הדפסהומאחר שהפוליטיקה של ההסתגלות וההתאמה היא הסיבה לסוג ייחודי של עוינות המופנה כלפי היהודים, אין דבר שמובטח יותר כי יעודד את העוינות הזאת מאשר אסטרטגיה של התאמה. הבעיה המוסרית הניצבת בפני היהודים היא, לפיכך, היפוכה המוחלט של הטענה שמעלה דוד הרטמן בפרשנותו למסורת הפוליטית היהודית. הניסוי הפוליטי הייחודי של היהודים חשף אותם למכלול פיתויים הפוך מזה העומד בפני שכניהם. אומות אחרות חוששות, אולי, מסכנת ההשחתה הנלווית לכוח; היהודים צריכים להיות מודאגים מטבעו המשחית של העדר כוח. אפשר שאומות אחרות נגועות בדחף לכיבושים פוליטיים. היהודים מתאפיינים בתשוקתם להיות מקובלים על אחרים. על מנת לעמוד באתגרים המוסריים של הקיום כמדינה מבלי ליפול קרבן לפיתויי התלות הפוליטית, ישראל צריכה להשתמש בכוח יהודי בשם אינטרסים לאומיים עד שאויביה ילמדו להתייחס אליה כאל כוח ריבוני. אזרחי ישראל ויהודים ברחבי העולם חייבים להשלים עם העובדה, שעצמאות פוליטית דורשת מהם לתפקד כישות מדינית בעולם תחרותי, שצריכה להיאחז בנכסים היקרים של אדמה וריבונות אל מול יריבים שאולי לעולם לא יחדלו לחמוד את אשר בידה. אם השלום הוא המטרה האמיתית, היהודים חייבים לשכנע את העולם שהם מצפים מן האחרים שיתאימו את עצמם אליהם.
היהודים עומדים בין שני כישלונות פוליטיים אדירי–ממדים - חיסול הריבונות בידי רומי, וחיסול הניסוי הגלותי בידי הגרמנים. אין הם יכולים לחזור לפוליטיקה של הגלות; עליהם ללמוד איכשהו להיאחז בפיסת האדמה שלהם. עם בעל עבר פוליטי כושל כל כך צריך לשים לב להתנהגותו הפוליטית לפני כל דבר אחר, ועליו ללמוד לבחון את מושגיו לגבי המוסר בראש ובראשונה על פי אמת–מידה של שפיות פוליטית. הציונות הייתה תחילתו של התהליך, לא סופו. העם שיזם את ניסוי ההסתגלות ניחן ביכולת היצירתית ובאנרגיה הדרושות כדי ללמוד מכישלונותיו ולעצב פוליטיקה חדשה של אוטונומיה אחראית שתעמוד על הדדיות פוליטית כזכותה הטבעית. אפילו דפוסים בני מאות שנים ניתנים לשינוי. את הרביזיה הפוליטית שהתחילה הציונות צריך העם היהודי להמשיך.
רות וייס היא פרופסור לספרות יידית והשוואתית באוניברסיטת הרווארד. המאמר מבוסס על ההרצאה במחשבה מדינית יהודית על שם זלמן חיים ברנסטין, שנשאה המחברת בירושלים ב–20 בינואר, 2000.
הערות
1. Salo Wittmayer Baron, The Jewish Community: Its History and Structure to the [1][1]American Revolution (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1948), vol. 1, p. 28.
2. Hermann Cohen, “Graetz’s Philosophy of Jewish History,” in Alan L. Mittleman, The Scepter Shall Not Depart from Judah: Perspectives on the Persistence of the Political in Judaism (Lanham: Lexington Books, 2000), p. 35 (להלן "גרץ על ההיסטוריה היהודית").
3. כהן, "גרץ על ההיסטוריה היהודית", עמ’ 38.
4. שמעון דובנוב, "תורת הלאומיות הישראלית" (מכתב ראשון), מכתבים על היהדות הישנה והחדשה (דביר: תל אביב, 1937), עמ’ 9.
5. דובנוב, מכתבים, עמ’ 24.
6. חיים הזז, "הדרשה", בתוך אבנים רותחות (תל אביב: עם עובד, תש"ל), עמ' 222.
7. הזז, "הדרשה", עמ’ 224-223.
8. Daniel J. Elazar, “The Themes of the Jewish Political Studies Review,” in Jewish Political Studies Review 1:1-2, Spring 1989, p. 1. הוא מתארך את ראשית המחקר הפוליטי היהודי המודרני להופעת המסה הביבליוגרפית הראשונה בתוך American Jewish Yearbook 1969(Philadelphia: Jewish Publication Society, 1969), pp. 172-237.
9. יצחק שורש, הפנייה לעבר ביהדות המודרנית, תרגם להד לזר (ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תש"ס), עמ’ 151.
10. שורש, הפנייה לעבר, עמ’ 152.
11. שורש, הפנייה לעבר, עמ’ 161-160.
12. שורש, הפנייה לעבר, עמ’ 162.
