הדפסה
גרסת PDFבאורח אירוני, ייאושו של איוב גורם דווקא לחבריו להעלות את נושא הצדק האלוהי - עניין שהוא עצמו לא הזכיר. התעקשותם שלהם כי לסבל יש משמעות היא שתניע את איוב להעתיק את נושא תלונותיו ולקבול לא על עצם לידתו, על קיומו בעולם, אלא על העוול שנעשה לו. בעקבות הוויכוחים הסוערים שהוא מנהל עם חבריו מתחלפת ההשלמה הסטואית של איוב בזעם אקזיסטנציאליסטי. הזעם הזה חיוני להתפתחות מוסרית, כפי שמטעים כבר קהלת: "טוב כעס משׂחוק, כי ברֹע פנים ייטב לב".52 תסכולו של איוב וכעסו על חבריו מזרזים את השלב הבא בהתפתחותו.53 בשלב החדש והמוחצן הזה, המתקיים לאורך פרקים ו-יט, איוב נוטש את הכמיהה הסימביוטית שלו לרחם ומתחיל סוף־סוף להבחין בסובבים אותו. בפרק יב הוא נעשה מודע לטיפוסים ארכיטיפיים כמו גנבים וזקנים, ומתחיל להבחין בבעלי חיים ובטבע. כעבור שני פרקים נוספים מזכיר איוב אפילו את ילדיו.54 אבל מה שהוא מקרין אל הסובבים אותו בהחלט אינו טוּב לב. ההכרה הראשונה שלו בחבריו מתמצה באמירה "אַחַי בגדו",55 תחושה שהוא מרחיב ומְפתח:
חדלו קרובי, ומיֻדעי שְכחוני; גָרֵי ביתי ואַמהֹתי לזר תחשבֻני… לעבדִי קראתי ולא יענה… רוחי זרה לאשתי וחנֹתי לבנֵי בטני… תִעֲבוני כל מתי סודי, וזה אהבְתי נהפְּכו בי.56
אלו דברים אירוניים כשהם נשמעים מפי מי שמעולם לא ביכה את אבדן ילדיו, לא ניחם את אשתו האבלה, לא הוקיר תודה לחבריו על בואם לנחמו, ולא הבחין במות הרועים שעבדו בשירותו. ועם זאת, כפי שמסביר הפסיכואנליטיקן הנודע דונלד ויניקוט, זהו שלב הכרחי בדרך לפיתוח תחושה של מוסריות: "חוויה בו זמנית של אהבה ושנאה… מצביעה על רכישתה של דו־ערכיות, והעשרתה ועידונה של זו מוליכים לצמיחתה של אכפתיות".57 בה בעת, למרות הרחמים העצמיים שבהם הוא שקוע, מילותיו של איוב לא יכלו לתאר טוב יותר את מה שקרוי בפסיכולוגיה "בידול" (differentiation): הכרה בָּעולם ובבני האדם שמחוץ לעצמי. כאשר איוב חש אהבה ושנאה כאחת כלפי חבריו וגרי ביתו, עבדיו ואמהותיו, אשתו ובני בטנו, הוא מתחיל להכיר בקיומם העצמאי ובערכם החברתי.
כפי שוויניקוט היה מעריך, רגש של אכפתיות אכן מתגבש בפרקים כד-כז, שבהם אנו פוגשים איוב שונה מאוד, אדם שעיניו נפקחו לָעולם. פתאום מודעותו המתרחבת מכירה באומללותם של מוכי הגורל. אף שאיוב טוען רק כלפי שמים על מצבם של אלה - ומבכר להשאיר את עצמו מחוץ לתמונה - תיאורו את הטרגדיה של המציאות החברתית שונֶה עד מאוד מן התלונה האגוצנטרית שהשמיע העצמי הקודם שלו. גם מעשיהם של בני־העוולה נעשים קונקרטיים בעיניו:
עדר גזלו, וירעו; חמור יתומים ינהגו, יחבלו שור אלמנה; יטו אביֹנים מדרך, יחד חֻבאו עניי ארץ… ערום ילינו מבלי לבוש, ואין כסות בקרה; מזרם הרים ירטבו ומבלי מחסה חִבקו צור; יגזלו משֹׁד יתום ועל עני יחבֹלו; ערום הִלכו בלי לבוש ורעבים נשאו עֹמר; בין שורֹתם יצהירו יקבים דרכוּ ויצמאו; מעיר מתים ינאקו ונפש חללים תשַוֵע...58
מכאן המרחק קצר אל פריצת דרך נוספת, המתחוללת כאשר איוב שוקל לראשונה את חובתו האישית ליזום מעשי חסד וחמלה לתיקון העולם. בהכרה מוסרית זו הוא ממציא את עצמו מחדש, ולשם כך משתמש באמצעי פסיכולוגי מוכר ומשכתב את קורותיו.59 עשרים ותשעה פרקים כבר חלפו, ופתאום "נזכר" איוב לצייר את עצמו כצדיק ולתאר את מעשיו החיוביים:
