 |
 |
| עמוד הבית | אודות |
ארכיון |
צור קשר | Azure |
מי רצה במלחמת ששת הימים?מיכאל אורןמבט ראשון בארכיונים מגלה כמה מהסודות של 1967 אפשר לומר שמלחמת ששת הימים נסבה בעיקר על ענייני מים. על הפרק עמדו זכויות השימוש במי הירדן וחופש השייט במצרי טיראן, 8 שתי נקודות חיכוך שהתעוררו כבר זמן קצר לאחר קום המדינה. אך למעשה, העימותים האלה על המים היו רק המצג שעל פני השטח. מתחתם געשו הזרמים העכורים של מאבקי כוח בין-ערביים, חרושת המזימות הסובייטית וגם השנאה והכאב שקיומה של מדינת ישראל הסב לשכנותיה.
הגורם שהוביל לעימות היה ההתנגדות הערבית למאמציה של ישראל להטות את מי הירדן שבשטחה להשקיית הנגב. לאחר שהערבים דחו את מאמצי התיווך הקדחתניים של האמריקנים וסירבו לקיים משא ומתן לפתרון הבעיה, חידשה ישראל ב-1964, באופן חד-צדדי, את מפעל הטיית המים שלה לאורך הגבול הסורי. החלטה זו נפלה בדיוק בעת שהפוליטיקה הבין-ערבית הגיעה לנקודת שפל חסרת תקדים, כאשר בין המשטרים הערביים נפער קרע עמוק על רקע מאבקי ירושה וסכסוכים אידיאולוגיים, והם היו שקועים ראשם ורובם בתמיכה בצד זה או אחר במלחמת האזרחים האין-סופית בתימן. ג'מאל עבד אל-נאצר, נשיאה השאפתן והכריזמטי של מצרים, ראה ביזמת הטיית מי הירדן של ישראל הזדמנות לארגן את העולם הערבי המפוצל תחת מנהיגותו ועילה לחלץ את כוחותיו הנצורים מתימן.9
העובדה שנאצר קיבל בסיפוק את המתח הגובר עם ישראל עדיין אין משמעה שרצה במלחמה - לפחות לא בשלב הזה, כשמצרים עדיין אינה ערוכה לגמרי לקראתה. בינתיים נקט נאצר צעדים של הפגנת כוח, כמו כינון הארגון לשחרור פלשתין ואישור התוכניות הסוריות לחסום כמעט את כל מקורות המים של ישראל על ידי הטיית מקורות הירדן במקום מוצאם. שתי הפעולות האלה לא השיגו מבחינת נאצר את התוצאה המקווה. ישראל סירבה לעמוד מנגד ולצפות ללא מעש באבדן מקורות המים שלה, והפגיזה את עבודות העפר הסוריות ביולי 1966, ואילו ארגון ה"פתח" הפלשתינאי, שלא התרצה בכינונו (הסמלי מעיקרו) של אש"ף, החל בפעולות טרור עצמאיות שמבצעיהן חדרו לישראל מגבולה הצפוני, ומאוחר יותר גם מהגבול עם ירדן בדרום.
אירועים אלה היו אות הפתיחה לתהליך של הסלמה מואצת, שהחל בחתימתן של מצרים וסוריה על חוזה הגנה הדדי ב-4 בנובמבר 1966. שבוע לאחר מכן ביצעה ישראל פעולת תגמול רחבת היקף בכפר סמוע אשר ביהודה, שנחשב למעוז של פעילות טרור. אחר כך, בקרב אוויר ב-7 באפריל 1967, הפילו מטוסי קרב ישראליים שישה מטוסי מיג סוריים. המנהיגות הערבית - נאצר, חוסיין מלך ירדן ומשטר הבעת' הרדיקלי בסוריה - החלה עוסקת בהטחת האשמות הדדיות בעניין העדר מענה הולם לפעילות הישראלית. ראש הממשלה לוי אשכול והרמטכ"ל יצחק רבין התחילו להזהיר את סוריה מפני פעולה צבאית אם יימשכו צעדי ההתגרות מצדה. אזהרות אלה זכו להבלטה בכלי התקשורת הערביים, אשר ייחלו במוצהר למלחמה.
