חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין


גנון ראה את תולדות האנושות כסדרה של מאבקים בין המסורת הקמאית, ה"טרדיציה" המקודשת, ובין מחלליה. כל עימות בין כוחות החילון ובין שומרי אמוני הדת הצטייר בעיניו כסיבוב נוסף במערכה ההיסטורית המתמשכת הזאת. כך תפס את גזירות הממשל הקונפוציאני (ה"חילוני" וה"פרוגרסיבי") בסין נגד הדאואיסטים (סוכניו הרוחניים של הקודש) בימי שושלת צ'ינג (שמשלה בשנים 1912-1644), את מהפכת הקשאטרייה נגד הברהמינים בהודו בעת עליית הבודהיזם במאה השלישית לפני הספירה, ואת הסכסוך המתמשך בין המלכים הקתולים לאפיפיורים בימי הביניים. שלא במפתיע, העידן המודרני מגלם בעיני גנון את ניצחונם של האלמנטים הנחותים על אלה הנעלים. הרנסנס, הרפורמציה, הנאורות, המהפכה הצרפתית, עידן המטריאליזם והקפיטליזם, הקומוניזם הרוסי - כל אלה, אליבא דגנון, אינם אלא נקודות ציון בהשתלטות כוחות האופל על העולם. המודרניות, ובעיקר המהפכה המדעית והתפתחות האינדיבידואליזם, מבשרים על תור החורבן, הקאלי־יוּגָה, שבו מתנתקת האנושות באופן סופי מן הסדר האלוהי הבראשיתי.
בעיני גנון, המערב החילוני, שהתנכר לאל ולמורשת, נידון לחידלון; יסודות הסדר הקדום והמבורך נשמרו אך ורק במזרח. מאחר שסבר כי הנצרות הוכיחה את חולשתה בכניעתה להלכי הרוח האנטי־מסורתיים,10 קיבל על עצמו את דת האיסלאם, קרא לעצמו "שייח עבד אל ואחיד יחיא", וב־1930 השתקע במצרים וחי בה עד מותו ב-11.1951 
 דוגין רואה עצמו כטרדיציונליסט מובהק,12 אף שהוא מנסה להעניק להשקפה זו צביון "רוסי יותר". ברוח זו, הוא קורא להשבת ההירארכיה האריסטוקרטית שאפיינה את הסדר הימי־ביניימי בחסותה של הדת. עיקר הביקורת שהוא מותח כיום על גנון סובבת סביב הטענה שהוגה הדעות הצרפתי מיהר להתייאש מן הנצרות בכללה, אף שהזרם האורתודוקסי שמר על אופיו האזוטרי ועל זיקתו ל"טרדיציה" הקדומה, בניגוד לקתוליות ולפרוטסטנטיות שאיבדו את דרכן.
מקור אינטלקטואלי נוסף שממנו שואב דוגין השראה הוא "המהפכנות השמרנית", זרם רעיוני ששורשיו בגרמניה בשנות העשרים. עם נציגיו הבולטים אפשר למנות אישים דוגמת אוסוולד שפנגלר, מחבר רב־המכר עב־הכרס שקיעת המערב, שראה אור ב־1918; המשפטן והתיאורטיקן הפוליטי המבריק והשנוי במחלוקת קרל שמיט; ההיסטוריון ארתור מילר ואן דן ברוק והסופר ארנסט יונגר.13
במובנים רבים, המהפכנות השמרנית פילסה לעצמה "דרך שלישית", שונה מאלו של הימין והשמאל המסורתיים. בדומה לשמאל הרדיקלי, היא דחתה בסלידה את הסדר החברתי הבורגני ואת הקפיטליזם וראתה בהם גורמים המעודדים פילוג, שחיתות וניוון. מבחינה כלכלית, עמדותיהם של המהפכנים השמרנים נטו יותר לסוציאליזם (אף שדחייתם את משנתו של מרקס הייתה נחרצת). הם דגלו בכלכלה מגויסת בשירות המדינה ובניהולה, והאדירו את העובד כדמות הרואית וחלוצית לעומת בעל ההון האנוכי ותאב הבצע. ואולם, כאן מסתיים הדמיון בין השקפת עולמם ובין חזונו של השמאל. בניגוד לסוציאליזם ולמרקסיזם, שחרתו על דגלם את ערכי החירות והשוויון, המהפכנות השמרנית סלדה מן המודרניות ומן היומרות הפרוגרסיביות שלה. היא לא טיפחה נוסטלגיה מיוחדת לסדר ששרר באירופה לפני המהפכה הצרפתית, אלא ערגה להוויה חברתית פרימורדיאלית ואורגנית יותר - שלא התקיימה, למעשה, מעולם - שבה נטמע הפרט לחלוטין בקהילה נחושה ומלוכדת. מול השקפת העולם האוניברסלית של השמאל, רוממו המהפכנים השמרנים פרטיקולריזמים כמו תרבות, אומה וגזע, ואת המאבק הנצחי בין הכוחות הללו ביכרו על פני הכמיהה לאחווה כלל־אנושית ולשלום עולמי.
