 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
מי רצה במלחמת ששת הימים?מיכאל אורןמבט ראשון בארכיונים מגלה כמה מהסודות של 1967 החלטתו של נאצר לסגור את המצרים הייתה שלב מכריע במשבר. משמעות הסגירה הייתה ניתוקה של אילת, ועימה הנתיב הדרומי של ישראל למסחר ולתובלה ימית מדרום. אילת שימשה נמל היעד לנפט המיובא מאירן ולמצרכים חיוניים אחרים, וגם נמל המוצא למשלוח מוצרים ישראליים לארצות אפריקה ואסיה ומזרחה מהן. אך מעבר למכה הכלכלית שספגה ישראל בסגירת המצרים, חסימת גישתה של ישראל לים סוף הייתה ניצחון פוליטי אדיר עבור נאצר. זו הייתה פעולה מלחמתית גלויה, שחיזקה מאוד את מעמדו בעולם הערבי - ובכך גם את יכולתו לנהל עימות צבאי ממשי. ממשלת ישראל הייתה מוכנה להשלים עם גירוש כוחות האו"ם ואפילו עם תגבור כוחותיו של הצבא המצרי בסיני, אך כעת השתנו כללי המשחק לחלוטין. מה שעמד על הפרק לא הייתה עוד שאלה של התמודדות צבאית אפשרית לאורך גבולה הדרומי של ישראל, אלא - כפי שהתבטא הרמטכ"ל רבין - "דילמה של לחיות או לחדול".40 נאצר עצמו לא השאיר מקום לספק בנושא, כשאמר בנאום בפני האסיפה הכללית המצרית דברים מפורשים: "אם עלה בידינו להחזיר את התנאים ששררו לפני 1956, האל לבטח יהיה בעזרנו וידחק בנו להחזיר את המצב שהיה ב-1948... אנו ערוכים כעת להיכנס לעימות עם ישראל. אנו ערוכים כעת לטפל בשאלה הפלשתינאית בכל היקפה. הנושא העומד עכשיו על הפרק אינו מפרץ עקבה, מצרי טיראן או נסיגת כוחות האו"ם, אלא... התוקפנות שננקטה בפלשתין ב-1948 בסיוען של בריטניה וארצות-הברית".41 בישראל התכוננו לאפשרות של חסימת מצרי טיראן מאז ראשית המשבר: "נגיע לנהר ואז ניקח חגורת הצלה", התבטא אשכול בבדיחות הדעת. אך כעת, כאשר האיום הפך למציאות, זרעה פעולתו של נאצר כמעט-פאניקה. "אנו הולכים למלחמה נגד מצרים וסוריה לבדנו", אמר רבין לראש הממשלה בבוקר שלמחרת, והבהיר שאין לצפות לסיוע צבאי מאף מדינה אחרת. עזר וייצמן, מפקד אגף המבצעים של צה"ל, הסכים עם דברים אלה, ואף הוסיף כי ישראל והעולם הערבי עומדים על סף "מלחמה כוללת". בדיווחו לממשלה, מאוחר יותר באותו יום, ציין מפקד אגף המודיעין בצה"ל, אהרן יריב, כי נאצר "עבר ממצב של אי-רצון ואי-נכונות למלחמה... למצב של נכונות להסתבך במלחמה כוללת ואף ליזום אותה בזמן שייראה לו".42 כדי להגיב בצורה הולמת למצב החדש שנוצר הציע רבין התקפת בזק אווירית נגד חיל האוויר המצרי. חיל האוויר הישראלי כבר תרגל את ההתקפה - בשם הקוד "מוקד" - במשך שנים אחדות. עוד הציע רבין, כי