אף על פי כן, אין להקיש מכך שמלחמה כוללת הייתה כבר בלתי נמנעת. נקודת המפנה המשמעותית הייתה ב-11 במאי 1967, כאשר ברית-המועצות החלה להזין את מצרים בדיווחי מודיעין כוזבים על היערכות ישראלית למלחמה. לפי אותם דיווחים סובייטיים, ריכזה ישראל בגבולה הצפוני שלושה-עשר גדודים 40,000 חיילים ומאות טנקים. מטרתה של ישראל, כך הזהירה מוסקבה, היא למוטט את המשטר הסורי. 10 תיאוריות רבות הוצעו כדי להסביר את המניע שעמד מאחורי הדיווחים האלה. נראה, כי גורמים בהנהגת הקרמלין לא היו מעוניינים דווקא להצית מלחמה, אלא רצו בעיקר להפעיל לחץ על מדינות ערב לקשור קשרים הדוקים יותר עם מצרים, כאמצעי להרחבת השפעתה של מוסקבה באזור.11 נאצר מצדו הזדרז לנצל את ההזדמנות. למרות שקציני הצבא שלו דיווחו כי אין נשקפת סכנת התקפה - הרי סוריה עצמה לא הכריזה על מצב כוננות - הוא ניצל את האזהרה כאמתלה כדי להורות על כניסת כוחות מצריים לחצי האי סיני, וכך השיגה מצרים גישה צבאית ישירה הן לגבול הישראלי והן, וזה אולי חשוב עוד יותר, למצרי טיראן.
מצרי טיראן היו במשך תקופה ארוכה נקודה רגישה עבור ישראל. עוד ב-1950 חסמה מצרים את המצרים בפני ספינות המיועדות לארץ, וניסיונות חוזרים של ישראל באו"ם להתנגד להסגר עלו בתוהו, כפי שנכשלו גם מאמציה לשכנע את המעצמות הימיות להמשיך את התובלה הימית לאילת. לצד פעולות הטרור הפלשתיניות שיצאו מרצועת עזה, החסימה המצרית של נתיבי הגישה לאוקיאנוס ההודי במזרח היא שאילצה את ישראל ליזום את מבצע קדש באוקטובר 1956. לאחר שעלה בידיה לפתוח את המְצרים, קיבלה ישראל מארצות-הברית בתמורה להסגת כוחותיה הכרה פומבית ותקיפה בזכותה לפעול מתוך הגנה עצמית נגד כל ניסיון לחדש את ההסגר הימי.12 זכויותיה של ישראל קיבלו חיזוק נוסף בהצבת כוח החירום של האו"ם בסיני, ובמיוחד בשארם א-שייח', על החוף המצרי של מצרי טיראן.
על ידי הכנסת היחידות המצריות לסיני במקומם של כוחות האו"ם, התכוון נאצר להשיג שני יעדים חשובים שעמדו לנגד עיניו מזה זמן רב: שיפור ניכר במעמדה האסטרטגי של מצרים ביחס לישראל, ותשובה ניצחת לאויביו בתוך העולם הערבי - הירדנים והסעודים - שהאשימו אותו בהסתתרות מאחורי סינרו של האו"ם. 13 ב-14 במאי חצו טורים ארוכים של כוחות רגלים ושריון מצריים את תעלת סואץ ונכנסו לסיני; תוך זמן קצר הם הכפילו את היקף הכוחות המצריים שנמצאו שם.