13. ספרו התמציתי של עזרא מנדלסון, על פוליטיקה יהודית מודרנית, יוצר טרמינולוגיה חדשה לדיון ההיסטורי הזה. Ezra Mendelsohn, On Modern Jewish Politics (New York: Oxford, 1993). עבודתו של אלי לדרהנדלר רבת–ערך בעיקר משום שהיא בונה מודל מושגי של ההתפתחות הפוליטית היהודית ומשלבת בין חקר המוסדות הפנימיים ובין "קשרים דיפלומטיים וקשרי חוץ" יהודיים. עיין Eli Lederhendler, The Road to Modern Jewish Politics: Political Tradition and Political Reconstruction in the Jewish Community of Tsarist Russia (New York: Oxford, 1989) (להלן לקראת פוליטיקה יהודית מודרנית).
14. David Hartman, “Foreword,” in The Jewish Political Tradition, vol. 1: Authority, eds. Michael Walzer et al. (New Haven: Yale, 2000), p. xiv (להלן "הקדמה").
15. הרטמן, "הקדמה", עמ’ יד.
16. בבלי גיטין נו ע"א-ע"ב.
17. ורנר זומבארט נתן הסבר חכם, או מתחכם, לאופי הגזעי היהודי כאשר כתב ש"ה’נוודותיות' או ה’מדבריות' המובנית של היהודים (אם יורשה לי לטבוע את המונחים הללו) נשתמרו תמיד באמצעות בחירה והסתגלות. במרוצת המאות... נשאר העם היהודי עם מדברי ונוודי". Werner Sombart, The Jews and Modern Capitalism, trans. Mordechai Epstein (New Brunswick: Transaction Books, 1982), p. 328 (להלן היהודים והקפיטליזם המודרני).
18.[1][1]Jane S. Gerber, The Jews of Spain: A History of the Sephardic Experience (New York: Free Press, 1992), p. 39.
19. שלום אש שילב גרסה אחת של האגדה הזאת בספרו קידוש השם, תרגם י"ה ייבין(תל אביב: דביר, תשי"ג), עמ’ 54-53.
20. זומבארט, היהודים והקפיטליזם המודרני, עמ’ 13.
21. את תמונת המצב הלשונית של היהודים בעולם המודרני יכולים לשקף חתני פרס נובל לספרות במאה העשרים שנולדו כיהודים, שהם עשרה אחוזים מכלל מקבלי הפרס במהלך המאה. רק שניים מהם כתבו בשפות יהודיות: ש"י עגנון (1966) בעברית ויצחק בשביס זינגר (1978) ביידיש. מבין האחרים, פול הייזה (1910), נלי זק"ש (1966) ואליאס קאנטי (1981) כתבו בגרמנית; אנרי ברגסון (1927) כתב בצרפתית; בוריס פסטרנק (1958) ויוסף ברודסקי (1987) כתבו ברוסית; סול בלו (1976) ונאדין גורדימר (1991) כתבו באנגלית.
22. לדרהנדלר, לקראת פוליטיקה יהודית מודרנית, עמ’ 34-33.
23. שלמה דב גויטיין, "מחלוקת מדינית והשימוש בעוצמה בעולם הגניזה", עם ועדה: המסורת המדינית היהודית והשלכותיה לימינו, ערך דניאל י’ אלעזר (ירושלים: ראובן מס, תשנ"א), עמ’ 215.
24. Gerson D. Cohen, “Changing Perspectives of Jewish Historiography,” in Gerson D. Cohen, Jewish History and Jewish Destiny (New York: Jewish Theological Seminary, 1997), p. 172. ההרצאה שבה מופיעים המשפטים האלה הושמעה ב–1971. כמה שנים לאחר מכן שמעתי מפי גרשון כהן הרצאה הרבה יותר מקיפה על הרעיונות האלה במונטריאול, אך למיטב ידיעתי זו לא פורסמה.
25. מן הפסוקים הנאמרים בבית הכנסת בשבת, בעת הוצאת ספר התורה מארון הקודש. על פי שמות טו:יח, תהלים י:טז, צו:י, צז:א ועוד, וכן תהלים כט:יא.
26. בראשית מט:י.
27. רבי משה בן נחמן, ויכוח, בתוך כתבי רבינו משה בן נחמן, מהדורת שעוועל (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשכ"ג), עמ’ שד.
28. Hyam Maccoby, ed. and trans., Judaism on Trial: Jewish-Christian Disputations in the Middle Ages (East Brunswick: Associated University Presses, 1982), p. 149. תרגומו של מקובי מן הלטינית מבוסס על התיעוד הנוצרי של ויכוח ברצלונה כפי שנערך ותורגם בידי י' בער, תרביץ ב, תרצ"א, עמ' 187-185.
29. ראה David G. Roskies, The Literature of Destruction: Jewish Responses to Catastrophe (Philadelphia: Jewish Publication Society, 1989).
30. ה' ליוויק, כל כתבי ה' ליוויק (ניו יורק: שאולזון, 1940), עמ' 94-93 [יידיש].
31. ראה George K. Anderson, The Legend of the Wandering Jew (Hanover: Brown University, 1991).
32. ראה קארל מארקס, "לשאלת היהודים", בתוך כתבי שחרות, תרגם שלמה אבינרי (תל אביב: ספרית פועלים, תשכ"ו), עמ’ 61; Julius Carlebach, Karl Marx and the Radical Critique of Judaism (London: Routledge and Kegan Paul, 1978), במיוחד פרק ח, עמ'184-148.
33. בן–ציון דינור, במפנה הדורות (ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב), עמ’ 60-58.
34. שמעון פרס, המזרח התיכון החדש (בני ברק: סטימצקי, 1993), עמ’ 77.