לאחר ההתקפה האווירית יחדרו יחידות שריון לתוך רצועת עזה ולמערב סיני והשטחים שייכבשו יוחזרו לאחר מכן בתמורה לפתיחתם מחדש של מצרי טיראן ולהחזרת כוח החירום של האו"ם. ככל שתאריך ישראל בהמתנה, הסביר רבין, כן תגדל ותתבצר יכולת ההתנגדות המצרית. אם תיאלץ ישראל לתקוף צבא מבוצר וערוך היטב, האבידות עלולות לגדול בשיעור ניכר - אולי עד כדי 50,000. בינתיים יישחק כוח ההרתעה של ישראל, ונאצר יוכל להרשות לעצמו לתקוף כרצונו.43
עם זאת, למרות שהממסד הצבאי השתכנע בוודאות שמלחמה היא כעת בלתי נמנעת, הדרג המדיני - מרבית שרי הממשלה - עדיין לא היה משוכנע בכך. למעט יוצאים מן הכלל אחדים (שהתקיף שבהם היה שר העבודה יגאל אלון מסיעת אחדות העבודה), רוב השרים הביעו הסתייגויות קשות מהליכה למלחמה: הם העדיפו להמשיך לחפש פתרון דיפלומטי, חרף המחיר הקשה שהעיכוב היה עלול לגבות. בראש מחנה זה עמדו שר החינוך והתרבות, זלמן ארן ממפא"י, ושר הפנים, חיים משה שפירא מהמפד"ל. גם אם התקפה אווירית תצליח, הם טענו, היא תשאיר את צפון המדינה חשוף להתקפה סורית. יתר על כן: ישראל תצא למלחמה ללא ערבות אמריקנית איתנה לביטחונה. "אני מוכן להילחם", הצהיר שפירא, "אבל רק לא איבוד לדעת".44
מי שעמד בתווך בין דעות מנוגדות אלה, היה ראש הממשלה אשכול, שנאלץ להתמודד גם עם מורת הרוח הציבורית הגוברת מדרך טיפולו במשבר. בתוך הממשלה וגם מחוצה לה גברו הלחצים להקים ממשלת אחדות לאומית עם מנהיג האופוזיציה מנחם בגין, ולהחליף את אשכול בתפקידו כשר הביטחון באדם תקיף יותר, כמו יגאל אלון או הרמטכ"ל לשעבר משה דיין. אך אשכול לא הרפה גם עתה מדרך הדיפלומטיה, תוך שהוא נותן את הסכמתו ליזמה של הרגע האחרון: אבן יצא למסע דילוגים בין בירות המערב, כדי לברר האם המעצמות בכלל, וארצות-הברית בפרט, יחושו להגנתה של ישראל.
היעד הדיפלומטי הראשי של אבן ושל הנציגים הישראלים בוושינגטון היה השגת התחייבות של ארצות-הברית - ואם הדבר יתאפשר, גם של צרפת ובריטניה - לפתוח מחדש את המצרים. מבחינת ישראל זה היה הצעד שיכול למנוע מלחמה. לתכלית זו נקטו נציגי ישראל כלפי ארצות-הברית דרך פעולה של "הליכה על הסף", בכך שהם מרמזים על אפשרות להתקפת מנע ישראלית כאמצעי לדחוק באמריקנים לנקוט פעולה החלטית נגד נאצר.45 הם הבהירו כי שאלת מצרי טיראן היא "אינטרס עליון שלא ניתן להתפשר עליו", וציפו להתחייבות פומבית בלתי מסויגת מצד ארצות-הברית להסיר את ההסגר המצרי - אפילו לבדה, אם יהא בכך צורך - ולתמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה.