האלטרנטיבה שהציעה המהפכנות השמרנית קרצה לדוגין, שראה עצמו תמיד כאיש הימין מבחינת השקפתו הלאומית וכאיש השמאל בכל הנוגע לעמדותיו הכלכליות. המצע האידיאולוגי שגיבש על בסיס הסינתזה הפוליטית הזאת התהדר בתואר "נאציונל־בולשביזם" וחב לא־מעט גם לנאציזם (ובעיקר לאגף השמאלי, הסוציאליסטי, של המפלגה הגרמנית הידועה לשמצה, שנציגיו הבולטים היו האחים גרגור ואוטו שטראסר). דוגין אמנם דוחה נמרצות את הגזענות הביולוגית של ההיטלריזם, אך אין הוא מסתיר את הערצתו לפולחן המוות הרומנטי של הנאצים. את הטוטליות הזאת, המפקירה את החיים לטובת מטרה נשגבת יותר, הוא מוצא גם באיסלאם הרדיקלי, שבו הוא רואה מודל לחיקוי:
אנו זקוקים למפלגה חדשה. מפלגה של מוות, מפלגה של אנוכיות טוטלית, מפלגת האל, מקבילה רוסית לחיזבאללה, שתפעל על פי חוקים שונים לחלוטין ותראה לנגד עיניה תמונות שונות לחלוטין. עבור המערכת, המוות הוא באמת ובתמים הסוף. עבור האדם הנורמלי, הוא רק ההתחלה.14
הקוקטייל הרדיקלי של הטרדיציונליזם והמהפכנות השמרנית פתח בפני דוגין דלתות ל"ימין החדש" האירופי, שניזון מאותם מקורות.15 אלא שדוגין גילה כי בעלי בריתו האידיאולוגיים במערב אינם שותפים לתיעוב שחש כלפי המציאות הסובייטית. האויבת המוצהרת שנגדה יצאו אינטלקטואלים אלו לא הייתה ברית־המועצות, כי אם דווקא יריבתה הגדולה - ארצות־הברית, הסוכנת הנמרצת והדורסנית ביותר של הציוויליזציה הבורגנית המנוונת שבה חיו ושאותה למדו לשנוא. אביו הרוחני של הימין החדש, הבלגי ז'אן טיריאר, כה שטם את הקפיטליזם עד שהחל לנהל רומן גלוי עם המאואיזם ועם הסטאליניזם (כמו גם עם הלאומנות הערבית ועם אש"ף). טיריאר חלם על "אימפריה אירו־סובייטית שתשתרע מדבלין ועד ולדיווסטוק", ושיבח את הצדדים העל־לאומניים, האוטוריטריים והשיתופיים של ברית־המועצות, לעומת "התועלתנות האוטופית" המשחיתה של כלכלות השוק המערביות.16 המהפך האידיאולוגי שעבר הביא להתפרקות התנועה שהקים, 'אירופה הצעירה', בשנות השבעים, אך הוא הוסיף להותיר את חותמו על הימין המערב אירופי הרדיקלי, המטפח נטיות אנטי־אמריקניות חריפות. ברוח דומה הכריז גם אלן דה־בֵּנוּאָה הצרפתי, התיאורטיקן המוביל של הימין החדש כיום, כי "מוטב לחבוש קסדה של חייל בצבא האדום מלהתקיים על המבורגרים בברוקלין".17 כמו טיריאר, עבר גם דה־בנואה מסלול התפתחות רעיוני שהציב אותו בעמדה של התנגדות נחרצת להשפעה המנוונת של ארצות־הברית, של הקפיטליזם המערבי ושל הגלובליזציה. הוא רוצה לראות בארגונה מחדש של אירופה כישות מאוחדת ובה בעת מחולקת לערב־רב של קהילות אתנו־פוליטיות זעירות ונבדלות מבחינה תרבותית. הוא מטיף לשיבה אל השורשים הפגאניים של היבשת ולכינונו של סדר ניאו־פיאודלי מדגם "הינדו־אירופי, נורדי, קלטי, יווני ורומי".18
