הדפסהבהתאם לדגם הזה, לא היו יהודי הגולה נוודים.17 עמים נודדים נעים במחזוריות או באופן תקופתי, והולכים בעקבות אספקת המזון או ממלאים תפקיד של בעלי מלאכה וסוחרים. היהודים הפגינו נטייה הפוכה לחלוטין; הם הכו שורש וכוננו את מוסדותיהם כל אימת שהורשו לעשות כן. הם נשאו ונתנו על יחסי הגומלין בינם ובין בעלי השררה, בדרך כלל באמצעות תשלום מסים, וניסו להשיג את התנאים הטובים ביותר למגורי קבע. היהודים פיתחו רגשות בעלות על המקומות שהתיישבו בהם, עד כדי כך שהמציאו מיתוסים מייסדים משלהם לגבי הערים והארצות שהתגוררו בהן. על פי אגדות ימי–ביניימיות, העיר גרנדה נוסדה לאחר חורבן בית ראשון18 וקיבלה את שמה מהצירוף "גֵר נד", המציין את מוצאה היהודי. יהודי פולין אמרו שהארץ קיבלה את שמה כאשר הגיעו אליה אבותיהם, ומשמעות השם היא "פה לין" - כאן תלין בגלות עד בוא הגאולה.19 סרטי תעודה נוסטלגיים שצולמו לאחרונה במדינות הדרום בארצות–הברית מראים שמות של בעלי חנויות יהודים חרותים על גבי בניינים ומדרכות בערים שבהן התכוונו מן הסתם לחיות לדורי דורות. שבטי נוודים אינם בונים מבני קבע. היהודים הבהירו שבאו לתקוע יתד.
הניסוי הגלותי בריבונות לאומית מעוכבת פעל באמצעות שיטה שניתן לקרוא לה, לצורך העניין, טקטיקה של הסתגלות. עניינה היה היתאמות למנגנון הפוליטי המקומי ולתנאים החברתיים–כלכליים ששררו במקום, על מנת להנציח את התרבות הדתית היהודית הייחודית. היסטוריונים יהודים נהגו עד כה להדגיש את ההיבטים הדתיים, התרבותיים והחברתיים של האוטונומיה היהודית; אני אתמקד כאן בדרכי ההסתגלות, כדי לבודד את האסטרטגיות הפוליטיות שבדרך כלל אינן זוכות לייצוג הולם בסיפורו של העם היהודי. חפשו במילון את המילים הנרדפות להסתגלות והתאמה ותראו את הגניוס של העם היהודי בפעולתו: במפגן של אלסטיות וגמישות העלו היהודים לדרגת אמנות את היכולת להוכיח את התועלת שהם מביאים. בנסיבות מסוימות פירוש הדבר היה שעסקו בהלוואת כספים, בגביית מסים בזיכיון, בטביעת מטבעות ובבנקאות. במקומות אחרים התבטא הדבר בפנייה לאוּמנויות: הם הפכו לסנדלרים, חייטים, נגרים, זגגים, כל אותן מלאכות המופיעות כמטאפורות בפיוט ליום הכיפורים - "כי הנה כחומר ביד היוצר". ההיסטוריון שלום בארון הראה כיצד ניסו היהודים לפצות את עצמם על חולשתם הפוליטית בחוסן כלכלי; אפילו את פיזורם הגיאוגרפי תרגמו לנכס באמצעות פיתוח נתיבי סחר בינלאומיים. ורנר זומבארט, בכתבו על ההיסטוריה של הכלכלה, חשב שמצא הסבר לקפיטליזם כאשר ייחס את התפתחות הכלכלה המודרנית של אירופה ליהודים מספרד שברחו מפני האינקוויזיציה:
אכן מפתיע הדבר שאיש לא שם לב קודם לכן להקבלה שבין נדודי היהודים והתיישבותם מחד לבין התהפוכות הכלכליות של העמים והמדינות השונים מאידך. עם ישראל עובר על פני אירופה כמו השמש: בבואו פורצים להם חיים חדשים; בהלכו פושטת עזובה בכל...20
הדעה הקדומה של זומבארט הפריעה לו לראות שדווקא הדפוסים הכלכליים של המדינות המארחות, נכונותן לתת ליהודים חופש פעולה, הם שיצרו את התנאים האופטימליים להשקעה ולמסחר דינמיים. לא היהודים, אלא התנאים שהקבילו את פניהם, הם שהביאו לעליית הקפיטליזם. ברם, נכון הדבר שגם היהודים היו גורמים פעילים בצמיחה הכלכלית ובהפצת רעיונות.