ואז, ב-23 במאי, נתן הנשיא ג'ונסון לישראלים סיבה לקוות שפתרון דיפלומטי הוא עדיין אפשרי. במברק לאשכול, ביקש ג'ונסון, שישראל תימנע מכל פעילות צבאית במשך ארבעים ושמונה השעות הקרובות, ובפרק זמן זה יבחן הממשל האמריקני אפשרויות שונות ליישוב הבעיה. "הבעיות שנדונו במכתבך אלי מעסיקות את הדרגים הבכירים ביותר של הממשל הזה", כתב ג'ונסון לאשכול, "וימשיכו להעסיק אותו עד לפתרונן". הוא הודה לראש הממשלה על הבטחותיו בעניין אופי גיוס המילואים בישראל, שהוגדר כ"אמצעי זהירות"; הוא חזר והדגיש את מחויבותו להבטחות אמריקניות קודמות לישראל והודיע שהוא נחוש בדעתו לפתור את המשבר "באומות המאוחדות או מחוצה להן".46 ביטוי זה, שנברר בקפידה, התייחס להצעה חדשה שהעלתה בריטניה לפתרון המשבר: לשלוח שיירת אניות, אנייה מכל אחת מארבעים המדינות המוגדרות "המעצמות הימיות", שתשוט דרך המצרים. התכנית, שזכתה לכינוי "משט הים האדום", נראתה דרך מושלמת לקרוא תיגר על ההסגר, ובד בבד לפייס את ישראל ולרצות את הקונגרס, שהתנגד לכל פעולה העלולה לסבך את ארצות-הברית בווייטנאם נוספת. למעשה, זו הייתה הדרך היחידה, הואיל והממשל פסל אפשרות של פעולה צבאית אמריקנית חד-צדדית.47 כדי לוודא שאשכול קיבל את המסר, דחתה ארצות-הברית את הבקשה הישראלית לעשרים מטוסי הקרב ואישרה במקומם משלוח של מסכות גז.
בזמן שהאמריקנים עסקו בתכנון פרטיה של תכנית המשט, יצא אבן בדרכו לאירופה. בצרפת - התומכת הנאמנה של ישראל במבצע סיני ב-1956, ומאז ספקית הנשק הראשית שלה - התקבל אבן בקרירות. משרד החוץ הצרפתי התעלם כמעט לחלוטין ממסריה של ישראל בעניין המשבר. נשיא צרפת, שארל דה-גול, פסל באוזני אבן את רעיון המשט הבינלאומי, בעמדו על כך שרק יזמה של ארבע המעצמות, ובכללן ברית-המועצות, תוכל להביא לפתרון. למרות שהמְצרים היו אולי בעבר אינטרס צרפתי, "זה היה ב-1957, עכשיו 1967".48 הצרפתים לא השאירו פתח לדיון. בתחנתו הבאה, לונדון, נהנה אבן מקבלת פנים חמימה יותר, אלא שתוצאות הביקור לא היו מעודדות בהרבה. הגם שראש הממשלה הרולד וילסון לא דחה במפורש את רעיון התקפת המנע הישראלית על הסף, הוא הסתפק בהבעת תמיכה בפעולה בינלאומית לפתיחת המצרים ובהמשך המאמצים לשכנע את הסובייטים לפעול בהיגיון.
לאחר שנוכח לדעת כי צרפת ואנגליה אינן נלהבות, בלשון המעטה, לנקוט פעולה ישירה, עמד אבן כעת מול המבחן המכריע בוושינגטון, לשם היה אמור להגיע ב-25 במאי. אבן תיאר בתמציתיות את מטרת ביקורו באוזני השגריר הרמן:
מה שעומד כעת על הפרק, המשיך אבן, הוא לא רק האפשרות שתפרוץ מלחמה, אלא גם מהימנותן של התחייבויות אמריקניות שניתנו.50
בעשרים וארבע השעות שקדמו לביקורו של אבן, חתרו נציגי ישראל בקדחתנות להגיע להסכמה עם האמריקנים על תכנית פעולה, תוך שהם פועלים באמצעות השגריר האמריקני באו"ם גולדברג, שופט בית המשפט העליון אייב פורטס, ופעיל המפלגה הדמוקרטית ארתור קרים - כל מי שדבריו נשמעו אצל הנשיא.51 מאמצים אלה לא הטביעו באמריקנים רושם ניכר, וושינגטון חזרה על קריאתה לישראל לנהוג בהבלגה, תוך שהיא מייעצת לה "למצות את כל האפשרויות", ולא "לקלקל את הרושם שנוצר בעולם כולו, כי נאצר הוא האיש הרע". רוסטו, גולדברג ופקידי ממשל בכירים אחרים הצהירו שוב על כוונת הממשל לכבד את התחייבויותיו, להתייצב מול נאצר והסובייטים, ולנקוט פעולה ממשית לסיום המצור. אולם, באותה נוקשות, הם גם הדגישו את גבולות חופש הפעולה של ג'ונסון, את המעצורים שהקונגרס מפעיל ואת הצורך לעבוד באמצעות האו"ם. הם אפילו הביעו את מורת רוחם מן הלחץ הגובר שהפעילו תומכי ישראל בארצות-הברית על הבית הלבן.52
