הדפסהבדיוק כפי שהתיאולוגיה של היהודים ושל אדוניהם איששה פירושים סותרים בעניין התלות הפוליטית היהודית, גם המיתולוגיה העממית של היהודים ושל הגויים פסעה בשני כיוונים הפוכים. מיתוס ההישרדות היהודית בגולה התעצם עם כל גירוש, טבח ואינקוויזיציה. כפי שתשעה באב, היום המציין את חורבן הבית הראשון, ספח אליו עם הזמן אסונות לאומיים מאוחרים יותר שאירעו (או נטען לגביהם שאירעו) באותו תאריך, כך גם ניתן היה לפרש כל אסון חדש לאור קודמיו. דוד רוסקיס, אנתולוג מודרני של ספרות החורבן, מראה כיצד התגובות היהודיות לאסונות מחזרו אותם דפוסי יסוד ומנהגי פולחן, וכל דור ציין את הטרגדיות שלו במסגרת מערכת הדימויים או הטקסטים של קודמיו.29 באופן פרדוקסלי, האסונות והטרגדיות שניחתו על היהודים נחוו על ידי הניצולים כהוכחה לכך שאי–אפשר להשמידם. בהגדה של פסח אנו קוראים: "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם". הדגש בתפילה זו אינו מושם על התוקפנות החוזרת ונשנית, אלא על העובדה שחלק מהקהילה מצליח לשרוד. בבית הספר היהודי שלמדתי בו בילדותי למדנו את השיר היידי "נצחי" מאת ה’ לייוויק, שבו היהודי למוד הסבל גובר על כל השפלה וכאב:
העולם סוגר עליי בידיו, ידי התיל
ונושא אותי לאש, ונושאני למדורה;
אני בוער ובוער ואינני אוּכּל -
אני קם לי על רגליי ופוסע הלאה.30
לייוויק מתאר את העם היהודי כסנה בוער, כאילו אש התמיד בסנה היא ההוכחה שהיהודים לעולם לא יאוכלו.
ברם, אלה שהקיפו את היהודים בתיל קוצני הסיקו מסקנות הרבה יותר פשוטות מתוך אותו מכלול ראיות: הם הסיקו, שאת העם היהודי ניתן לרדוף מבלי לתת על כך את הדין. התועלת הפוליטית שהביאו היהודים בהיותם מטרות לתוקפנות גדלה עם כל גירוש, טבח ועקירה. ככל שרבו נדודיהם הכפויים של היהודים התעצמה דמותם המיתית, והיא סימלה בעיני הגויים את ההפך ממה שסימלה בעיני היהודים - את המיתוס של העם שנועד להתנכלות. באגדה הנוצרית העממית, היהודי הנודד אחשוורוש נידון להיטלטל ממקום למקום עד קץ הימים משום שלעג לישו בדרכו לצליבה.31 וכך נדד שמעם של היהודים יחד איתם, מארץ לארץ ברחבי המזרח התיכון ואירופה, עד שהפכו לעם בעל התדמית הבינלאומית הנפוצה ביותר - תדמית של עם שכל אחד יכול לפגוע בו מבלי לחשוש לתגמול.