כי אֲמלט עני משוֵע ויתום ולא עֹזר לו; ברכת אֹבד עלי תבֹא, ולב אלמנה ארנִן; צדק לבשתי, ויִלבשני כמעיל וצָניף משפטי; עינים הייתי לעִור, ורגלים לפסח אני; אב אנֹכי לאביונים, ורִב לא ידעתי אחקרהו; וָאשַבְּרה מְתַלְעות עוָל ומשניו אשליך טרף.60
יש לנו סיבה טובה לפקפק בשיר ההלל העצמי הזה. הרמב”ם פוטר את הדברים בתור "השתבחות” עצמית.61 בה בעת, מן הראוי להעריך את הכרתו של איוב באחריותו המוסרית כלפי הזולת, אחריות העולה מתוך התיאור האידיאלי שהוא מאמץ כעת. במהרה הוא מפנים עוד עובדה מכרעת ומבין שגם במעשי חסד אין די - אדם צריך גם להרגיש. לכן זועק איוב רדוף האשם: "אם לא בכיתי לקשה יום עָגמה נפשי לאביון".62 למעשה, אנחנו יודעים שאיוב לא בכה ולא התאבל על איש - אלא על עצמו בלבד. אבל מטענתו שעשה כן משתמעת הכרה בכך שארוי היה שיבכה.63 כאבו של האחר חדר כעת ללבו.
בנאומו הגדול האחרון, לאחר כשני שלישים של הספר, מפגין איוב רמה של מוסריות שמעטים מגיעים אליה. הוא מבטא הבזק של תובנה המבארת מדוע עליו לכבד את זכויות האדם של עבדו: "הלא בבטן עֹשֵׂני עשהו? ו[האם לא] יכֻנֶנוּ ברחם אחד?"64 השאלות הרטוריות האלה משקפות את הערך הבסיסי של שוויון האדם. מן הראוי לשים לב כיצד הרחם שעליו פִִנטז איוב לפני כן, ושביטא את מצבו הרגרסיבי, נעשה כעת מציאותי. לכל אורכו של הנאום הגדול האחרון הזה, מדגיש איוב את ערך ההדדיות השולט בחברה צודקת. אם אני גונב, הוא מטעים, ילך יבוּלי אל אחרים; ועל הניאוף הוא אומר: "אם… על פֶּתח רֵעִי ארבתי; תִטְחן לאחֵר אשתי… כי… הוא עוֹן פלילים".65 לאחר שהבין סוף־סוף את ערכי הליבה של ההתנהגות המוסרית, איוב אינו מבקש עוד רק לחמוק מעונש; הוא רוצה להימנע מרוע ולעשות את הדבר הנכון. נאומו נחתם אפוא בסדרת שְבועות לעתיד:
אם הניפותי על יתום ידי כי אראה בשער עֶזרתי; כתפי משִכמה תפול ואֶזרֹעי מקנה תשָבר… אם עלי אדמתי תזעק, ויחד תלמיה יִבְכָּיון; אם כחהּ אכלתי בלי כסף, ונפש בעליה הִפָּחתי; תחת חִטה יצא חוח, ותחת שעֹרה בָאְשה. תמו דברי איוב.66
דברים אלו מבטאים מהפך של ממש בנפשו של אדם שקודם לכן היה אטום לחלוטין לעולם שסביבו. כעת הוא מכנס תחת כנפיו כל דך ואומלל. הפסיכולוג הנודע לורנס קולברג הצביע על שישה שלבים בהתפתחות המוסרית של האדם, שרב הדמיון בינם ובין התהליכים העוברים על איוב.67 המהפך המוסרי של הגיבור המקראי משקף היטב גם את קביעתו של הפילוסוף עמנואל לוינס ש"בנסיבות של סבל טהור… המעֵבר לובש צורה בבין־אנושי";68 אותו "מעֵבר לעצמי" נפתח כעת בפני גיבורנו. איוב המוקדם, שהיה מרוכז בעצמו, למד לבסוף להזדהות עם מצבו וסבלו של האחר. סופו של הספר מביא את ההומאניזם החדש של איוב לכדי הבשלה. הוא מתפלל בעד חבריו, ובצעד ייחודי מעניק לבנותיו שמות ונחלה ככפרה על התנהגותו הלקויה כלפי הנשים שבחייו.69 עוד לפני שזכה להתגלות אלוהית, איוב נעשה ל במלוא מובן המילה, ובכך גירש את השטן מתוך הווייתו ומתוך הספר כולו.