משקיפי האו"ם העידו כי אין כל סימן לגיוס ישראלי, והישראלים עצמם הזמינו נציגים סובייטיים לסייר בגבול הצפוני. דרך ערוצים דיפלומטיים שיגרה ישראל הבטחות לנאצר כי אין לה כוונות תוקפניות. המוסד אף ניסה להקים מחדש ערוץ תקשורת חשאי שקיים עד יולי 1966 עם קצין בכיר בחיל האוויר המצרי, מחמוד חליל. ברם, המצרים, שקטעו את הקשר, דחו כעת מכל וכל את הניסיונות הישראליים לחדשו. 14
למאמציה של ישראל להפסיק את ההסלמה לא הייתה כל השפעה, והזרמת הכוחות המצריים נמשכה בכל המרץ. ב-16 במאי הורתה מצרים לכוחות האו"ם להתפנות מסיני ולרכז את יחידותיהם בעזה, "לביטחונם האישי", כך נמסר. המזכיר הכללי של האו"ם, או תאנט, יכול היה להתנגד לצעד זה, או לפחות לבקש דיון מחודש בעצרת הכללית על סמכויותיו של כוח החירום. אך המזכ"ל - דמות חלשה שרחשה אהדה לגוש המדינות הבלתי מזדהות - מילא מיד אחר דרישתו של נאצר. יתרה מזו: הוא הוציא את חיילי האו"ם גם מעזה. 15
התפתחויות אלה תפסו את ישראל, שהייתה עסוקה אותה שעה בחגיגות יום העצמאות, בהפתעה מוחלטת. למרות שהיו לצה"ל תכניות מגירה מוכנות למקרה של התגברות מתח מחודשת בגבול המצרי או בחזיתות ירדן וסוריה, הורגלו הישראלים לעולם ערבי מפולג ושסוע, המסוגל אך למעט יותר מהתרברבות מילולית. כעת, לפתע, החלו אלפי חיילים מצריים לזרום לתוך שטח סיני, והכוח הבינלאומי ששימש חיץ במשך יותר מעשור גורש.
מצב דברים זה עורר דאגה עמוקה בישראל, אך עדיין לא שררה תחושה של פניקה. ההסכמה בממשלה בשלב הזה הייתה שלנאצר אין עניין אמיתי בשפיכות דמים, אלא רק בניצחון של יחסי ציבור כדי לבצר את מעמדו ואת יוקרתו. לכל היותר, כך סברו, הוא מבקש להתגרות בישראל כדי שזו תפתח בפעולות צבאיות ותביא על עצמה גינוי בינלאומי. כדי להימנע מן המלכודת הזאת סירב ראש הממשלה לוי אשכול, שהחזיק גם בתיק הביטחון, לפעול על פי עצתו של הרמטכ"ל יצחק רבין ולגייס את יחידות המילואים. הצעד היחיד שנקט היה העלאת רמת הכוננות בצה"ל. 16 ראש הממשלה ניסה להקרין תדמית של ביטחון ושלווה, תוך שהוא מסתיר את תחושת החרדה שלו מפני הבאות. "יש מלחמה", הוא גילה בדאגה ליועצו המקורב, "אני אומר לכם, יש מלחמה".17
בכל שלבי המשבר שהחל להתפתח היה אשכול נחוש בדעתו לעשות ככל יכולתו כדי למצוא פתרון דיפלומטי, שיוכל להפיג את המתח ולהחזיר את המצב בסיני לקדמותו. עיקר הנטל של משימה זו נפל באופן טבעי על שר החוץ, אבא אבן, ועל הסגל הדיפלומטי הישראלי. אבן הבין אל נכון, שכאשר מעמדו של האו"ם נפגע, מצד אחד, ומדינות אירופה חוששות לעורר את חמתם של הערבים, מצד שני, התקווה הממשית היחידה למציאת פתרון נמצאת אצל האמריקנים. הייתה לו סיבה מסוימת לאופטימיות: הנשיא לינדון ג'ונסון כבר ביטא אהדה רבה למדינה היהודית, והוכיח זאת כשאישר סיוע כלכלי וצבאי לישראל בניגוד לעצתם של מחלקת המדינה והפנטגון גם יחד. ג'ונסון גם התייחס אל נאצר בעוינות מופגנת. הוא ראה בו אדם כפוי טובה ובובה של המשטר הסובייטי, והפסיק כמעט לחלוטין את הזרמת הסיוע למצרים. 