תנועת האמנציפציה, בהכירה בערך כבוד הפרט, שאפה להרחיב את טווח האפשרויות של כל אדם ולהגדיל את החירות האנושית. שקיעת האוטוקרטיה והענקת הזכויות לפרט היו אמורות להביא לכך שהיהודים לא יוגדרו עוד כמעמד נפרד, אלא ימלאו כשווים את החובות המוטלות על כל פרט ופרט מתוקף היותו אזרח. כשנפתחו שערי הגטו לרווחה, נכנסו יהודים רבים בלהיטות אל תוך החברה הכללית. ברם, ראשית הדמוקרטיזציה, במקום לצמצם את הבעיה הפוליטית של היהודים, הביאה את המשבר לשיאו. קודם לכן ניהלו מדיניות של הסתגלות לשלטון המקומי, אך מרגע שהשלטון עבר לידי "העם", כיצד היה עליהם לספק את צרכיו ולמלא את ציפיותיו של ציבור שאין לו דעה אחידה? האסטרטגיה הפוליטית של היהודים נקלעה עתה לתסבוכת בשל התפרקות הסמכות הקהילתית: חלק מן היהודים המשיכו לבקש הגנה קבוצתית מן האליטות, בעוד שאחרים נהו אחר ליברליזציה או מהפכה. אולם בתוך כל ישות פוליטית, הרבה לא–יהודים שהיו מעורבים במאבק הכוחות הפוליטי סברו שסיכויי ההצלחה שלהם יגדלו מאוד אם יתקפו את היהודים. האוטוקרט מושל - בין לטוב בין למוטב - מכוח הסמכות שהוא מחזיק בידיו, אך את הכוח למשול במסגרת דמוקרטית יש להשיג ולשמר על ידי פנייה גלויה ופתוחה–לתחרות אל ההמונים. הפוליטיקאי הנבחר זקוק לסיסמאות שיש בהן כדי לאחד קבוצות בוחרים מגוונות, ואולי - מעל לכל - להסברים שיש בהם כדי לשכנע את הבוחרים האלה, שבעיותיהם ניתנות לפתרון. הדמוקרטיזציה של הפוליטיקה התגלתה, מבחינת היהודים, כאליה וקוץ בה, שכן, כפי שרמז גרשון כהן, פגיעותם של היהודים כמיעוט הבולט ביותר באירופה הפכה אותם ליעדים מפתים להתקפה הן מלמטה והן מלמעלה. בעת החדשה השקיעו היהודים מאמצים קדחתניים בניסיון לענות על ציפיות הגויים, ובה בעת רבים מן הגויים התחמקו מהתמודדות ישירה עם בעיותיהם באמצעות הטלת האשמה על היהודים.
עד סוף המאה התשע–עשרה הספיקו היהודים להפוך לכלי הפוליטי האידיאלי של הדמגוג–הפוליטיקאי, המעמיד פנים שהכוח הפוליטי שלו גדול בהרבה מכוחו האמיתי. תדמיתם שנופחה והישגיהם הגלויים לעין אפשרו להציגם כיריב כבד משקל, על ידי פוליטיקאים שידעו היטב של"עם החזק" הזה לא היה כוח הגנה של ממש. התועלת שבהפיכת היהודים לאויב לצורך גיוס ההמונים הפכה את האנטישמיות לאחת האידיאולוגיות הבולטות באירופה. גורמים לאומניים עשו מטעמים מעניין היהודים, אשר בכל מקום היו העם–התושב הידוע ביותר לשמצה, ושימשו דוגמה מובהקת למי שאינו צרפתי, אינו גרמני, אינו רוסי או פולני. קרל מרקס, בהשתלחות מזעזעת בתוקפנותה נגד הדת היהודית ("השטר הוא אלוהיו הממשי של היהודי"), זיהה את היהודים כסוכני הקפיטליזם, ובכך קבע את הטון בהתנגדותו של השמאל ליהדות הרבה מעבר להתנגדותו לדת בכלל.32 הצלחתם של יהודים אחדים הייתה לנטל פוליטי על הקבוצה כולה. עמידתם באור הזרקורים הקלה על האשמתם בבעיות ובחרדות שרבצו על קהל הבוחרים: הם הואשמו בהשתלטות על הכלכלה, בחתירה תחת הרוח הלאומית או בזיהום הדם. בהתבטאויות מפורסמות האשים היטלר את היהודים בכך שהם גם קפיטליסטים וגם בולשביקים, כשהוא מגיב בעת ובעונה אחת על פחדים של השמאל ושל הימין. מאחר שכדי לזכות בהגנה היו היהודים צריכים להוכיח את ערכם החברתי, או לפחות את עובדת היותם בלתי מזיקים, ידעו תוקפים פוטנציאליים כי הם אינם מסתכנים כלל כשהם מפנים את חציהם נגדם. אסטרטגיית ההתאמה הייתה רחוקה מלהפוך את היהודים לסבילים או ליצור להם תדמית בלתי מזיקה; היא הפכה אותם לכלי עיקרי בפוליטיקה של הגויים.