ההיסטוריה הלשונית של היהודים ממחישה בצורה הטובה ביותר את הדפוסים הפוליטיים הייחודיים שלהם. היהודים נשארו קשורים לעברית מכוח זיקתם האלמותית לתנ"ך, הטקסט הלאומי והדתי שהם קוראים ומפרשים מחדש שוב ושוב. בשל נורמות מושרשות שדרשו ידיעת קרוא וכתוב בקרב כל היהודים, העברית הייתה ידועה לא רק לכוהני דת, כפי שקרה לימים לשפה הלטינית, אלא לכל מי שלמד אי פעם בחדר או בישיבה. העברית שימשה את היהודים כשפה משותפת למטרות מסחר בימי הביניים, כשנוצרים ומוסלמים לא ידעו איש את לשונו של רעהו; היא שירתה אותם בתקופת השיא של הממשל העצמי היהודי בפולין, כשניהלו את ענייניהם הקהילתיים באמצעות ועד ארבע ארצות; והיא שימשה אותם בתקופת הריסורג’ימנטו האיטלקי, כאשר הייתה לצופן בידי בלדרים יהודים. במקביל, הסתגלותם של היהודים לתנאי המקום הייתה כה יסודית עד שלמדו לשלוט בשפות הסביבה או פיתחו שפות חולין משלהם, כפועל יוצא ממידת השתלבותם החברתית–כלכלית והפוליטית. הניב הפרסי–יהודי, הערבי–יהודי, הספרדי–יהודי והגרמני–יהודי היו תוצרים של אותו מגע עם הסביבה, גם אם כל אחד מהם התפתח בהתאם לתנאים היסטוריים שונים. התפתחותה של הגרמנית–יהודית הולידה בסופו של דבר את היידיש, יצירה לאומית מדהימה ממש שב–1939 הייתה שגורה בפיהם של למעלה מעשרה מיליון יהודים. בתחילת המאה העשרים הייתה היידיש כלי כה דומיננטי של ביטוי עצמי יהודי עד שקמה תנועה שביקשה להכריז עליה כשפתו הרשמית של העם היהודי, מתוך כוונה פוליטית להפריד את הקיום הלאומי החילוני המודרני מן העבר היהודי הדתי. למותר לציין, שמגמה פוליטית זו נכשלה, וזאת בשל אותם דפוסי הסתגלות שהולידו את היידיש מלכתחילה. מיליוני דוברי היידיש שהיגרו לארצות אמריקה אימצו את שפת המדינות המארחות - אנגלית, ספרדית ופורטוגזית - במקום היידיש.21 היידיש הייתה עבורם אמצעי להסתגלות, שנועד להבטיח את אורח חייהם הדתי על אדמת נכר. למרות שאולי דמתה לשפות דיבור אירופיות אחרות מבחינת התרבות שיצרה, לא מילאה היידיש אותו תפקיד פוליטי שהיה לשפה מקומית על אדמת הלאום.
