנו זה עתה? מה טבעו של אותו קיום אידיאלי ונצחי? בשאלות אלו אנו מגיעים אל לב־לבו של חיבורנו, שכן המקרא - וספר איוב בפרט - תופס את האור כהתגלמות הפיזית של החכמה, כאופן שבו הידע הטהור נראה לעין. בריאתו של האור ורקיעת השמים כפו חוקיות על התוהו הקדמוני האפל; האור הקוסמי נתפס אפוא כיסוד הצורה, הסדר וההכרה התבונית. הוא מכונן את שלטונה הקורן של החכמה על עולמו הנברא של אלוהים.
לראשונה אנחנו מתוודעים לגנוסיס הזה, להבנה הזאת, באמצעות הזיהוי שמציע הספר בין החכמה לשמים. בשיר החכמה המרכזי שלו, בפרק כח, נע איוב מן הדיון במוסריות ובצדק אל העיסוק במטפיזיקה ובלימוד הבריאה. בנקודה זו הוא שואל: "והחכמה מאין תמָצא?" ואז פוסל באופן שיטתי, פעם ועוד פעם, כל מקום חלופי למשכנה למעט השמים - תחילה את הארץ ולאחר מכן את העולם התחתון.102 בפרק לח חוזר אלוהים כהד על החקירה של איוב בשאלו: "אי זה הדרך ישכָן אור" ובכך מזהה שוב את האור עם החכמה.103 למעשה, בפסוקו האחרון, שירו של איוב מבטא את חניכתו לשיח החכמה, כאשר אותן תכונות ספציפיות שהגדירו אותו בתחילה על דרך השלילה - יראת האלוהים וההימנעות מן הרע - הופכות אחת לאחת למידות פוזיטיביות: "הן יראת אדני היא חכמה!" הוא קובע כעת, "וסוּר מרע בינה!"104 בהמשך, גם האפיון המוקדם של איוב כ"תם" מתהפך באבחה ספרותית דקה לשלמות של חכמה: "תמים דעות עמך".105
קוראים רבים, חוקרים והדיוטות כאחד, תוהים כיצד מתייחס נאומו של אלוהים, המגולל תיאורי טבע מפורטים, לקושיה המוסרית של איוב. הם טוענים, כפי שגורס ג'ק מיילס בספרו אלוהים: ביוגרפיה, ש"ה' אינו מתייחס ממש לשום דבר בעצמיותו מלבד לכוחו… כוח הוא צדק, הוא מרעים על איוב".106 פרשנויות כאלה אטומות לשירת האמת הבוקעת מדברי אלוהים. תוכנהּ של התגלותו הראשונה אינו עוסק בכל־יכולתו של האל, אלא במכניקה של פעולת החכמה בבריאתו: "הידעת חֻקות שמים אם תשים משטרו בארץ?… מי שׁת בטֻחות [בכליות] חכמה, או מי נתן לשֶׂכוי [ללב] בינה; מי יספר שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב".107
המשך הפרק הוא לא פחות משיעור על אודות האצלת התבונה הקוגניטיבית לסדרי הטבע. החל בפסוק לט בפרק לח אלוהים דוחק באיוב להכיר בכשרון הציד המשוכלל של הכפיר והעורב; בחוש האימהוּת של היעלה; בלמידה האינסטינקטיבית של גורי חיות; ובאופן שבו הפרא יודע למצוא מזון אפילו בערבות מלחה: "יתור הרים מרעהו ואחר כל ירוק ידרוש".108 באותו האופן, אלוהים מרצה על תכנונן הנבון של החיות המבויתות, דוגמת השור העובד בשדות (לעומת הרֵים הפראי), או הציפורים המספקות לאדם ביצים, או סוס המלחמה האמיץ הנחוץ לאדם.109 האל מסכם את נאומו הראשון בדברי התפעלות מן החכמה הפועלת בעופות הדורסים, ובפרט מתפיסתם הקוגניטיבית המחודדת: "המִבִּינתך יַאֲבֶר נץ, יפרֹש כנפָו לתימן?… סלע ישכֹן ויתלֹנן על שן סלע, ומצודה; משם חפר אֹכל, למרחוק עיניו יביטו".110
העיסוק החוזר ונשנה בחכמה לכל אורך ההתגלות הזאת הוא מכוון ומחושב, כיוון שאלוהים מדבר עליה כעל כוח נברא שנוצק בכל איבר מאיברי הטבע. לכך התכוון האל כשברא את האור.111 בשיר טבע אחר שכותב המלך שלמה על ייעודה של החכמה הוא אומר: "ה' קנָני [יצר אותי] ראשית דרכו… בטרם הרים הטבָּעוּ… בהכינו שמים, שׁם אני".112 אם נלמד את שיעורו של שלמה נוכל להבין שפנייתו של אלוהים לאיוב - "איפה היית ביסדי ארץ"113 - אינה שאלה רטורית. האתגר שהוא מציב בפני איוב הוא בירור מהותו של ה"אני" שאליו הוא מתייחס בדברים אלו.114
עתה יש ביכולתנו להבין את משמעות קיומו הנצחי של הצדיק. "נרו" של אדם קרוץ מאותו החומר שממנו עשויה החכמה; כל המוּדע באדם - כל אותה תבונה אלוהית אשר הצליח להטמיע בשורש נשמתו - הוא תמצית השמימי בו, חֶלקו באור. כפי שהמלאכים נתפסים על ידי איוב ככוכבי שמים זוהרים, קל לדמיין גם את נשמות בני האדם באותה הצורה.115 ובאותו האופן מזהה אליפז - מורו הראשון של איוב - את דעיכת נרו של החוטא עם הבּוּרוּת: "הלוא נִסע יִתְרָם בם [עזב היתרון הטמון בהם], ימותו ולא בחכמה".116 אותה חכמה שהחוטאים דוחים בחייהם, בהיותם "מֹרדי אור",117 היא־היא השלהבת הנחשׂכת מהם לעד: "ויגוְעו בבלי דעת".118 וכיוון שחכמת האדם כשלעצמה - ההיות־בתוך־ידע האידיאי שלו - היא הדבר היחיד היכול להתקיים לנצח כישות מודעת, הרי שלא ייתכן גורל נורא יותר מאבדנה. איוב עצמו זוכה בחכמה באמצעות הבנת מקומה בתוך הסדר הקוסמי וקיומה בעולם עליון של אמת זוהרת, והופך בכך ראוי לא רק לתואר "צדיק" אלא גם למעמד הנשגב "חכם".119