השמדת יהדות אירופה הייתה נקודת השיא של שיטת השלמת החסר שצברה תנופה פוליטית באירופה במשך מאות רבות. אני מעדיפה את המונח המדויק שטבעה לוסי דווידוביץ’, "המלחמה נגד היהודים", על פני מילים בעלות גוון דתי כמו "חורבן" ו"שואה", משום שהוא מציין את ההיבט הפוליטי של התרחשות שהייתה, מעל לכל, אירוע פוליטי. למרות שהאובססיה של היטלר בנושא חיסול היהודים הפריעה לו בסופו של דבר לסיים את המלחמה בהצלחה, בשלביה הראשונים סייעה לו מדיניותו האנטי–יהודית למצוא בעלי–ברית לצורך ביצור שליטתה של גרמניה באירופה: האפשרות להיפטר מן היהודים הייתה, בעצם, הפרס שהיטלר הציע לכל מדינה שכבש, בונוס פוליטי כפיצוי על ההשפלה שבכניעה. אם חשבו היהודים בעבר שיהיה באפשרותם ליצור חלופה זמנית לשלטון עצמי בארץ ישראל באמצעות אסטרטגיה של התאמה שלווה בנכר, היום יודעים גם הם וגם כל האחרים כיצד נתגלגל התהליך במרוצת ההיסטוריה.
חשוב מאוד להדגיש שהניתוח הזה אינו בא לגנות את הניסוי היהודי הפוליטי עצמו, שהיה מלא חיות, אצילי, אפילו מרומֵם. אין בושה בניסויים: היהודים נתנו הרבה מאוד אמון לא רק באלוהים, אלא גם בעצמם ובמין האנושי, כאשר התמידו באורח חייהם התובעני בקרב האומות. זאת ועוד, היהודים אינם מקרה ייחודי לגמרי בתפקידם כשעירים לעזאזל בשולי החברה. עוינות כלפי אוכלוסיות זרות אחרות, כגון הארמנים, או הסינים במלזיה ובאינדונזיה, פעלה לעתים לפי אחדים מאותם דפוסים שתיארתי כאן. אולם בניסיונם לקיים את עצמם זמן כה רב ללא מולדת משלהם או בלי אמצעי הגנה, הוכיחו היהודים מבלי משים שאף עם אינו יכול לקוות לפריחה קולקטיבית, רוחנית וחומרית, מבלי לדאוג לאמצעי הגנה עצמית משלו. היהודים ניסו לקדש את ההסתגלות לסמכות זרה על מנת להתמיד באורח חייהם ולמזער את ההתערבות מבחוץ. תחת זאת, דחיית השלטון שלהם יצרה תנאים ייחודיים להשמדת עם.
ד
הרבה ממה שנאמר כאן הבינו התנועה הציונית ואלה שהקימו את מדינת ישראל. הציונות הכירה בכך שבעידן של צמיחת מדינות–לאום ופוליטיקאים פופוליסטיים, היהודים אינם יכולים להרשות לעצמם להיות תלויים באחרים בכל הנוגע לביטחונם. עליהם לשוב ולתבוע לעצמם טריטוריה משלהם וליצור סמכות פוליטית משל עצמם, כך שבין שאר ביטוייה של עצמאות לאומית יוכלו גם להגן על עצמם בדרכים צבאיות. ההיסטוריון הציוני בן–ציון דינור תיאר את התהליך כדלקמן:
המרד בגלות היה מעין נהר עצום שאליו זרמו, בו ובתוכו התמזגו, כל הפלגים והנחלים שבאפיקיהם עברה ההיאבקות היהודית במשך דורות. מרד זה קלט בקרבו את כל צורות ההיאבקות הזאת וכל דרכי ההתנגדות היהודית למשעבדיו ורודפיו במשך דורות; וכל ההתמדה העקשנית היהודית במלחמת הקיום הקשה... ה"מרד בגלות", אשר היה לסופת–מהפכה שהטתה בעוצמתה את מסלולה ההיסטורי של האומה והכניסה אותו לאפיקיו הראשונים, קירב גם את דמותם של בנים לדיוקנם של אבותיהם הראשונים.33
דינור מדגיש את העמדה השלילית כלפי הגולה, אשר הזינה את המשימה הקשה של בנייה מחדש, אך נוקט לשון של התפתחות טבעית כדי לרמוז עד כמה אורגנית, עד כמה בלתי נמנעת, הייתה השיבה כאשר התרחשה. לדידו של דינור, הציונות הוכיחה באופן חד–משמעי את עוצמת הדינמיות של האסטרטגיה הפוליטית היהודית בגלות, שכן ללא מסורת פוליטית פנימית לא יכלה תנועה כזאת של שחרור עצמי להתפתח, להבשיל ולהשיג את מטרתה בפרק זמן כה קצר.
