 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
מי רצה במלחמת ששת הימים?מיכאל אורןמבט ראשון בארכיונים מגלה כמה מהסודות של 1967 למעשה המצרים, ולא הישראלים, היו אלה שהתכוננו באותה עת "לצאת לדרך". כפי שחשד המודיעין הישראלי, המנהיגות בקהיר כבר אישרה התקפה צבאית גדולה נגד אילת ונגד מטרות אסטרטגיות אחרות בנגב.61 התכנית, שכונתה "אסד", נועדה להתבצע למחרת, בשבת, 27 במאי; והיא הייתה כנראה מתבצעת אילולא יצר ג'ונסון "קשר חם" עם הקרמלין, והעביר לו את התראתו של אבן בדבר ההתקפה המצרית הצפויה. כתוצאה מכך ביקר דמיטרי פוז'דייב, השגריר הסובייטי בקהיר, אצל נאצר בשלוש לפנות בוקר, כדי למסור לו את התנגדותה הנחרצת של מוסקבה לכל מהלך מצרי של פתיחה במלחמה. נאצר ביטל לאלתר את ההתקפה.62
איום המלחמה נמנע בקושי, אך המשבר נותר בעינו. בשבת שב אבן לישראל ומצא בה תחושת מתח כמעט בלתי נסבלת. הצבא חישב ומצא שכל יום שעובר ללא פעולה עולה למדינה 20 מיליון דולר, ושקיימת סכנה לעוד אלפי נפגעים בשדה הקרב כאשר תפרוץ המלחמה. רבין, המום מן התחושה שהוא לבדו נושא באחריות לגורלה של ישראל, ופגוע מהביקורת שהוטחה במנהיגותו הצבאית מפי מחנכיו לשעבר בן-גוריון ודיין, סבל מהתמוטטות זמנית.
ביום ראשון, 28 במאי, התכנסה הממשלה לשמוע את דיווחו הסופי של אבן. יגאל אלון ושרי ממשלה אחרים שמעו בתחושת הקלה שג'ונסון לא איים להעניש את ישראל אם תתקוף, ושלדידו היא רשאית "לפעול לבדה" אם תרצה בכך. שרים אחרים לא השתכנעו בכך. הבעיה הייתה לא רק חוסר הבהירות של העמדה האמריקנית, אלא גם חוסר הביטחון ביכולתה של ישראל לנחול ניצחון. "יש לי יותר ביטחון בהבטחות האמריקניות מאשר ביכולת של צה"ל לשבור את הצבא המצרי", הודה שר הפנים שפירא.63 בהזהירו שהדורות הבאים יגנו את הממשלה אם לא תמצה כל חלופה אפשרית למלחמה, המליץ אבן בפני הממשלה, למרות המצב הקשה מנשוא, לדחות את החלטתה בשלושה שבועות, כדי לאפשר לאמריקנים לארגן את המשט הבינלאומי.
העניין יושב לבסוף על ידי מסר מג'ונסון שהגיע לממשלה במהלך הדיון. הוא הזהיר מפני אפשרות של התערבות סובייטית לטובת הערבים במקרה של מלחמה, והפציר בישראל "לא לנקוט פעולת מנע צבאית, שבגללה תהיה היא האחראית לפריצתם של מעשי איבה". מזכר נוסף שקיבלה הממשלה, הפעם מאת ראש הממשלה הסובייטי קוסיגין, כלל תיאור מפורט יותר של הסכנות שישראל תעמוד בפניהן אם תתקוף ראשונה. מסרים אלה היטו את המאזניים לצד הצעתו של אבן, והממשלה החליטה לתת למהלכים הדיפלומטיים האמריקניים סיכוי נוסף. למרות הפסימיות שלו לגבי סיכויי הצלחתו של המשט בים סוף, הסכים לבסוף אשכול לעיכוב של שלושה שבועות, ורוב השרים הלכו בעקבותיו. באופן חשאי החליט ראש הממשלה לשלוח את ראש המוסד מאיר עמית לדרוש הבהרות נוספות בעניין מדיניותה של ושינגטון, ובה בעת לנסות למקד ביתר שאת את הלחץ היהודי-אמריקני על הבית הלבן.64 למרות תחושתו של ג'ונסון כי לא הצליח למנוע מכה ישראלית, הממשלה בישראל החליטה, בעצם, להיענות להפצרותיו ולדחות את ביצוע הפעולה בתקווה למצוא פתרון דיפלומטי.