18 אולם, עקב המלחמה בווייטנאם, אשר כירסמה ביוקרתה של ארצות-הברית בעולם ויצרה פילוג עמוק בקרב העם האמריקני פנימה, הוגבלה מאוד יכולת התמרון של ג'ונסון. בה בשעה שנשאו עיניהם לוושינגטון הבינו הדיפלומטים הישראלים היטב, כי חולשתו הפוליטית של ג'ונסון היא שעודדה את הסובייטים לפעול כפי שפעלו, וכי גם נאצר הביא בחשבון את חוסר האונים של ארצות-הברית. 19
ב-17 במאי 1967, בראשונה מתוך מה שהפך להיות סדרת פגישות אינטנסיביות סביב נושא המשבר, קיבל השגריר הישראלי בוושינגטון, אברהם הרמן, הבטחה מתת-מזכיר המדינה האמריקני, יוג'ין רוסטו, שישראל "אינה ניצבת לבדה".20 ארצות-הברית הסכימה להתערב אצל הרוסים, ושלחה את שגרירה באו"ם, ארתור גולדברג, להיפגש עם עמיתו הסובייטי, ניקולאי פדרנקו, ולהפציר במוסקבה לנהוג באיפוק. 21 בתמורה למאמץ האמריקני ביקש רוסטו מישראל כי תתייעץ עם ושינגטון קודם שתנקוט צעדים צבאיים כלשהם. מבחינה חוקית, מצרים פעלה במסגרת זכויותיה כשהעבירה חיילים לשטחה הריבוני בסיני, סיכם רוסטו, ומכת מנע מצד ישראל בשלב זה תיחשב "טעות חמורה מאוד".22
דבריו של רוסטו עוררו אי-שקט בקרב המנהיגים בישראל, אשר זכרו היטב את משבר תעלת סואץ ב-1956. במקרה ההוא איים הממשל של אייזנהאור בהטלת סנקציות כלכליות על ישראל אם תסרב לסגת מסיני ומעזה. כעת היה הממשל של ג'ונסון מוכן לפעול להחזרת כוח האו"ם לסיני ולפינוי החיילים המצרים, אך באותה מידה היה מחויב למניעת יזמה צבאית ישראלית. נחישות זו הוטעמה במכתב מיום 17 במאי ששלח הנשיא ג'ונסון לראש הממשלה אשכול. הנשיא כתב במפורש: "אינני יכול לקבל כל אחריות בשם ארצות-הברית למצבים שיתעוררו עקב פעולות שיבוצעו ללא התייעצות מוקדמת איתנו".23
אזהרה זו באה בעת שהתבצע תגבור נוסף של הצבא המצרי בסיני, ועם הגעת דיווחים על תנועה של ספינות חיל הים המצרי לעמדות תקיפה בים סוף ובים התיכון. בינתיים גם החלו מנהיגי מדינות ערב להשתמש בכלי התקשורת שבשליטתם להשמעת תרועות מלחמה. בסוריה הצהיר שר החוץ איברהים מאקוס כי "נסיגת כוחות האו"ם משמעה 'פנו דרך, כוחותינו בדרכם אל הקרב'".24 לפי שר ההגנה דאז חאפז אל-אסד, עמד צבא סוריה דרוך ומוכן, "האצבע על ההדק והוא דורש שהקרב יתרחש בהקדם"25; רדיו קהיר מצדו קרא תיגר על אשכול וקרא לו להתמודד בקרב: "נסה את כל כלי הנשק שלך; טמונים בהם מותה וכליונה של ישראל"; והרדיו ברבת עמון הצהיר על "מוכנותה [של ירדן] לנהל את הקרב הגורלי מול האויב".26