האבחנה הציונית עשויה הייתה לחסוך לעולם נזק רב לו יושמה מוקדם יותר (אני אומרת לחסוך "לעולם", ולא רק "ליהודים", שכן, אם נכון הניתוח הזה, האלימות הפורצת כחלק מן הפוליטיקה של השלמת החסר היא הרסנית לגבי אלה הנוקטים אלימות כמו לגבי קרבנותיה). סבורתני שההיסטוריה תאשר, שהקמת מדינת ישראל הייתה המפעל הפוליטי המרשים ביותר במאה העשרים, מפעל אשר הציב מודל של אחריות קיבוצית על רקע שפלות ורשע בל יתוארו. יהודים מכל העולם הגיבו על רצח שליש מעמם במעשה של החלטיות לאומית חסרת תקדים, בהעמידם מול הייחודיות של השמדת יהדות אירופה נחישות דעת ייחודית לשנות את גורלם הפוליטי. על ידי הקמת מדינת ישראל קיווה העם היהודי לעבור מפוליטיקה של השלמת החסר לפוליטיקה של הדדיות, שבמסגרתה יגיעו היהודים למעמד נורמלי בקרב משפחת האומות, כלומר - שהתנהגותם והיחס שהם זוכים לו יתאמו את הנוהג הבינלאומי ואת החוקים הבינלאומיים.
וכך היה קורה אילו קיבלו הערבים את חלוקת ארץ ישראל על פי החלטת האסיפה הכללית של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. כך היה אולי גם לו קיבלו הערבים את תוצאות מלחמת העצמאות ב–1948. ברם, הסכסוך הערבי-ישראלי לא הפך - כפי שרבים ממשיכים עוד לטעון - למאבק בין שני עמים על פיסת אדמה אחת. ההתנגדות הערבית לישראל לא הייתה ריב טריטוריאלי "רגיל" על השאלה כמה שטח מגיע לכל צד, אלא התקפה אידיאולוגית על הלגיטימיות שבעצם קיומה של ישות מדינית יהודית עצמאית, התקפה ששאבה עידוד מדימוי היהודי כנתין גלותי. באופן אירוני, אותה מלחמה נוראה ששכנעה את היהודים כי עליהם לפתח עוצמה, שכנעה את הערבים שאת היהודים לא קשה להביס. אם להתנסח באופן בוטה - היטלר הוכיח עד כמה מועילה העוינות כלפי היהודים בהציבו אותה במרכז מדיניות הפנים והחוץ שלו. למרות שהובס ולא השיג את שאר מטרותיו, הצליח היטלר לחסל את רוב יהודי אירופה. הוא נוצח, אך לא מפני שהרג את היהודים.