יהיו כאלה שיתנגדו לרעיון שהייתה אסטרטגיית הסתגלות יהודית משום שהתרגלו להבליט את האילוץ, את טיבה הכפוי והמאולתר של הגלות. אך למרות שהיהודים לא תכננו, מן הסתם, את שלבי הגלות, התנהגותם לא הייתה פחות אסטרטגית בשל כך. אלי לדרהנדלר מציין, שההתנהגות הפוליטית היהודית באירופה של ימי הביניים הצטיינה בדפוס מובהק של סדירות:
מבחינה מבנית, מתכונתה של הפוליטיקה היהודית הוגדרה על ידי תלותם של היהודים במוקדי הכוח של הגויים. מבחינה טקטית, הפעילות הפוליטית התמקדה בחתירה להשיג, לשפר או לנצל בצורה הטובה ביותר קשר ישיר עם בעלי השררה. מבחינה אידיאולוגית, התייחסו היהודים לניסיונות מעשיים לשמר את ביטחונן ויציבותן של קהילותיהם כעולים בקנה אחד - ולפיכך גם מקבלים לגיטימציה - מאמונתם שמאמציהם משקפים תכנית אלוהית למען בני עמם.22
היהודים שיכללו את מדיניות ההסתגלות שלהם כך שתתאים לתנאי גלותם, וככלל שגשגו בכל מקום שבו התאפשר להם לתפקד בחירות יחסית. השהות היהודית בספרד נקראה "תור הזהב" בשל הישגיה האזרחיים והתרבותיים. על פי מימרה פולנית עממית, פולין הייתה ארץ שמימית לאצולה, גיהינום לאיכרים וגן עדן ליהודים.
אך כאן אנו מגיעים לצד השני של האסטרטגיה הפוליטית היהודית, אשר בחברות לא–דמוקרטיות תלויה, מעצם הגדרתן, במדיניותם של שליטים מקומיים. הסתגלות והתאמה משמען יחסי גומלין בין היהודים ובין האנשים שבשלטון. מה שכינינו קודם בשם "הסתגלות" היה למעשה פוליטיקה של השלמת החסר, שבמסגרתה ניסו היהודים לזכות בהגנה באמצעות סיפוק צרכים מקומיים. למרות השוני בין מקום אחד למשנהו באופן שבו היהודים התאימו את עצמם, פעילויותיהם היו תמיד מותנות בזכות שניתנה להם לנהלן. לפיכך, ככל שהרבו היהודים לנצל את הזכויות שהוענקו להם בכתבי החסות, כך גברה תלותם בשליטים שהעניקו אותן.
ההסדרים הפוליטיים בין היהודים ובין השליטים המקומיים היו שונים מאוד ממקום למקום, אך המכנה המשותף לכולם היה החסות שעליה הושתתה האוטונומיה הפנימית. בארצות ערב בשלהי המאה העשירית, הגאון, ראש הישיבה, היה הסמכות הדתית, הקהילתית והשיפוטית הגבוהה ביותר בקרב היהודים, אך כדברי שלמה גויטיין, "ברובים טמון כוח של ממש, וכן בשלטון שיש לו צבא ומשטרה חזקים",23 והכוח האמיתי שעמד מאחורי הגאון והקהילה בתקופת האיסלאם הקלאסי היה כוחו של השליט הערבי. בספרד ובפורטוגל הקתוליות סמכויות הממשל העצמי היהודי אושרו - או נשללו - בידי המלך והמלכה. על יהודי פולין בני המאה השבע–עשרה והשמונה–עשרה הגנה השלאכטה, דהיינו האצולה; לאחר חלוקות פולין היו יהודי רוסיה בני–חסותו של הצאר; מאוחר יותר, בתקופת שלטון הקומוניזם, היו נתונים לחסותם של לנין וסטאלין. אפילו מבריחים יהודים היו תלויים ביכולת לשחד את השומרים או השוטרים. חוסן יהודי למראית עין ועימו תלות יסודית - זה היה השילוב שאפיין את הפוליטיקה היהודית בגולה. הרושם החיצוני של אוטונומיה יהודית, שהברית הלאומית עם אלוהים הכל–יכול חיזקה אותה מבחינה אידיאולוגית, ופעילות כלכלית, חברתית ותרבותית נמרצת קיימה אותה בחיי היום–יום, עמדה בסתירה מלאה לתלותה של הקהילה בכוחם של השליטים. פער זה בין הצלחה אישית נראית לעין לפגיעוּת קיבוצית הפך את היהודים למושא תמידי ונוח להתקפות, משום שמטבע הדברים לא היה ביכולתם להגן על עצמם מפני אלה שבהם היו תלויים להגנתם.