בשלב זה התרכזו תקוותיה של ישראל למנוע מלחמה בניסיון לשכנע את האמריקנים לנקוט פעולה בעניין ההסגר בטיראן. האחריות לכך הייתה מופקדת בידי שר החוץ אבא אבן. אבן, ששירת בעבר כשגריר ישראל בארצות-הברית ובאו"ם, נהנה מקשרים ומהוקרה בארצות-הברית, ובישראל האמינו כי הוא נושא את הסמכות המוסרית הנדרשת כדי לשכנע את האמריקנים לפעול. עם נחיתתו בניו יורק ב-25 במאי, התברר כי חשיבות ביקורו של אבן הולכת וגוברת. מברק בהול ומסווג מירושלים, שנוספים כמותו הגיעו לאחר מכן, הודיע לאבן כי המצרים עומדים לפתוח במתקפת פתע בעוד יומיים. "הערבים מתכוננים למתקפה טוטאלית על ישראל", פתחה ההודעה. "הבעיה המרכזית איננה המְצרים. הבעיה היא עצם קיום מדינת ישראל. הידרדרות העמדה המערבית מעודדת את הערבים וכל שעה שעוברת מגבירה את תאבונם. יש לברר אצל ג'ונסון איזה צעדים מעשיים עומדת ארצות-הברית לנקוט". בפרט, אבן היה אמור לדרוש הצהרה אמריקנית, שלפיה תוקפנות נגד ישראל כמוה כתוקפנות נגד ארצות-הברית.53 הדרישה החדשה נראתה כסימן לפאניקה, אם כי מאוחר יותר הוכיחו האירועים כי הערכת המצב של ישראל הייתה נכונה.
אבן נדרש להציג את הערכת המצב החדשה, על המפנה החד שחל בה, בפני האמריקנים. מזכיר המדינה דין ראסק היה הדמות הבכירה הראשונה בממשל שנפגשה עם אבן. מכל יועציו הבכירים של ג'ונסון, היה ראסק הפחות-אוהד לישראל, ואף על פי כן לא דחה על הסף את בקשותיה של ישראל לערבויות אמריקניות ישירות, אלא אמר כי יפנה אותן לאלתר אל הבית הלבן. פחות מרוסן בגישתו היה תת-מזכיר המדינה רוסטו, מארחו של אבן בארוחת הערב שהתקיימה בבניין מחלקת המדינה. הנשיא, אמר רוסטו, אינו יכול לתת ערבויות לביטחונה של ישראל ללא אישור הקונגרס, והיום, בנסיבות הקיימות, הסיכויים לקבלת אישור כזה קלושים. אבן, שהבין כי דרך פעולה זו נועדה לכישלון, הסכים, ועם זאת השתדל לשכנע את בן-שיחו כי מעורבות אמריקנית ישירה כלשהי היא הכרחית, בטענה שהוא חייב לשוב לישראל עם "תכנית ביצוע מגובשת" של האמריקנים. משמעות הדברים הייתה כי ללא תכנית כזאת, תיאלץ ישראל להפעיל כוח. תגובתו היחידה של רוסטו הייתה שהמעצמות הימיות ימשיכו לתכנן את תכניות הפעולה שלהן. בקרוב תצא הודעה, כך קיווה, אשר תספיק כדי להרתיע את נאצר.54
בבוקר המחרת, יום שישי, 26 במאי, קיבל אבן שיחת טלפון מראסק. הנשיא, אמר ראסק, מבקש לדחות את פגישתו עם אבן ליום ראשון. הסיבה: או תאנט אמור לשוב מקהיר, והנשיא מעוניין לקבל את הדיווח שלו בטרם ייפגש עם אבן. אבן דחה את הבקשה, בטענה שהוא מוכרח לחזור לישיבת הממשלה ביום ראשון - "אולי ישיבת הממשלה החשובה ביותר בתולדותינו". בישיבה זו, כך אמר, תתקבל החלטה "המבוססת על תוכן הדברים שהנשיא ג'ונסון ימסור לי היום... אומר לך בכנות: אני חושב שאנחנו נראה התחלה של פעולות איבה בשבוע הבא". והוא סיים: "תהיה פעולה של הטלת הסגר שתהיה לה התנגדות".