לנוכח אהדתם המופגנת של שותפיו לדרך בימין החדש כלפי המשטר הסובייטי נאלץ כנראה דוגין לבחון מחדש כמה מן ההשקפות שבהן החזיק. הכיול מחדש הרעיוני שעבר לא היה קיצוני כל כך, מאחר שבראשית שנות התשעים נשלמה ממילא קריסתה של ברית־המועצות; התמיכה באימפריה החרבה כנגד הסטטוס־קוו הליברלי קיבלה לפתע נופך חתרני מרענן. הוא המשיך לדבוק להלכה בשלילתו את המרקסיזם־לניניזם, אולם החל לדבר יותר ויותר בשבחי הסובייטיות.
תחת הדגל החום־אדמדם הזה ביקש דוגין לרכוש כוח והשפעה בפוליטיקה הרוסית - אך בהצלחה מועטה בלבד. הוא צידד בפוטש הקומוניסטי הכושל של 1991, שביקש להדיח את מיכאיל גורבצ'וב ולהשיב עטרה סובייטית ליושנה, ובניסיונו של הפרלמנט הרוסי לסלק את הנשיא בוריס ילצין מן השלטון ב־1993. באותה תקופה בנה לעצמו קריירה תקשורתית: דוגין הצטרף למערכת העיתון הלאומני־קיצוני דֶן (היום), ששינה מאוחר יותר את שמו לזָבְטְרָה (מחר). הוא ייסד את הירחון אֶלֶמֶנְטִי (יסודות) ואת האלמנך מִילִי אָנְגֶל (מלאכי המתוק), ושידר תכניות אקדמיות ברדיו. בשנים 1991-1990 הקים גם מכון מחקר ובית הוצאה לאור בשם "אַרְקְטוֹגֶיָה" ("ארץ צפונית") - שם פרסם את ספריו ותרגם מבחר מכתביהם של ההוגים המערבים הרדיקליים האהודים עליו, ובהם רנה גנון, יוליוס אבולה וקרל שמיט.
לכל אורך שנות התשעים התייצב דוגין בחזית האופוזיציה הרדיקלית לשלטון. ב־1994 הקים את המפלגה הנאציונל־בולשביקית יחד עם הסופר השערורייתי אדוארד לִימוֹנוֹב.19 בד בבד, הידק את קשריו עם אישים ועם תנועות מחוץ לגבולות רוסיה, שכלפיהם חש קרבה אידיאולוגית. הוא נפגש תדירות עם ראשי הימין החדש האירופי, טיריאר, דה־בנואה, רוברט סְטוֹיקֶרְס הבלגי ואחרים, ואף ארגן ועידת "שולחן עגול" בהשתתפותם במוסקבה ב־1992. באותה שנה נועד גם עם כריסטיאן בּוּשֶׁה, ראש הסניף הצרפתי של 'מסדר אבירי ההיכל המזרחיים', שעם אבותיו המייסדים נמנה הרב־מג והשטניסט הידוע לשמצה אליסטר קְראוּלִי.20
אלא שתקוותיו הפוליטיות של דוגין נכזבו. ב־1995 הפסיד בבחירות לפרלמנט מטעם העיר סנקט־פטרבורג, כשהוא צובר פחות מאחוז אחד מן הקולות. המפלגה הנאציונל־בולשביקית לא הצליחה לזכות בתהודה ציבורית מלבד פרסום מזדמן שנפל בחלקה לאחר פעולה כזו או אחרת של חוליגניות פוליטית קלת ערך (בדרך כלל השלכת דברי מאכל בפרצופיהם של פוליטיקאים שנואים). ב־1996 נתגלע סכסוך בין דוגין ללימונוב ושנתיים מאוחר יותר עזב דוגין את שורות המפלגה ועמו קומץ חסידים. הקריירה הציבורית שלו הגיעה לשפל, אולם דוגין לא אמר נואש. ההצלחה שזכה לה בהמשך הוכיחה כי נהג בתבונה.






הקוסם מלובליאנה

אסף שגיב

הפיתוי הטוטליטרי של סלבוי ז'יז'ק

ספר איוב כמדריך להארה

איתן דור־שב

פרשנות חדשה לחיבור החידתי ביותר במקרא

חוזה האימפריה הרוסית החדשה

יגאל ליברנט

אלכסנדר דוגין רוצה להשיב עטרה סובייטית ליושנה - ויש מי שמקשיב לו בקרמלין

דמוקרטיה ללא ברק בעיניים

מרלה ברוורמן

התיאולוגיה של הדבקות

יוסף יצחק ליפשיץ

המצוות כגשר בין האדם לאל


כל הזכויות שמורות, הוצאת שלם 2017