למחרת היום, 29 במאי, הגיעו מוושינגטון שני דיווחים שהצדיקו לכאורה החלטה זו. הראשון היה דיווחו של וולוורת ברבור, השגריר האמריקני בישראל, על פגישתו של אבן בבית הלבן. ברבור הדגיש במיוחד את הבטחתו של ג'ונסון לנקוט "כל פעולה דרושה" כדי לפתוח את המפרץ מחדש. דיווח שני, מאת מזכיר המדינה ראסק, תיאר את "ההתקדמות הממשית" שהושגה בהרכבת המשט הבינלאומי. גם דה-גול שיגר מברק, ובו חזר והבטיח כי יתמוך בעקרון המעבר החופשי דרך המצרים. לראשונה נראה היה כי המשבר מתקדם במסלול שונה מזה של צעידה בלתי נמנעת לקראת מלחמה.65
ברם, תוחלת חייו של שינוי אווירה זה הייתה קצרה. במאמץ להרגיע מעט את הרוחות בארץ ובעולם, נשא אשכול עוד באותו יום נאום לאומה, שהיה שזור ביטויים מפייסים - כמחווה נוספת כלפי ג'ונסון.66 אך נאומו של ראש הממשלה, שגם במיטבו לא התברך בכושר רטורי מזהיר, היה מגומגם ומהוסס, ויצר את הרושם שאשכול עצמו עומד על סף התמוטטות. פאניקה החלה להתפשט בציבור, ובצבא הרקיעה שחקים מורת הרוח ממנהיגותו של אשכול. "היום ניסרנו במו ידינו... את הנשק העיקרי שלנו - הפחד מפנינו", הכריז האלוף אריאל שרון בפגישה בין אשכול למפקדי האוגדות בצה"ל. "ברור שבעתיד נצטרך לשלם מחיר הרבה יותר יקר על דבר שבלאו הכי נצטרך לעשות... העם מוכן למלחמה צודקת... העם מבין וחש שהוא צריך לשלם... הבעיה אינה המְצרים. הבעיה היא קיום עם ישראל". האלופים האחרים - ישראל טל, עוזי נרקיס, ישעיהו גביש, דוד אלעזר ואלעד פלד - הביעו את הסכמתם עם דברי שרון והאשימו את הממשלה בנטישת תפקידה ההיסטורי ובסיכון המדינה. אלוף-משנה ישראל ליאור, עוזרו הצבאי של אשכול, חשש מן האפשרות שראש הממשלה לא יעמוד בלחץ, או לחלופין ייפול קרבן לתשישות פיזית ונפשית.67 אך למרות הכל עמד אשכול במחויבותו להחלטת הממשלה לדחות פעולה צבאית.
בינתיים נמשכה ההידרדרות במעמדה האסטרטגי של ישראל. באו"ם חדל או תאנט ממאמצי התיווך שלו כמעט לחלוטין - נאצר דחה את הצעת המזכ"ל להשהיית ההסגר הימי בשבועיים, ואילו מועצת הביטחון הגיעה למבוי סתום כתוצאה מהתנגדותם של הצרפתים והסובייטים לפעולה חד-משמעית נגד המצרים.68 בישראל, בשל ההסגר, החל להיווצר מחסור חמור בשמן ובמוצרי מזון בסיסיים. וכלי התקשורת במוסקבה החלו להשמיע מסרים מאיימים בגנות "הפעילות החבלנית הננקטת בחוגים תאבי מלחמה" בישראל, והזהירו מפני התוצאות החמורות שתהיינה לכל תוקפנות ישראלית.69
לצד החדשות המדכאות מהזירה הבינלאומית, הגיעו דיווחים מדאיגים עוד יותר על התפתחויות בעולם הערבי. אגף המודיעין של צה"ל דיווח שאוגדת שריון מצרית נוספת נכנסה לסיני, שיחידות מסודן, מעירק ומכוויית מצויות בדרכן לחזית, ושכוחות סוריים מתכוננים לפלישה לגליל. לאורך הגבול עם עזה נתפסו מוצבי כוח האו"ם על ידי יחידות של אש"ף, ותקריות של ירי והנחת מטענים התרבו שם בקצב מדאיג, כמו גם מספר החדירות של מחבלים מירדן ומסוריה. לשאלתם של עיתונאים על הגורל הצפוי לישראלים לאחר שהערבים ינצחו במלחמה הממשמשת ובאה, השיב יושב ראש אש"ף, אחמד שוקיירי, "אלה שישרדו יישארו בפלשתין. אני מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד".70 הנשיא העירקי עבד אל-רחמן מוחמד עארף לא היה פחות בוטה: "קיומה של ישראל הוא שגיאה שיש לתקנה. זוהי ההזדמנות שלנו למחות את החרפה שהייתה בתוכנו מאז 1948. יעדנו ברור: למחות את ישראל מעל פני המפה. ניפגש, בעזרת האל, בתל אביב ובחיפה".71