היהודים שבנו את מדינת ישראל, ובכללם הרביזיוניסטים, ציפו שתגובת הערבים תהיה "נורמלית" - אם לא יקבלו אותם מיד כשכנים, לפחות ישלימו עם תוצאות המלחמה. מלחמה היא הבורר הסופי בעימותים בינלאומיים, הדרך ליישוב סכסוכים שקשה למצוא להם פתרון אחר. זמן קצר לאחר שניצחו האמריקנים במלחמת העצמאות שלהם, הכירו הבריטים בחירותן של המושבות. כשניצחה אלג’יריה במלחמת העצמאות שלה, קיבלו הצרפתים את דרישתה להינתק משליטתם. הישראלים היו משוכנעים שמרגע שיחלו לתפקד כאומה ריבונית, יתייחס אליהם כל העולם בהתאם. ברם, למרות שניצחו במלחמת העצמאות שלהם, לא הכירו יריביהם המובסים בניצחון. לאור יתרונם הדמוגרפי והפוליטי העצום, היו הערבים משוכנעים שעם הזמן ישובו ויכבשו את פלשתין. ניסיונותיו של המלך ההאשמי לגבש עסקה עם דוד בן–גוריון סוכלו בידי אנשי המופתי של ירושלים, אשר חברו בגלוי להיטלר במהלך מלחמת העולם השנייה. וגם כאשר יישבו הישראלים מחדש מאות אלפי פליטים יהודים מארצות ערב, סירבו אותן מדינות לפרק את מחנות הפליטים, כדי שתושביהם יישארו כמין דגל של מחאה ונשק אנושי נגד המדינה היהודית.
אין ספק, שהערבים עשויים היו להתנגד באותה מידה לכל ישות ריבונית חדשה אחרת באזורם, אולם ההתנגדות ליהודים טמנה בחובה הזדמנויות פוליטיות מיוחדות. אף עם אחר לא יכול לספק את השילוב של הישגים נראים לעין, סמלים מועצמים של און ורתיעה אידיאולוגית מתוקפנות, כמו היהודים. נוכחותה הבלתי רצויה של מדינה יהודית בלב אזור ערבי הייתה לזעקת הקרב של הפאן–ערביות, שאיחדה ערבים בתור ערבים נגד אויב אתני ודתי. בדיוק כשם שהאנטישמיות ביבשת אירופה תפקדה בעבר כרגש היחיד שאיחד אומות נוצריות שהיו יריבות מכל בחינה אחרת, כך יכלה גם האנטי–ציונות לאפיין תנועות לאומיות מודרניות במדינות כה שונות זו מזו כעירק ואירן. למעשה, הפלשתינאים הם העם הראשון שלאומיותו מושתתת בעיקר על התנגדות ליהודים, ואחיהם הערבים מסייעים להם רק אם הם מביאים תועלת במסגרת ההתנגדות לישראל. מהתנהגותן הפוליטית של המדינות הערביות עולה בבירור שהרצון להבטיח מולדת לפלשתינאים היה רק התירוץ, ולא הסיבה, לאנטי–ציונות. ניתן לטעון שזו הולכת ומתחזקת ככל שהוויתורים הישראליים מאששים מחדש את דימוי היהודי המסתגל.