תשובתו של ראסק הייתה תמציתית. "הבנתי אותך", אמר וניתק.55
משם המשיך אבן לפנטגון, לשיחות עם מזכיר ההגנה רוברט מקנמרה ועם הגנרל ארל וילר, ראש המטות המשולבים של צבא ארצות-הברית. שני האישים ביטלו כלאחר יד את טענות הישראלים על מתקפה מצרית צפויה, אך גם ביקשו מאבן להציג פרטים על ההערכה הישראלית החדשה אודות המתקפה המצרית: "אם יש בידך מידע בנושא הזה, שתף אותנו".56 מקורות מודיעין במערב דיווחו שלנאצר אין כל כוונה לפתוח במעשי איבה, אך ייתכן כי הוא רוצה לגרור את ישראל להתקפה ראשונה מוגבלת בהיקפה, שיהיה בכוחו להדוף, ואז להגיב בעוצמה אדירה.57
מלא חששות וברגשות מעורבים, פנה אבן אל פגישתו האחרונה והחשובה מכל - זו עם הנשיא ג'ונסון, בבית הלבן. ג'ונסון היה מוטרד לא פחות מהמצב. הוא חש כי סבלנותו פוקעת נוכח הלחצים שהפעילו עליו קבוצות יהודיות אמריקניות. הוא כעס על הקנדים שהדליפו את עניין המשט הבינלאומי לעיתונות, והתמרמר על מה שהצטייר כאולטימטום ישראלי.
השגריר הרמן התלווה לאבן בכניסתו לפגישה. בצד האמריקני נכחו, מלבד הנשיא, מקנמרה, הגנרל וילר, דובר הנשיא ג'ורג' כריסטיאן, ג'וזף סיסקו ממחלקת המדינה, וגם וולט רוסטו, אחיו של יוג'ין, שכיהן כיועץ בכיר בבית הלבן. אבן פתח ואמר כי "אנחנו ניצבים כעת בציפייה דרוכה וכבדה", והזכיר להם את החלטתה של ישראל לסגת מסיני ב-1957 מכוח אמונתה בהתחייבויות האמריקניות. הוא סיפר על המברקים שהגיעו אליו מירושלים, החמורים ביותר שראה מעודו, שעלה מהם ספק לא רק לגבי שלומה העתידי של ישראל, אלא גם לגבי עצם קיומה. מה שנדרש, אמר אבן, הוא הודעה פומבית שייאמר בה כי ארצות-הברית מתאמת את תכניותיה הצבאיות עם ישראל, ויפורט בה כיצד תגיב לכל התקפה מצרית עתידית. "השאלה שעליה אני חייב להביא תשובה היא, האם יש לכם הרצון והנחישות לפתוח את המצרים?" אמר אבן. "האם נילחם לבדנו או שאתם לצדנו?"