ההסלמה בהכנות הערביות למלחמה הגיעה לשיאה למחרת היום, 30 במאי, בשעה שחוסיין מלך ירדן חתם על חוזה הגנה הדדי עם מצרים והכפיף את צבאו לפיקודה של קהיר. חוסיין חזר לרבת עמון עם גדוד לוחמי קומנדו מצריים מוכנים לפעולה, והכריז ש"כל צבאות ערב צרים כעת על ישראל".72 הוא לא הגזים: ישראל מצאה את עצמה ניצבת מול הסתערות אפשרית משלוש חזיתות, של צבאות המונים בסך הכל 465,000 חיילים, קרוב ל-3,000 טנקים ו-810 מטוסים - כוח גדול פי כמה מזה של צה"ל, בעוד ישראל מבודדת כמעט לחלוטין בזירה הבינלאומית.73 אין ספק כי עד שלב זה השיג נאצר ניצחון מזהיר בלי שירה ולו כדור אחד. "אנחנו מוכנים לפתור את בעיית פלשתין", הוא אמר בשמחת ניצחון, עוד באותו היום, למועצה העממית המצרית. "אנחנו נקבע את מועדו של הקרב ואת מקומו, ולא נשאיר את ההחלטה בידי ישראל כפי שקרה ב-1948".74 גם בלי לפתוח במעשי איבה הגיעה קהיר כעת לעמדת כוח, שאיפשרה לה להדק סביב ישראל טבעת חנק כלכלית, או לחלופין לגרור אותה למלחמה שממנה הייתה צפוייה לצאת, ככל הנראה, מושפלת וחשופה לגינויים - אם בכלל.75
בינתיים נתקלה תכנית המשט הבינלאומי בקשיים. אפילו ההולנדים והקנדים, שתחילה תמכו בה בהתלהבות, נסוגו בחשש מפני עימות צבאי עם מצרים וניתוק אספקת הנפט מהמזרח התיכון. הנשיא ג'ונסון, מתוסכל יותר ויותר, הרהר בפעולה חד-צדדית, אך הפנטגון התנגד לכך בתוקף: במקרה הטוב, טענה מחלקת ההגנה, יגרום הדבר שארצות-הברית תהיה רתומה דרך קבע לתפקיד של יחידת סיור ימית לאורך המצרים; במקרה הגרוע, המצרים יפתחו באש, מה שיביא בעקבותיו שרשרת של אירועים העלולה להסתיים בכליה.76 לידיעת הישראלים לא הובא כמעט דבר ממהלכים אלה. בשיחותיהם עם הרמן ואברון, עמדו ראסק ורוסטו על כך שג'ונסון השיג התקדמות רבה בגיוס תמיכה בגבעת הקפיטול, וכי ספינות אמריקניות ובריטיות כבר עושות את דרכן לעבר טיראן. מתוך חשש שהישראלים עצמם יעמידו את ההסגר למבחן על ידי משט של אחת מספינותיהם, המשיכו האמריקנים כל העת להפציר בישראל לנהוג בסבלנות ובאיפוק: בכל נסיבות שהן אל תהא ישראל המדינה שירתה את הירייה הראשונה.77
רק ביום רביעי, 31 במאי, גילתה ישראל את האמת בעניין מצב המשט הבינלאומי. ההוכחה הסופית לכישלונה של התכנית הגיעה בצורת חילופי מסרים בין אשכול לג'ונסון. ראש הממשלה שלח מברק לבית הלבן ובו בירך על הבטחתו של ג'ונסון לפתוח את המצרים "בכל דרך אפשרית". לישראל ברור לחלוטין שניסיון מצרי לחסום את השיירה הבינלאומית ייענה במהלומה ימית, הוא כתב. ג'ונסון מיהר להורות לרוסטו להודיע להרמן שארצות-הברית אינה יכולה בשום אופן למלא אחר התחייבות כזאת.78 השגריר הישראלי השיב בהזכירו לרוסטו את "המהלך הגורלי" שנקט אבן, כאשר הפציר בממשלת ישראל לדחות את הפעולה על בסיס מילתו של ג'ונסון. "הדברים שאמרת לי עכשיו יתקבלו במרירות רבה בישראל וייצרו בוודאי מומנטום לקראת פעולה חד-צדדית. הציבור בישראל אינו יכול עוד לסבול את זה", אמר.79