ישראל הגיבה בגיוס כוחות מילואים 18,000 איש ב-17 במאי, ועוד 17,000 נוספים למחרת. כפי שהסבירו דיפלומטים ישראלים בוושינגטון, החלטה זו לא העידה על כוונה עוינת כלשהי. זה היה בגדר "צעד מנע הכרחי" גרידא, והם ביקשו כי הבטחות בעניין זה ישוגרו לקהיר ולדמשק. 27בינתיים הופנתה בקשה ישראלית ישירה יותר אל הסובייטים: אבא אבן זימן אליו את אלכסנדר חובקין, השגריר הסובייטי בישראל, בתקווה לשכנע את מוסקבה בדבר רצונה הטוב של ישראל וכוונתה למנוע מלחמה עם מצרים. תחת זאת נאלץ שר החוץ הישראלי להקשיב לנאום ארוך, שבו ייחס חובקין את המשבר כולו למזימה של הסי-איי-אֵי ולתעמולה הישראלית. 28 אבן לא נחל הצלחה כבירה גם אצל או תאנט, אשר הכריז על כוונתו לבקר בקהיר בניסיון לפתור את המשבר. מדוע לא לבקר גם בסוריה ובישראל, הציע אבן, ולתווך פתרון כולל? התשובה הייתה שלילה מוחלטת. המעורבות היחידה של המזכיר הכללי הייתה פנייה לנאצר. 29
בעוד האפשרויות לפתור את המשבר בדרכים דיפלומטיות הולכות וכלות, פנתה ישראל שוב לארצות-הברית. המאמץ הדיפלומטי הראשון של השגריר הרמן לא הניב תוצאות מבטיחות מדי. בניגוד להבטחות הבית הלבן לנקוט פעולה תקיפה לריסון נאצר ולחידוש הפעילות של כוח האו"ם, לא התבצעה פעולה משמעותית כלשהי באף אחד מהכיוונים. נראה, כי מאמצי הדיפלומטיה האמריקנית לא הרחיקו לכת מעבר לכינוסה של מועצת הביטחון לדיון במצב, צעד שמבחינת ישראל היה בזבוז זמן מוחלט. באותה עת, בכירים בממשל, מהנשיא ומטה, יצאו מגדרם כדי להזהיר את ישראל מפני הסכנות הכרוכות בפעולה שהיא תנקוט לבדה. מזכיר המדינה דין ראסק הרחיק לכת והציע שכוחות האו"ם יוצבו מחדש, הפעם לא רק על אדמת מצרים אלא גם בצד הישראלי של הגבול. 30 יותר ויותר נראה היה כי הממשל מוכן לא רק להכיר במציאות החדשה שנוצרה בסיני כמצב של קבע, אלא אפילו לבקש מישראל לשלם מחיר בעבורו.
וכך, כאשר התקרב לסיומו השבוע הראשון של המשבר, עמדה ישראל לא רק בפני תגבור בלתי צפוי בהיערכות הצבאית הערבית, אלא גם מול סימן שאלה, בלתי צפוי לא פחות, בדבר נכונותה של ארצות-הברית לכבד את התחייבויותיה כלפי ישראל. וכך סיכם את העניין השגריר הרמן באוזני שר החוץ אבן: "אם המטרה [האמריקנית] היא להימנע מכל עימות צבאי, ואם הם משוכנעים שלא קיים כל סיכוי להניע את נאצר ואת הסובייטים לנקוט כל צעד שיוכל להתפרש כנסיגה, עלינו להיות ערוכים לאפשרות שארצות-הברית תפעיל עלינו לחץ להתפשר בנושאים שלדעתה אינם חיוניים עבורנו... קיימת סכנה שארצות-הברית תהיה סבורה שהיא תוכל לכפות עלינו את רצונה".31
ב-18 במאי, במאמץ להעביר מסר ברור של העדר כוונה עוינת מצד ישראל, ובמקביל להכריז על הגבולות לסבלנותה, הודיע ראש הממשלה אשכול לאמריקנים כי ישראל לא תנקוט שום צעד צבאי "אלא אם מצרים תפעל לסגור את המצרים". התחייבויות דומות הושמעו גם באוזני האנגלים והצרפתים. בתמורה לכך ציפתה ישראל (במעין הסכמה שבשתיקה) כי אם ייחסמו המְצרים, תמלא ארצות-הברית את התחייבויותיה מ-1957 ותעניק לישראל את תמיכתה המלאה לפתיחתם מחדש. נראה היה שהממשל מגיב בחיוב לקריאתו של אשכול: בפגישתו עם אפרים אברון, ראש המשלחת הדיפלומטית הישראלית בוושינגטון, הכריז תת-מזכיר המדינה רוסטו כי "הסכמות 1957 תקפות, כפי שתקפות כל שאר ההתחייבויות שלנו". אולם הוא המשיך והטעים, כי נוכחותו של הצבא המצרי אין בה לבדה כדי להצדיק מלחמה כל עוד נאצר לא סגר בפועל את המצרים. רוסטו גם דחה את בקשתו של אברון לפיה ספינה של הצי השישי, ששהתה באותה עת באזור ים סוף, תבצע הפלגה הפגנתית דרך המצרים לאילת. הוא נימק זאת באמרו כי נוכחותו של הצי במזרח התיכון "לא הייתה מתוכננת" וכבר הספיקה לעורר את התנגדותם של הערבים. 