הדפסה
גרסת PDFד
הכישלונות הפוליטיים שנחל דוגין במהלך שנות התשעים נטעו בו את ההכרה כי הדרך האופוזיציונית שבה התנהל היא מבוי סתום. התחברותו לימין החדש בעל השורשים המרכז אירופיים ולמסורות אזוטריות העוינות את הנצרות לא הניבה את הפירות המקווים והותירה אותו ללא כוח השפעה ממשי. התרחקותו מן הנאציונל־בולשביזם לוותה אפוא בשינוי טקטי של דגשים באידיאולוגיה שלו: אף שלא הפנה עורף לרעיונות הרדיקליים שהזינו את השקפת עולמו עד אותו זמן, הוא החל להשקיע מאמץ רב יותר בקידום עמדות ההולמות את טעמו של הממסד ואת הרוחות המנשבות בו. ב־1997, לדוגמה, התגלה ידידם לשעבר של השטניסטים כפרבוסלאבי אדוק. באותה שנה הוא גם פרסם את החיבור יסודות הגיאופוליטיקה: עתידה הגיאופוליטי של רוסיה, ובו הציג את עיקרי הרעיון האירואסיאתי, העתיד לשמש כמרכז הכובד של הגותו ופעילותו הציבורית בשנים הבאות.21
הרעיון האירואסיאתי, חשוב לציין, לא בא לעולם עם דוגין. הוא התגבש בקרב קבוצה של גולים רוסים באירופה בשנות העשרים של המאה הקודמת. אביו מולידו היה הנסיך ניקולאי טְרוּבֶּצְקוֹי, שנטש את רוסיה לאחר המהפכה הבולשביקית והשתקע בסופיה, בירת בולגריה, שבה היה ריכוז גבוה של גולים רוסים "לבנים". בספר אירופה והאנושות, שראה אור בסופיה בשנת 1920, שרטט טרובצקוי תמונה המציגה את רוסיה כחלק בלתי נפרד מן המרחב האירואסיאתי.22 טרובצקוי גרס כי רוסיה היא ישות מובחנת לא רק מבחינת הרכבה האתני, אלא גם בכל האמור בדתה, בערכיה ובחזונה המדיני. היא נשענת על מיזוג בין מורשת האימפריה המונגולית ובין המסורת הדתית הביזנטית, שהוטמעו בתודעת הגזע הסלאבי. אירופה, לעומת זאת, היא ערש "התרבות הגרמאנית־רומית", כהגדרתו של טרובצקוי. תרבות זו עברה תהליך חילון מקיף ואימצה מערכת ערכים פוסט־נוצרית, המציבה בראש הסולם את האינדיבידואליזם, האגואיזם, התחרות, המטריאליזם והקִדמה הטכנולוגית. ההיבריס המאפיין אותה ונהייתה אחר החומר במקום אחרי ערכי הרוח המקובלים על יתר הציוויליזציות מעניקים לה צביון גס וכוחני, המתבטא, בין היתר, בנחישותה לאכוף את דרכיה הפסולות על העולם כולו. טרובצקוי ראה בהתפשטות התרבות האירופית, בשמם של אידיאלים "אוניברסליים" לכאורה, מגיפה רוחנית המאיימת על האנושות ועל רוסיה בכללה. הוא האמין כי שלטונו הכושל של בית רומנוב ה"מתמערב" המיט חורבן על המדינה הסלאבית והביא לפילוג בכנסייה הרוסית; שתי ההפיכות של 1917, טען הנסיך, אינן אלא התפרצויות של רוסיה הקמאית, זו של "ממלכת מוסקבה" האירואסיאתית, היוצאת כנגד "קיסרות סנקט־פטרבורג" הכמו־אירופית.
טרובצקוי וגולים אחרים הקימו את התנועה האירואסיאתית,23 שחרתה על דגלה חזון מדיני ייחודי: עתידה של רוסיה, כך סברו, טמון בהתגברות על הבולשביזם, אף שזה סלל את הדרך לתקומתה כאומה אירואסיאתית. בעתיד זה תיווצר עילית חדשה אשר תקדש שורה של ערכים "אידיאוֹקְרָטִיים", כמו חזרה בתשובה פרבוסלאבית, לאומנות "פאן־אירואסיאתית", אחריות קולקטיבית, סגפנות, עזרה הדדית ומשמעת ברזל. המדינה הרוסית, שתחזור למקורותיה, תתגבש מחדש על פי דגם שלטוני ייחודי המותאם לאירואסיה - ממשל "דֶמוֹטי" (לעומת זה הדמוקרטי, הארור), שבמסגרתו תפעלנה מועצות קהילתיות אוטונומיות למחצה תחת מרותה הבלתי מעורערת של העילית. רק כך תזכה שוב רוסיה בנשמתה ותהדוף את הקולוניאליזם הדורסני של התרבות הגרמאנית־רומית.
התנועה שייסד טרובצקוי החלה לגווע כבר בתחילת שנות השלושים, ובשנת 1938, עם מותו של הנסיך הגולה, שבקה חיים. אולם הרעיון האירואסיאתי לא עבר מן העולם; בשנות השמונים הוא זכה לתחייה הודות להיסטוריון הרוסי לב ניקולאייביץ' גוּמִילוֹב, בנם של המשוררים הנודעים ניקולאי גומילוב ואנה אחמטובה.