הציבור בארץ אכן הגיע לנקודת שבירה. בכל רחבי הארץ מילאו אנשים שקי חול כאמצעי הגנה ותרמו דם כחלק מן ההיערכות לפגיעות הצפויות בנפש. ארבע-עשרה אלף מיטות הוכנו בבתי החולים, וקברי המונים נחפרו בגן מאיר בתל אביב. ראש אג"ם עזר וייצמן התפרץ למשרדו של ראש הממשלה: "אם תיתן את ההוראה לתקוף, ההיסטוריה היהודית תרשום אותך כמנהיג גדול. אם לא תיתן, היא לא תסלח לך לעולם". שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, שהיה נוכח במקום, התמוטט בבכי.80 ביטויי רגשות מסוג זה הפכו להיות שכיחים בקרב מנהיגי האומה, ולאשכול כבר לא היו הרצון והיכולת לעמוד בהם. ב-31 במאי הוא נכנע ללחצים להקים ממשלת אחדות לאומית שתכלול את מנהיג האופוזיציה מנחם בגין, ולמחרת קיבל את משה דיין כשר הביטחון שלו.
אלא שהרכבתה של ממשלת אחדות לאומית ומינויו של דיין עדיין לא היו שקולים להחלטה לצאת למלחמה. בישיבת ממשלה סוערת שהתקיימה במשרדי המטה הכללי של צה"ל ביום שישי, 2 ביוני, טענו חברי ממשלה ואלופים בעד ונגד פעולה צבאית. מפקד אגף המודיעין יריב פתח בסקירה מודיעינית: "זוהי שעתה הגדולה של מצרים... דעתנו היא שאין בדעת ארצות-הברית לפעול ברצינות לפריצת ההסגר הימי בכוח ואין בדעתה לעשות צעדים מרחיקי לכת בזמן הקרוב כדי לפתור את המצב שנוצר בינינו לבין מצרים". אחרי יריב דיבר רבין, ששב וביטא את דעתו כי "הולכת ונסגרת טבעת-חנק צבאית-מדינית מסביבנו שאיני מאמין שמישהו אחר יפתח אותה... המטרה העיקרית שלנו צריכה להיות מכה ניצחת לנאצר ובכך נביא, לדעתי, לשינוי בכל מערך המזרח התיכון". אז ניתנה רשות הדיבור לאלוף מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, ששרטט קווים לדרכי הביצוע וליעדים של מבצע "מוקד". "חיל האוויר מוכן לפעילות מידית", סיים הוד, "אין הוא צריך לחכות ולו גם עשרים וארבע שעות". על אף הרושם שיצרו הדברים, בטחונו של הוד לא הספיק כדי לשכנע רבים מבין השרים. "מה היא ההגנה על הערים שלנו מפני הפצצות?" שאל שר הפנים משה חיים שפירא. "מה האחוז הסביר של אבידות [במטוסים] במקרה של התקפה שלנו על שדות התעופה שלהם?" שאל שר החינוך זלמן ארן. הוד הכין מבעוד מועד תשובות לכל השאלות, מלבד לזו שהציג שר הבריאות ישראל ברזילי, אשר העלה את האפשרות של התערבות סובייטית בעקבות מכה ראשונה מוצלחת. בשלב זה קם שרון ממקומו והביע התנגדות נמרצת להתרפסות המתמדת של ישראל בפני המעצמות. "אם רוצים אנו להתקיים כאן לאורך ימים, אנו חייבים לעמוד על משמר הזכויות שלנו", הכריז, בהתבטאות שעוררה את אשכול להעיר כי אותה "התרפסות" היא שהביאה לישראל את הנשק שבו היא מחזיקה עכשיו כדי להגן על עצמה. "במדינה בת שני מיליון איש חייב אדם לשאול את עצמו אם בכל עשר שנים נצטרך להילחם, יהיה עלינו לחשוב אם יש לנו בעל ברית שיעזור לנו", אמר ראש הממשלה, "או שהיום אנו מדברים עם בעל הברית ומחר אנו אומרים לו: אנו מצפצפים עליך?"81
מי שבלט בשתיקתו במהלך חילופי הדברים היה משה דיין. שר הביטחון החדש כבר הבהיר את עמדתו, בצורה לא-פורמלית, בפני כמה שרי ממשלה ומפקדי צבא: הוא היה בעד מתקפה ביום שני, 5 ביוני, במטרה לחסל את חיל האוויר המצרי ואת נוכחותה הצבאית של מצרים מזרחית למעברי המיתלה והגידי בסיני; והוא שלל כל התקדמות ישראלית לעבר תעלת סואץ, לתוך שטחי יהודה ושומרון או לרמת הגולן.82 אלא שאפילו יעדים מוגבלים אלה לא זכו להסכמתו הבלתי המסויגת של אשכול: הוא עיכב את אישורו עד לקבלת רשמיו האחרונים של ראש המוסד עמית, שהיה עתיד לשוב ארצה באותו לילה מוושינגטון.