32 ללא מצור ימי על אילת, ממשל ג'ונסון לא היה מוכן לתת את חסותו לכל פעולה שמעבר לדיון במועצת הביטחון ולביקורו של מזכ"ל האו"ם במצרים. הממשל רצה למצות את כל האפשרויות של מאמצי תיווך בינלאומיים, ואף הרחיק לכת עד כדי הזמנתו של ראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין להשתתף "ביזמה משותפת של שתי המעצמות למנוע מהמחלוקת בין ישראל לרפובליקה הערבית המאוחדת [מצרים] וסוריה להידרדר למלחמה".33
הישראלים בחרו שוב לקבל גישה זו של הממשל. למרות התדהמה בישראל נוכח היקף הגיוס המצרי עד לאותה שעה 80,000 חיילים ו-600 טנקים בפחות משלושה ימים - המשיכה הממשלה לשלוח לנאצר מסרים מרגיעים, דרך האמריקנים, בדבר כוונותיה הלא-עוינות.34 המדיניות הישראלית הייתה כעת לחכות ולראות אילו תוצאות, אם בכלל, ישיג או תאנט במצרים; ובה בעת גם ביקשה ישראל מארצות-הברית לספק לה עשרים מטוסי קרב, כסימן מוחשי לתמיכתה.35
ברם, מהלכיהם של ג'ונסון ואו תאנט לא נראו מבטיחים, ומצב הרוח בישראל הלך ונעשה קודר. ב-21 במאי אמר אשכול לממשלה: "לדעתי, ירצו המצרים להפסיק את השיט הישראלי במְצרים ולהפציץ את הכור האטומי בדימונה. אחר כך עלולה לבוא מתקפה כוללת". הרמטכ"ל רבין, באותו הלך רוח מדוכדך, הזהיר כי "תהיה מלחמה קשה... יהיו אבידות רבות", והציע שישראל תעשה את הצעד המינימלי של גיוס עוד כוחות מילואים, בד בבד עם מיצוי האפשרויות הדיפלומטיות עד תום.36 אשכול, שקיבל עצה זו, דיבר למחרת בכנסת על הצורך "בשמירה הדדית על הריבונות, השלמות ועל הזכויות הבינלאומיות" של כל מדינות המזרח התיכון.37 שוב הלך אשכול צעד נוסף לקראת נאצר כדי לנסות ולנטרל את המשבר. הוא נמנע במכוון מלגנות את תגבור כוחות מצרים בסיני, ומאוחר יותר, בחשאי, שיגר לנאצר מסר נוסף דרך או תאנט, ובו הפציר בנשיא המצרי כי יימנע מכל פעולה בטיראן.38
מחוות פיוס אלה מצד ישראל, במטרה להרגיע את המצרים ולהביאם לשולחן המשא ומתן, הניבו תוצאה הפוכה. נאצר ראה בהן סימנים לחולשה. מחוזק מאי-יכולתה של ישראל להגיב בתקיפות על גירוש כוחות האו"ם, ומהשבחים שהרעיפו עליו מנהיגי העולם הערבי, נקט נאצר צעד שהיה ברור כי יגביר מאוד את הסיכויים לעימות מזוין. ב-22 במאי, כשהיה או תאנט בדרכו לקהיר, ביקר נאצר באחד מבסיסי חיל האוויר המצריים בסיני. בנאומו בפני טייסי קרב קשובים ודרוכים אמר: "היהודים מאיימים במלחמה ואנחנו אומרים אהלן וסהלן", והכריז על חידוש ההסגר בטיראן.39
|
|
|||||||||||
|
כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2025 |
||||||||||||
הדפסה