ד
התפתחותו המוסרית של איוב מתרחשת במקביל לשינוי נוסף, שעניינו בחכמה, או בהבנתו את הבריאה האלוהית - הטבע ומה שמעבר לו. בניגוד להתעלותו של איוב אל דרגת הצדיקות - אשר דורשת ממנו לשנות את גישתו כלפי הכאן והעכשיו - זכייתו בחכמה דורשת ממנו מהפך מסוג אחר לגמרי: הבנה חדשה של עולם האמת.
השינוי מסתמן גם בדיאלוגים. אם בתחילה הם עסקו בעולמו הרגשי של אדם יחיד, הרי במהרה הם מרחיבים את תחום דיונם וכוללים בו גם התייחסות למצוקת האנושות כולה ולטבעם של חיי הנצח. בליבתו הרעיונית, ספר איוב מניח את היסודות למטפיזיקה דואליסטית, המעמידה "אור" מול "חושך" כשני הכוחות הקמאיים בקוסמוס. כל אחד מן המושגים האלה מופיע שלושים ושלוש פעמים לאורך החיבור (לא כולל מילים נרדפות רבות), והם מהווים יותר מחמישית מכלל האזכורים של המונחים הללו במקרא כולו - פי עשרה מחלקו היחסי של ספר איוב בקאנון. כדי להיעשות לחכם, גיבור הספר צריך להבין את מקומם של היסודות המנוגדים האלה בבריאה. רק אז יוכל לתפוס את הממד האקזיסטנציאלי שלהם, ולהשיג הבנה מחודשת של משמעות החיים.
האודיסיאה הקוסמית הזאת נפתחת באיוב שאינו מכיר אלא את החושך. יסוד זה ממלא את התפקיד המרכזי בתיאורי מותו הצפוי, שאותו הוא מזהה עם ירידה אל עולם תחתון: "אלך ולא אשוב אל ארץ חֹשך וצלמָות; ארץ עֵפָתָה, כמו אֹפל צלמות, ולא סדרים, ותֹפע כמו אפל".70 איוב תופס את השאול כחושך בהתגלמותו. בד בבד אפילת השאול מזוהה גם עם ה"תהום": "חשך לא תראה ושִפעת מים תכסֶךָ".71 בקוסמולוגיה של איוב, המדור התחתון של היקום הוא עולם של מים, השקוע בלבו העמוק ביותר של הים הקדמוני, תחת לוח הארץ. שאלתו של אלוהים מחדדת את הזהות הזאת: "הבָאת עד נבכי ים, ובחקר תהום התהלכת; הנִגלו לך שערי מָות ושערי צלמָות תראה".72 שאול תחתיות של איוב אינה עולם של להבות מלחכות או ייסורי נצח; זהו מקום של שינה נטולת הכרה, מקום חסר חיים לחלוטין, שבו "הרפאים יחוללו [שטים במעגלים] מתחת מים ושֹכניהם".73 איוב רואה בירידה לשאול זליגה אל החידלון;74 לצללי האדם המתקיימים במצב זה אין שמץ אוטונומיה, זהות או תודעה, כפי שאומר איוב לאלוהים: "ושחרתַּני ואינני";75 "כאשר לא הייתי אהיה".76
אין פלא אפוא שאיוב המוקדם רואה במוות גורל שוויוני. לדידו, המוות "מיישר קו" בין בני אדם ומוליך את כולם - צדיקים ורשעים, חזקים וחלשים - אל אותו המקום. "תם ורשע הוא [אלוהים] מְכלה",77 אומר איוב, ושב ואומר: "יחד על עפר ישכבו".78 הבנה זו - בדומה לתפיסה הפגאנית של אלוהים שבה מחזיק איוב בתחילת הספר - עולה בקנה אחד עם המיתולוגיה האלילית הקדומה. כפי שכותבת אליס ק' טרנר בספרה על היסטוריה של הגיהינום: "רוחות המתים באותם סיפורים קדומים מתקיימות… באופן שוויוני בתכלית. עדיין אין שם חלוקה לנשמות מיוחסות או מבורכות לעומת חוטאים או פשוטי עם".79 זוהי גישתו של איוב למוות לכל אורך המחצית הראשונה של הספר. ברור שראייה זו של "העולם הבא" אינה מכירה בדוקטרינה של גמול לאחר המוות, ושוללת את האפשרות של צדק אלוהי. ואמנם, לאחר שאיוב עצמו נחשף לאסונות, הוא עומד על כך שהחוטאים עשויים ליהנות מחיים טובים יותר בהשוואה לאנשים ההגונים בעולם הזה. הוא תוהה אפוא מדוע בכלל כדאי לדבוק בדרך ה'. כל עוד מחזיק גיבור הספר בעמדה זו לגבי המוות הוא אינו מסוגל להתעלות מעל לייסורים ולייאוש.