עמית נפגש עם מזכיר ההגנה מקנמרה ועם כשלושים מומחי מודיעין אמריקניים, ביניהם ראש הסי-איי-אֵי ריצ'רד הלמס, סגן מנהל הסי-איי-אֵי רופוס ל' טיילור ואיש הקשר הוותיק של הסוכנות עם המוסד, ג'יימס אנגלטון. בכל מהלך השיחות ביקש עמית להישמע פרובוקטיבי ככל האפשר, באמרו לאמריקנים שהוא מתכוון לשוב עם המלצה למלחמה.83 הוא למד שהמודיעין האמריקני מסכים עם ההערכות הישראליות בנוגע לעוצמה הצבאית הערבית, ואף מסכים לחלוק עם צה"ל חלק מן המידע שבידיו. אולם, החשוב ביותר עבור עמית, מה שהתבהר לו במיוחד בשיחותיו עם מקנמרה, היה שאין התנגדות תקיפה של האמריקנים לפעולה צבאית חד-צדדית של ישראל.
עם שובו לישראל ב-3 ביוני לפנות בוקר, נכנס עמית לפגישה עם אשכול, אבן, דיין, אלון והשגריר הרמן, ששב גם הוא מוושינגטון. המסר של עמית היה קצר וענייני: למרות שלארצות-הברית אין כל כוונה לפתוח את המצור על ידי שימוש בכוח, היא לא תתנגד אם ישראל תפעל להענשת מצרים. ואז, בתפנית חדה, הוא יעץ לממשלה לחכות שבוע נוסף, ובסיומו לשלוח ספינה ישראלית דרך המצרים. הרמן הסכים. אלון, לעומתו, התנגד: "המצרים יבינו שאם נשלח אנייה ישראלית למצרי טיראן יש לכך קשר ברור עם שעת השין". דיין הצטרף לדעתו: "כל מי שמחכה שהמצרים יפתחו בפעולה חייב לדעת שעל ידי כך אנו מאבדים את הארץ!" הוא צעק, "זהו טמטום לחכות להם!"84
האירועים של עשרים וארבע השעות הבאות רק חיזקו את מסקנותיו של דיין והסירו את הסתייגויותיו האחרונות של אשכול לגבי היציאה למלחמה. האכזבה הקשה מן המדיניות האמריקנית העמיקה עם היוודע דבר תכניתה החדשה של מחלקת המדינה לפתרון המשבר, יזמה שזכתה לתמיכתו של נאצר זה מכבר: להעביר את סוגיית המְצרים לדיון בפני בית המשפט הבינלאומי. נראה היה שהיסוסיו של הממשל לגבי יזמת המשט גוברים כל העת, והוא מעדיף להתמקד ברעיון שהמעצמות הימיות תצאנה בהצהרה בלבד על תמיכתן במעבר חופשי דרך המצרים. ההתרשמות בארץ, כי ושינגטון מוכנה להשלים עם המצור ועם סילוק כוח האו"ם, קיבלה חיזוק משיגורם של שני נציגים אמריקנים בכירים לקהיר.85 התוצאה של שליחות השניים הסתכמה בהזמנה לסגן הנשיא המצרי זכריה מוהאידין לבקר בוושינגטון ב-7 ביוני, וביקור גומלין של סגן הנשיא האמריקני יוברט ה' המפרי לאחר מכן במצרים.