גם אם משפיל למדי ליהודים להכיר בכך שהם מכשיר, כלי במסגרת הפוליטיקה של עמים אחרים, לא ניתן להבין את מצבה הבעייתי של מדינת ישראל מבלי לתפוש את התפקיד שהיא ממלאת בפוליטיקה של עמים אחרים. הברית הערבית עם הגוש הסובייטי המחישה כיצד ההתנגדות–ליהודים מן הסוג הישן, שהיא השנאה למיעוט הגר בארץ לא–לו (רוסיה), יכולה לחבור להתנגדות מן הסוג החדש, למדינה היהודית, ולהוליד שותפות מעשית שהדבק שלה היה עוינות משותפת כלפי העם היהודי, גם אם היו לה עוד יעדים משותפים. ההחלטה המשווה את הציונות לגזענות, שנשתמרה לאורך שנות קיומה של הברית הזאת, באה היישר ממחסן הנשק של הקומוניזם הסובייטי, והועילה לערבים לאין שיעור בכך שיצרה זהות בין שפת הסירוב שלהם לזו של השמאל, ולא של הימין. למרות שנפילת ברית–המועצות חיסלה את הברית הזאת, ביטול ההחלטה לא מחק את עוצמת ההאשמה שבה, אשר הטילה על ישראל את האחריות המוסרית לתוקפנות שהופעלה נגדה וערערה את תדמיתה של ישראל כחלום ליברלי בהתגשמותו. האנטי–יהודיות שימשה את עולם האיסלאם כגורם מלכד, גם מעבר לגבולות המזרח התיכון, והיא החוליה המקשרת, כל אימת שהדבר נחוץ, בין מיליטנטים דתיים ובין לאומנים חילוניים. קיצונים מוסלמים משתמשים בהתנגדות ליהודים כדי למצוא מכנה משותף עם שחורים אמריקנים, תוך ניצול האנטי–יהודיות שבנצרות - אשר להוציא תופעה זו הריהי הולכת ודועכת באמריקה. קיצורו של דבר, האנטי–ציונות פועלת בפוליטיקה הערבית באותו אופן שבו האנטישמיות פעלה באירופה, כהסבר לכל תסכולי האוכלוסייה. וכמו באירופה, התועלת שבנוכחות היהודית ככתובת להתקפות פוליטיות קובעת את מידת האכזריות של המלחמה נגדה.
כיוון שלמדו לראות ביהודים מטרה בטוחה, ממשיכים אויביה של ישראל לגלות כלפי המדינה יחס דומה לזה שקיבלו היהודים בגולה. אין בדברים אלה כדי להתכחש לעובדה שבהחלט חלו שינויים גדולים, ואין בהם משום כוונה לעודד תחושה של גזירת גורל. רוב אומות העולם הכירו בישראל. מעמדה הבינלאומי משתפר בהתמדה. ארגון האומות המאוחדות הסכים לאחרונה לכלול את ישראל בקבוצת המדינות המערביות, ובכך הסיר את המחסום האחרון בדרך ל"שוויון מלא בפני החוק". ארגון הצלב האדום הבינלאומי עומד להכיר במגן דוד אדום. הסכמי השלום החתומים עם מצרים וירדן מניחים יסוד, לכל הפחות, לאפשרות של הדדיות פוליטית, גם אם אין היא מלווה בנכונות ערבית לקיים את העיקרון של כבוד הדדי.
ואולם, עם הזמן, המצור הערבי המתמשך הביא רבים מן המנהיגים וההוגים הישראלים לחזור לפוליטיקה היהודית המסורתית של השלמת החסר, ולנסות להשתמש באסטרטגיות של התאמה במסגרת מצב הריבונות. כל פנטזיית ה"שלום" מבוססת על הערכתה של ישראל, שוויתור על שטחים יפייס תוקפנים נחושים בדעתם, למרות שאין בהיסטוריה הפוליטית שום דוגמה לכך, ויש גם יש שלל ראיות המוכיחות את ההפך. בהסכמי אוסלו משנת 1993 הייתה ישראל לאומה הריבונית הראשונה בהיסטוריה שחימשה את אויביה המוצהרים מתוך ציפייה לזכות בביטחון. בחזון שפרש בספרו המזרח התיכון החדש הצהיר שמעון פרס, שבפתח המאה העשרים ואחת "הארגון המדיני על בסיס מדינות לאום אינו מספק עוד את הצרכים הבסיסיים שעמדו בבסיס הקמתו של הארגון המדיני כשלעצמו".34 פרס מבטל את אידיאל ההסתמכות–העצמית הלאומית לטובת בינלאומיוּת מן הסוג שכל כך הרבה יהודים טיפחו לפני קום המדינה, וזאת אל מול לאומנות ערבית, שהזן הפלשתינאי שלה שונה מהשאר רק בכך שהוא הקרוב והצעקני ביותר. ברי, אם כן, שהתחושה המוכרת של איום מוציאה מן הישראלים את האסטרטגיה הישנה של התאמה עצמית, מבלי לתת את הדעת על כך שאסטרטגיה זו הופרכה מעבר לכל ספק.