בדומה להוגי דעות אחרים שהזכרנו, גומילוב ראה בעמים אורגניזמים חיים, המורכבים מאנשים בעלי קרבת דם, היסטוריה משותפת וגורל מאחד. הוא סבר כי האורגניזמים הללו - שאותם העדיף לכנות "אתנוסים" ולא "לאומים" - נולדים, מתבגרים, מתרבים, נאבקים על קיומם, מזדקנים ומתים; התהליך כולו אורך, לדעת גומילוב, כאלף ומאתיים שנים בממוצע. כל אתנוס ניחן ב"פַּסְיוֹנָארִיוּת" (passionarity), אנרגיה או חיוניות פנימית שרמתה עולה או צונחת, בהתאם לשלב ההתפתחותי שבו מצוי האורגניזם הקולקטיבי. כאשר ה"פסיונאריות" שלו מצויה בשיאה, האתנוס מחולל מהפכים, פורץ דרכים חדשות בהגות וביצירה ויוצא לכיבושים; כאשר היא בשפל, מופיעים בקרבו ניוון, פאסיביות והשחתת המידות.
על פי התיאוריה שהציע גומילוב, אתנוסים יכולים להתחבר בנסיבות מסוימות ולהרכיב ישות גדולה וחזקה יותר. כך נוצר, לטענתו, ה"סופר־אתנוס" הרוסי, המלכד סלאבים, מונגולים, טטרים, אוגרו־פינים וקבוצות קטנות יותר. המיזוג בין רוכבי הערבות לשוכני היערות, בין הנוודים התורכים הפגאנים לנוצרים האורתודוקסים, הוליד שלם הגדול מסך חלקיו: כוח אירואסיאתי צעיר יחסית (שגילו חמש מאות שנים בלבד),24 שופע כוח חיים ובעל ייחוד אתני ותרבותי המבדיל אותו בבירור משכניו ממערב ומדרום.
ואמנם, הסופר־אתנוס הזה לא מצא בסיס משותף ("קומפלמנטרי", בז'רגון של גומילוב) עם הסופר־אתנוס האירופי, שנוצר כמעט אלף שנים קודם לכן כמזיגה לטינית־טבטונית. מאחר שאירופה מיצתה בפועל את מחזור החיים שלה, היא שאפה ועודנה שואפת להשתלט על הסופר־אתנוס הרוסי ולהטמיעו בתוכה. גומילוב גרס כי ערבוב מסוג זה מבשר אסון לכוחות הצעירים והחיוניים יותר, הצריכים להילחם על עצמאותם ולפלס דרך משלהם בעולם. בדומה לטרובצקוי, התריע גומילוב שוב ושוב מפני ההשפעה המשחיתה של המערב הזקן והרקוב על תרבות מולדתו, המשתייכת בכלל ל"מזרח".
גומילוב הזהיר גם מפני היהודים; האנטישמיות שלו הייתה בוטה וחד־משמעית. העם היהודי, הסביר, הוא אתנוס עתיק שאיבד את ארץ אבותיו ומאז הוא שורד כטפיל הניזון מן החיוניות של מארחיו; לא זו בלבד שאין הוא קומפלמנטרי עם אתנוסים אחרים, הוא גם משולל התאמה לסביבתו האקולוגית, מאחר שהוא מתקיים ללא קשר אמיתי אל האדמה. בפועל, האתנוס הזה הוא צורת מחשבה יותר משהוא לאום של ממש. בנימה דומה תקף גומילוב גם את ארצות־הברית, שהצטיירה בעיניו כמדינה פרזיטית, נגועה ביהודיות, המתקיימת באמצעות בזיזת משאביהם של אתנוסים אחרים.25
בהיסטוריוגרפיה הסובייטית נחשב גומילוב מומחה להיסטוריה של העמים הנוודים, אבל רעיונותיו המקוריים נתפסו בעיני האקדמיה כקוריוז מביך והושתקו בקפידה. מלומדים פטרו את התיאוריות שלו כעורבא פרח - גיבוב של אבחנות סוחפות, הנשענות על בסיס עובדתי רעוע ולעתים אף דמיוני.26 ברם, בשנת 1988 השתנה מעמדו של גומילוב מן היסוד. ייסורי הגסיסה של הגוש הקומוניסטי לוו בפריחה של תיאוריות בעלות גוון לאומני פסבדו־מדעי, ולהיפותזות של ההיסטוריון השנוי במחלוקת נמצאו פתאום לא־מעט דורשים.
גומילוב לא זכה ליהנות מן הפופולאריות שלו זמן רב - הוא נפטר ב־1992 - אולם עד מהרה נמצא לו יורש אינטלקטואלי בדמותו של דוגין. ואכן, דוגין, השוזר את רעיונותיו של גומילוב בתיאוריות גיאופוליטיות אחרות,27 רואה אף הוא ברוסיה כוח אירואסיאתי עולה, שמוצאו בחיבור הסלאבי־תורכי. הזהות הרוסית, כך הוא גורס, נובעת מן השילוב בין היסודות הצפוניים־נורדיים לאלו המזרחיים - בין ה"לבנים", בעלי האוריינטציה הסמכותנית, ל"צהובים", בעלי המורשת האזוטרית. גישתו החיובית למיזוג כזה מבדילה אותו מלאומנים רוסים אחרים, הניזונים משנאת זרים. ואמנם, אף שבפיו של דוגין שגורה העגה של תורת הגזע והוא משתמש לעתים קרובות ברטוריקה של "דם ואדמה", הוא מסתייג מפרשנויות ביולוגיות לשיח הזה ודוחה בשתי ידיו גילויים של אנטישמיות.28 לטענתו, הזהויות שעליהן הוא מדבר הן תרבותיות במהותן, והלאומנות שהוא מקדם - אם אפשר בכלל לכנותה כך - אינה מבוססת על נאמנות עיוורת לקבוצה אתנית כזו או אחרת, אלא למדינה, המורכבת ממארג של קבוצות כאלה.