למעשה המסר המעודד היחיד שקיבלה ישראל בשלב זה, וגם הוא רק בעקיפין, הגיע מארתור קרים ומאייב פורטס, שניהם ממקורבי ג'ונסון. השניים סיפרו לאברון שהנשיא נואש מפתרון דיפלומטי, וכי הוא מעריך את העובדה שישראל נתנה סיכוי למצוא אותו למציאתו. ארתור גולדברג, השגריר האמריקני באו"ם, ניגש אל עמיתו הישראלי גדעון רפאל והזכיר לו ש"אתם ניצבים לבדכם, ועליכם להבין את ההשלכות", ואז הוסיף הערה אישית: "אני מבין שאם תהיו מוכרחים לפעול לבד, תדעו כיצד לפעול". מסרים אלה, שהתקבלו על רקע יכולת ההרתעה של ישראל ההולכת ומידרדרת משעה לשעה, נוספו על הרשמים שהעביר עמית, ושכנעו לבסוף גם את אבן - המתנגד העיקש ביותר למלחמה - שהגיעה העת לפעול. לפחות נראה היה שארצות-הברית תתייצב מאחורי ישראל בנאמנות אם זו תפעל, ולא תראה פגם בכך שישראל תגן על עצמה.
ואולם עוד באותו יום קיבל אשכול שדר נוסף מג'ונסון. למרות שהוזכרה בו "החלפת הדעות עם האלוף עמית", הבליט המזכר את חשיבותם של ההצהרה והמשט של המעצמות הימיות, כמו גם את הצורך בתיאום מהלכים עם הקונגרס ועם האו"ם. ג'ונסון הבטיח "להציע תמיכה אמריקנית יעילה ככל האפשר כדי לשמור על השלום ועל החירות של מדינתכם ושל האזור", אך מיד סייג הבטחה זו באמרו: "המנהיגות שלנו מאוחדת בדעתה שלארצות-הברית אסור לפעול לבדה". הוא סיים בהדגשת הדרישה מישראל להימנע "מהטלת האחריות על עצמה" להתפרצות מלחמה, וחזר על האזהרה: "ישראל לא תעמוד לבדה אלא אם כן תחליט לפעול לבדה".86
עם פתיחת ישיבת הממשלה הגורלית ביום ראשון, 4 ביוני, לא נמצאה תשובה חד-משמעית לשאלה האם ארצות-הברית תגנה את מכת המנע הישראלית או תצדיק אותה. נוסף על כך לא היה שר או קצין צבא שיכול לומר בוודאות מה תהיה התגובה הסובייטית. הישיבה, שהתכנסה בשעה 8:15 בבוקר, נפתחה בסקירת המצב מפי הרמן ומפי יריב. נשמע ניתוח של קווי המדיניות של ג'ונסון, ונמסר דיווח על תנועת הצבא המצרי ממצב הגנתי למצב התקפי, מתוך כוונה לכאורה לכבוש את אילת. השרים שפירא וברזילי המשיכו להעלות התנגדויות שונות, וביטאו חשש מפני גינוי בינלאומי אם תהיה ישראל הראשונה לירות. "שיגנו אותנו", הצליף אלון, "ושנמשיך לחיות". הישיבה נמשכה עוד כשבע שעות, במהלכן הוחלט, בין היתר, להבהיר לחוסיין מלך ירדן כי לארצו לא יאונה כל רע אם היא תימנע מהצטרפות לעימות. בסוף הישיבה הצביעה הממשלה, המותשת גופנית והעייפה נפשית, פה אחד, בעד "פעולה צבאית אשר תשחרר את ישראל מן הכיתור ותמנע את ההתקפה העומדת להיערך עליה על ידי כוחות המפקדה הערבית המאוחדת".87
בכך באו אל קצם שלושה שבועות של מתח בלתי נסבל, של מאמצים עילאיים מצד ישראל להניע את ארצות-הברית, את האו"ם ואת הקהילה הבינלאומית לפעול להחזרת המצב לקדמותו ולמנוע התפרצותה של מלחמה. ישראל החליטה בלית ברירה "לפעול לבדה". לפני השעה שמונה בבוקר למחרת, חדרו מטוסים ישראליים לתחומה האווירי של מצרים.
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025 |
||||||||||||
הדפסה