ההיסטוריון גרשון כהן הציג פעם סיכום תמציתי ומבריק של האבחנה הציונית לגבי ההיסטוריה היהודית. הוא פתח במובן מאליו - "ביטחון היהודים תמיד יהיה תלוי בְּחברה שבה האינטרסים שלהם מובטחים ונשמרים" - ואז הוכיח, שכל קלקול במנגנון המקיים את המשמעת החברתית יחשוף את היהודים לשנאת ההמונים ולהתפרצויות של אלימות. כהן ביקש להדגיש, שעל פי רוב ההתנפלות על היהודים לא החלה כיזמה בלעדית של המעמדות השליטים הריאקציונריים, אלא כהתפרצות של ההמונים שהשליטים וכוהני הדת לא תמיד יכלו לרסנם. תחילה ניתח את קורותיה של הקהילה היהודית של אלפנטין שבמצרים עילית, שהושמדה בשנת 411 לפנה"ס:
היהודים הובאו לאלפנטין בידי ממשלת פרס כדי לחזק את הגבול הדרומי של מצרים, אך כאשר לא היה עוד צורך בשירותיהם, ולפיכך לא כדאי היה להגן עליהם, הם ננטשו. בדומה לכך, הפרעות נגד יהודי אלכסנדריה בשנת 37 לסה"נ התרחשו כתוצאה מהחלטת הרומאים לנטוש את הידידים הטובים ביותר שהיו להם באלכסנדריה... הרומאים פעלו על פי העיקרון הפשוט שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ושחובתו הראשונה של הפוליטיקאי היא לשקול מה כדאי כאן ועכשיו.24
כהן מביא דוגמאות אחרות ממסעי הצלב של 1096, מן הפרעות בספרד בשנת 1391, ומגזרות ת"ח ות"ט באוקראינה בשנים 1649-1648, כדי להראות כיצד הוקרבו היהודים על ידי מגניהם משכבר והופקרו לאלימות האספסוף. ליהודים היו די כוח פוליטי ודי אמצעים נראים לעין כדי לגרות את תוקפיהם, אך ברגע שהוסרה מהם מטריית המגן הפוליטית לא היו בידיהם שום כלים להגנה על הכוח והאמצעים הללו. ללא הגנה מלמעלה, האלימות נגד יהודים השתלמה תמיד ומעולם לא תבעה מחיר של ממש מן התוקפן. היהודים אלתרו טקטיקות פוליטיות לשמירה על אורח חייהם האוטונומי, אך האסטרטגיה המובלעת בשיטתם הפוליטית הפכה אותם בלא שהתכוונו לכך לקרבן שאפשר לפגוע בו ללא חשש.
ג
תלותם המוחלטת של היהודים בכוח עליון נתפרשה באופן שונה מאוד על ידי יהודים ולא–יהודים, וההשלכות על גורלם של הראשונים היו הרות אסון.
עובדה זו בולטת במיוחד בתחום התיאולוגיה היהודית והנוצרית. כפי שמציין אלי לדרהנדלר בקטע המצוטט לעיל, צעדיהם הפוליטיים של היהודים שיקפו, לפי תפישתם, את תכניותיו של הקדוש ברוך הוא לגבי עם ישראל. הברית עם אלוהים עודדה את היהודים למקם את עצמם מבחינה פוליטית לא רק ביחס לבעלי השררה, אלא גם ביחס לכוח העליון. הפוליטיקה היהודית התבססה על הביטחון שבבוא היום יקיים אלוהים את הבטחתו וישיב את עמו לציון; המטרה ההיסטורית של הציביליזציה היהודית הייתה, על פי תפישה זו, להחיש את בואם של ימות המשיח, שעליהם יבשר מהפך במעמדם הפוליטי של היהודים. היהודים פירשו את הדחייה במימוש ריבונותם הפוליטית לאור רצונו של האל המתואר בספרי הנביאים, ובעשותם כך הפקידו בידי האלוהים את האחריות להצלחתם הפוליטית. הליטורגיה מייחסת סמכות שאין כדוגמתה לה’ צבאות הכל–יכול, אדון העולמים, מלך מלכי המלכים. מבוטא בה הרעיון, שמכיוון שהיהודים הם ההוכחה החיה למלכות אלוהים, ריבונותם באחרית הימים מובטחת על ידי "מלך עוזר ומושיע ומגן" שאין בלתו: "ה’ מלך, ה' מלך, ה’ ימלוך לעולם ועד. ה' עֹז לעמו יתן, ה’ יברך את עמו בשלום".25 היות שחובתם הראשונה מתוקף הברית היא לקיים את מצוותיו של האל, תפשו היהודים את עצמם כבני אנוש שהם גיבוריו של מאבק אלוהי לגאולה, התלוי ביכולתם לעשות את רצונו של דיין האמת.