תשובתו של ג'ונסון הייתה גלויה וקודרת. ארצות-הברית לא תסתכן במלחמה ובעימות עם הסובייטים רק משום שישראל קבעה ישיבת ממשלה ביום ראשון. הבעיה שלו, אמר, היא וייטנאם, והצורך הנובע מכך בתמיכה ברורה של הקונגרס לכל פעולה שהיא במזרח התיכון. "אינני מלך במדינה הזאת", הוא הכריז, "ולא אביא תועלת לך או לראש ממשלתך אם כל מי שיילך אחרי יהיה רק אני עצמי... אני מודע לכך שדמכם וחייכם תלויים מנגד. דמי וחיי תלויים מנגד במקומות רבים ועלולים להיות במקומות נוספים. חייבת להיות לי האפשרות לתת לעמי להתלוות אלי... אין בידיי אפילו קול אחד או דולר אחד כדי לנקוט פעולה לפני שהעניין יובא לדיון באו"ם". אולם בה בעת ביטא ג'ונסון חוסר אמון קיצוני באו"ם ("אפס מאופס") ובמזכ"ל האו"ם ("אתה לא צריך להיות מלומד כדי לדעת מה אני חושב עליו"). בכל זאת הלך הנשיא כברת דרך מסוימת לקראת ישראל, ונתן הבטחה כללית: "אתה יכול לומר לממשלה שלך שהנשיא, הקונגרס וארצות-הברית כולה יתמכו בתכנית לנקוט כל פעולה דרושה כדי לפתוח את המצרים"58; אך הוא גם הדגיש שהתשובה היחידה למשבר היא משט האניות הבינלאומי המוצע, אשר יהיה מוכן לצאת לדרך בתוך כשבועיים. הוא ביקש מהישראלים להתאזר בסבלנות - וושינגטון כולה עמדה לפני השבתה לרגל סוף השבוע הארוך של יום הזיכרון - ולנצל את קשריהם הדיפלומטיים לקידום תכנית המשט. "לכם בישראל יש את המודיעין הטוב ביותר והשגרירויות הטובות ביותר, אז הפעילו אותם כדי לגייס את כל מי שיש לו עניין להבטיח שנתיב המים הזה יישאר פתוח".
בשלב זה עברה השיחה לעסוק במה שאבן כינה "הבעיה הכללית", היינו: נטייתה של ישראל לפתוח במתקפת מנע. כאן התבטא הנשיא בתקיפות רבה. בצטטו ממסקנות המודיעין האמריקני, כי למצרים אין כל כוונה לתקוף, הזהיר ג'ונסון את ישראל מפני הסכנות הצפויות לישראל בעקבות מהלכים חד-צדדיים: "אל לה לישראל להראות עצמה בעיני האמריקנים והעולם כמי שאחראית לפריצתה של מלחמה. ישראל לא תעמוד לבדה אלא אם כן תחליט לפעול לבדה". הוא חזר על שורה אחרונה זו שלוש פעמים, וביקש פרטים על תכניותיה של ישראל. אבן לא סיפק תשובה; הוא רק הציע להקים ועדה אמריקנית-ישראלית משותפת, שתפעל כחוליית קישור במהלך המשבר. באישורו של הנשיא הסכים מקנמרה לבחון את העניין, אך הדגיש כי דבר קיומו של הגוף הנדון יהיה חייב להיות סוד שמור.59
כך הסתיימה הפגישה בת תשעים הדקות, שיאם של שבועות של מאמצים דיפלומטיים שהושקעו כדי למנוע מלחמה ערבית-ישראלית שלישית. היא הסתכמה באזהרתו של ג'ונסון לבל תתקוף ישראל ראשונה, ובהבטחתו הכללית "לנקוט כל פעולה דרושה שבסמכותו כדי להבטיח שהמְצרים והמפרץ יישארו פתוחים למעבר חופשי ופתוח". מהצד הישראלי הסתכמה הפגישה בהתחייבותו של אבן להציג את ההבטחה האמריקנית בפני הממשלה. שר החוץ יצא מהפגישה נבוך ממה שכינה מאוחר יותר "הרטוריקה של חוסר אונים... [של] נשיא משותק". וג'ונסון, מצדו, לאחר שאבן עזב את החדר, צנח לתוך כיסאו ונאנח: "נכשלתי. הם יוצאים לדרך".60
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025 |
||||||||||||
הדפסה