ברם, העמים שבקרבם חיו היהודים הגיעו למסקנה ההפוכה מעובדת היותם של היהודים נטולי–מדינה, עובדה שאיששה מבחינתם את הטענה בדבר נחיתותה המוסרית של היהדות. בעיני הנוצרים, היהודים לא היו נתונים למרותו של אלוהים, אלא למרותם, כעונש על הריגתו של ישו. משני עברי המתרס חיזקה הדת פירושים סותרים לתלות הפוליטית של היהודים. היהודים הכירו בחלקם באשמה שבגללה היה כוחם הפוליטי מוגבל למדי, וראו את מצבם כפונקציה של מעמדם המיוחד בתכניתו של האל הכל–יכול, בעוד שהנוצרים (וכן המוסלמים) סברו כי חולשתם של היהודים היא הוכחה לעוונם ולאמיתותה של הנצרות (והאיסלאם).
את הנקודה הזאת בדיוק הדגישו פולמוסנים נוצרים בוויכוחים הפומביים שנכפו על היהודים. בוויכוח שנערך בברצלונה בשנת 1263, השתמש המומר פאבלו כריסטיאני בראיות פוליטיות כדי להוכיח שהיהודים בגדו באמונתם כאשר התכחשו לישו. בצטטו את נבואתו של יעקב על ערש דווי, "לא יסור שבט מיהודה ומחֹקק מבין רגליו עד כי יבֹא שילה ולו יקהת עמים",26 אמר כריסטיאני שבדיוק ההפך מזה קרה, והדבר מוכיח שהיהודים בגדו בשליחותם הקדושה: "ואם כן היום שאין לכם לא שבט אחד ולא מחוקק (אחד) כבר בא המשיח שהוא מזרעו [כלומר, ישו], ולו הממשלה".27 נציג היהודים, הרמב"ן, הדף את המתקפה בשֹום שכל ובטיעונים רציונליים. הוא השיב שהשבט לא הוסר מיהודה, אלא רק הושעה, כפי שהושעה בתקופת גלות בבל. אולם דברים אלה לא שכנעו את הנוצרי, והגרסה הנוצרית של השתלשלות הוויכוח נראתה כך:
הוכח לו [לרמב"ן], שבבבל היו להם ראשי הגלות שהיו בעלי סמכות שיפוטית, אך לאחר מות ישו לא היה להם לא מנהיג ולא נסיך ולא ראשי גלות כמו אלה שעליהם מעיד הנביא דניאל, ולא נביא ולא שלטון מכל סוג שהוא, כפי שברור וגלוי כיום.28
וכך, על פי הגרסה הנוצרית של הוויכוח, נאלץ הרמב"ן להודות שלא היו להם ליהודים אדונים משל עצמם במהלך 850 השנים האחרונות. ומאחר שהנוצרים ראו בכפיפותם של היהודים למרותם הוכחה לעליונותם הדתית, היו משוכנעים שאין להם כל סיבה תיאולוגית להירתע מתקיפת היהודים (ועל כן, למרות הבטחת החסינות שקיבל הרמב"ן לקראת הוויכוח, הוא הואשם בביזוי הנצרות ונאלץ לעזוב את ספרד).
